צאי מהאוטו, אינה איזנברג, פרדס, עורכת: עינת יקיר, 216 עמודים, 2022.
צאי מהאוטו, בדומה לרומנים אחרים שנכתבו על באר שבע, מסרב להעניק לה את התואר הנכסף "מטרופולין".
נעם קרון-בורוכוביץ
לפני שנתיים עלתה לשידור הסדרה 'בני אור' המראה את הצד האפל של השכונות הוותיקות בבאר שבע: סמים, אלימות ופשע בקרב בני נוער. הסדרה זכתה להצלחה רבה ועוררה מחלוקת: האם התכנים הקשים ראויים לצפייה בטלוויזיה? האם הם משפיעים לרעה על הנוער? (גילוי נאות, הכותבת לא צפתה בסדרה, היא בעלת לב חלש). בראיון איתם אמרו יוצרי הסדרה גיא בלילה ז"ל ואלעד ביטון שהביקורת על הסדרה צריכה להיות מופנית אלינו כחברה: כיצד אנחנו מתייחסים למי שנמצא בשוליים?
מעבר למחלוקת הזו הסדרה העלתה סוגיה נוספת והיא שאלת הייצוג. הרי שכונה ב', שרחוב בני אור נמצא בה, (והיא גם השכונה שאני מתגוררת בה), היא מזמן לא השכונה המוצגת בסדרה. השכונה הזו עברה כמה גלגולים: משכונה המחולקת בין מי שגר ברחובות כמו בני אור לבין אקדמאים ורופאים שגרו בחלקים בה הקרובים לאוניברסיטה ולבית החולים, לשכונה שהאוכלוסיה החזקה עזבה אותה והיגרה לפרברים הסמוכים שהוקמו בשנות השמונים והתשעים כשהקוצים וההזנחה נהיו בולטים יותר, ועד לשכונה בשנים האחרונות, שסטודנטים וצעירים עוברים אליה והיא עוברת התחדשות (יש שיגידו ג'נטרפיקציה). לאור העובדה שתחנות הסמים בבני אור נסגרו מזמן, אפשר לשאול אם הסדרה לא עושה עוול לשכונה ב' בפרט ולבאר שבע בכלל (וראו את ביקורתו החריפה של דויד פרץ) – עיר שבחמש עשרה השנים האחרונות מבקשת לנער ממנה מילים כמו "פריפריה" ו"פיתוח" לטובת מילים כמו "מטרופולין" "חדשנות" ו"בירת הסייבר".
פתחתי בדיון צדדי ארוך שכזה כי לאחר קריאה ראשונה בספר צאי מהאוטו מאת אינה איזנברג, ובתור תושבת באר שבע המטרופולינית־כביכול שעשתה את המסלול ההפוך, מהמרכז דרומה (ואחזור לנקודה זו בהמשך), חשתי כועסת ונעלבת. ומה יש לנו ברומן הזה? המספרת, ילדה בעלת קול והבחנות של מבוגרת, המגוללת את סיפור חייה המוכר למדי של משפחה שהיגרה מברית המועצות לשעבר: ילדה, אמא, סבתא בסלון. משפחה עם נוכחות נשית חזקה, משכילה, שהגיעה במעין טעות גורלית לפריפריה של הפריפריה (כי בכל זאת יש בעיר גם קונסרבטוריון והרבה עולים מברית המועצות, לדברי אם המספרת), ונאחזת בתרבות הרוסית הנעלה על זו המקומית.
הסיפור הקלאסי הזה מעוצב דרך הקול של הילדה, נינה, הבוחנת את ילדותה בעיר אוּפָה שבברית המועצות ואת שנות התבגרותה בבאר שבע. הילדותיות של המספרת באה לידי ביטוי כשהיא משתעשעת בהחלפת הז'אנר ובאימוץ אומנויות סיפור שונות: הרומן כולל סיפורי משפחה קצרים, מכתבים לחברות או לאהובים דמיוניים ומחזות קצרים מחיי היומיום, ומאזכר ספרות ילדים עשירה, מערבית בעיקרה. הקול הילדי שלה אמנם אינו מלא בהומור פרוע ונוגה כמו זה של יהודית קציר, ואינו מלנכולי ונוירוטי כמו זה של דויד גרוסמן, אך היכולת התיאורית שלו משכנעת: "נדנדתי את הרגליים שלי מתחת לשולחן ונתתי לגלידה האדמדמה מרוב תות להקפיא לי את השיניים ואת כל האזור שבין האוזניים. בבה נדיה אכלה מהר, והשפתיים שלה נהיו קצת אדומות מהריבה" (עמ' 18). הצבעים האדומים־לבנים־ירוקים, כמו עץ האשוח, מלווים את החוויה של הילדה הקטנה במרחב הנוצרי, וקוסמים לה כמו עצי הדובדבן והגפן בחצר של סבתה באוקראינה, ה"שמנת הלבנה בגביע נמוך עם תחתית שטוחה" (27) עם ריבת תות מעל שאוכלים בנובי גוד, או המתנה שקיבלה לגיל שמונה: "אסופת אגדות האחים גרים בצבע אדום עם כיתוב זהב" (עמ' 73). הצבעוניות הרוסית־אירופאית הזו, היפה והקוסמת (ה"לאה-גולדברגית" אפילו), משכיחים לרגע מהקורא.ת שמדובר בזיכרונות מברית המועצות, האפורה כל כך, המגיחה לרגעים בצבעים החומים של התלבושת האחידה. אמנם את כיתתה של המספרת מובילה ביד רמה מורה עם משמעת סובייטית, אך גם היא מתגלה לבסוף כרכה וכבעלת חוש הומור. הצבעים הם גם אלו שמנחים את המעבר לבאר שבע: "בנייני רכבת ארוכים חסרי צבע רצו על פנינו משני צדי הרחוב. מכונית צפרה, וכלב חום ברח ממנה בריצה מטורפת. [...] הסתכלתי מהחלון על הסצנה המאובקת והאנכרוניסטית שעמדה להפוך להיות החיים שלי, ובפעם הראשונה מאז שזכרתי את עצמי הצטערתי שאין אלוהים ואין למי להתלונן, כי נראה שאמא השתגעה לגמרי אם היא רוצה להביא אותי ואת סבתא לגור כאן". (עמ' 100, ההדגשות שלי).
הסצנה המאובקת, החומה או חסרת הצבע, חוזרת על עצמה בשני רומנים נוספים שבהם הגיבורים שבים לבאר שבע של שנות השמונים והתשעים, עיר ילדותם, כדי לשחזר את סיפור העבר. כך למשל דניאלה, גיבורת ספרה של גיא עד הבארשבעים (2012), חוזרת לעיר אחרי שנים בתל אביב כדי לפתור את פצע ילדותה – עזיבת אביה הרופא ביום בהיר אחד. אף על פי שהמשפחה השתייכה לאליטה הבאר־שבעית, בעיניי המספרת העיר היא פרובינציה, מרחב של ילדות שנשאר תקוע בזמן, עיר ש"מתירה שלטון משפחתי [...] עיר דרומית שרוב הזמן מובסת מסופות חול ומחום, שלא לדבר על גראדים" (עמ' 18). גם בג'ון טרבולטה ואני (או בשמו הקודם קרבת דם, 2017) מאת מתן חרמוני, המספר חוזר לעיר ילדותו – אך כאופייני לחרמוני, נשמר יותר מנוסטלגיה מתוקה – ומשתמש במרחב העירוני ככלי להעלאת זיכרונות ילדות כואבים, בניחוח עבריינות ילדים והפקרות, כדי לספק הסברים למציאות החיים העגמומית בהווה. כפי שפותח הספר: "באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב" (עמ' 7) גם באר שבע של חרמוני היא מרחב פרוץ ומאובק:
באר שבע היא כולה אבק. אבק בצורות שונות ובדחיסות שונה ובריכוזים שונים. הגשר הטורקי, אבק, הקונסרבטוריון ומועדון השחמט, אבק. בניין בית החולים, אבק, בית יד לבנים, אבק. העירייה, אבק ואבק, הארבע־עשרה קומות, אבק, גלריה 'שבא', אבק, תל שבע, אבק, פיקוד הדרום, אבק, פסאז' אוניקו אבק, קפה 'ערבה', אבק, הגשר בשדרות יעלים, אבק, בית הספר קורצ'אק, אבק, האצטדיון העירוני, אבק. מסעדת 'פפה מישל', אבק, השוק הבדואי, רחוב הנגרים, פאב 'הסמטה', המילק־בר וחוות הסוסים, אבק, אבק, אבק (עמ 167).
בבאר שבע, אם כן, יש שביל בכיוון אחד – החוצה. ואם חוזרים, חוזרים רק לרגע, לפתור סוגיות עבר ישנות, ואחרי שתסביכי הילדות נפתרו, או לפחות נשארו מאחור – חוזרים לתל אביב. כפי שדניאלה מציינת בהבארשבעים: "תל אביב היא תמיד הלב ובאר שבע היא במקרה הטוב כליה" (עמ' 176). או כפי שאינה אייזנברג כותבת בחלק התודות בסוף ספרה (שבאר שבע נעדרת ממנו): "לתל אביב, ביתי, שהסכימה לשלום בית על אף איך שדיברתי אליה בהתחלה". וראו, זה פלא, בכל שלושת הרומנים מצוין בפירוש ש"הבארשבעים הטובים" עוזבים לפרברים, למיתר, להבים ועומר, או לשכונות החדשות. ואם מגיעים לעיר, מגיעים ברכבת לאוניברסיטה (המקום היחיד שאינו מכוסה אבק, לשיטת המספר של חרמוני) ועוזבים (ואי־אפשר לא לחשוב על השיר "רכבת אוניברסיטה" של תהילה חכימי).
וכאן אולי המקום להזכיר נקודה נוספת – כל מתכנן ערים מתחיל יציין שהעיקרון הבסיסי לעיר טובה ושוקקת הוא הצפיפות של המבנים, השירותים, האנשים. העובדה שבאר שבע מצטיירת כעיר קטנה או שכונתית קשורה באופן הדוק לאידיאל שהנחה את מתכנניה: הם רצו שהיא תהיה "עיר גנים" אנגלית, כמעין עיר של קיבוצים; שיהיו בה שכונות המייצרות מרחבי חיים עצמאים, עם מרחבים פתוחים וגדולים ביניהן (שהפכו במהרה לקוצים ובהמשך לכבישים). והעיר, שגם היום היא בין הערים הכי פחות צפופות בישראל, מתאימה לשוטטות הכלבים בחולות אצל חרמוני, אך לא מעניינת מספיק לשוטטות עירונית מגוונת. לא רק בגלל תנאי האקלים, אלא בשל אופייה השכונתי המכונס. כפי שמיטיבה לתאר המספרת של עד: "העיר לא ממש התאימה לשוטטות. רחובות השכונה היו דוממים, במגדלי הדירות קומות שלמות היו מוארות, מה שהעיד על תכונה ביתית רבה. עיר של משפחות, עיר שרחובותיה רוחשים ביום – ובלילה מאבדים משמעות" (עמ' 64).
וכך, הדרך שעשיתי מהמרכז לבאר שבע היא הדרך ההפוכה מהמתואר בספרים, הלא מתבקשת. באר שבע, מאחר שהיא מרחב ילדות כפרי ולא עירוני, כפי שהיא מיוצגת ברומנים שנידונו לעיל, ניחנת לא רק באיכות נוסטלגית, אלא גם באיכות של קירבה אנושית – כשהחוּם הופך לחֹום, כשמזג האוויר תורם לחמימות האותנטית של האנשים – ובניגוד למרכז המנוכר, כפי שהוא מתואר לעיתים: "עיר עם מעט חשיבות עצמית וטמפרטורות מדבריות שמצליחות לשמר קצב חיים הגיוני. באר שבע היתה תמיד אדיבה אליה [...] עם המבטים המצועפים האלה של האנשים, שבסופו של דבר אומרים פירגון" (הבארשבעים, 56).
ברומן שלכבודו התכנסנו כאן, במסגרת תיאור שיחה עם חברה קיבוצניקית המספרת של צאי מהאוטו כותבת שכאשר שהיא "[ת]חשוב בפעם המיליון כמה זה מבאס שכשעלינו לארץ עברנו לגור בבאר שבע ולא בקיבוץ, [היא] תיזכר בפעם המאה בחברים המדהימים של[ה] מבאר שבע, [ות]קלל את עצמ[ה] על הערצת הקיבוצניקים של[ה] [...]" (עמ' 125). אבל האמת היא שהקורא.ת לא מאמינ.ה לה. זו הנקודה היחידה ברומן שבאר שבע מתוארת בה לטובה, בזכות אותו חום אנושי – והיא חלשה מדי ואינה יכולה לגבור על התחושה שלנו שהעולה החדשה הייתה מעדיפה להיטמע בלב הקונצנזוס הישראלי במקום בעיר חסרת צבע.
אם נחזור לדיון בסדרה 'בני אור', ובשאלה שעולה מהדיון הזה: מה התפקיד של האמנות ביחס לייצוג המציאות, בעיניי המסקנה אינה שצאי מהאוטו חוטא לעיר בייצוג שאינו תואם את המציאות. בדומה לרומנים שהזכרתי כאן, הוא מציג מציאות פריפריאלית קשה ומורכבת: אמנם לא אלימה כמו בסדרה, אך הוא לא עושה לבאר שבע הנחות, ומסרב להעניק לה את התואר "מטרופולין". ובמובן הזה, הוא אולי לא מחדש רבות על הרומנים הללו (המורכבים ממנו, לדעתי), אבל בכל זאת יש לו קול מעניין ומובחן. הספרות, או התרבות, לא צריכה לשנות את הייצוג והתדמית של באר שבע, גם אם יכולה להיות לכך השפעה חיובית. זאת משום שהאמת היא האמת: באר שבע היא אמנם לא באר שבע של "בני אור", ועדיין, למרות הפיתוח האדיר והמסיבי של העשורים האחרונים, היא אינה מצליחה למשוך אליה בהמוניהם תושבים "חזקים" מהמרכז; הסטודנטים שמגיעים אליה מתייחסים אליה כתחנת מעבר, ואפילו המשפחות הבאר־שבעיות הצעירות מעדיפות לא פעם את החינוך ביישובי הפרברים. נותר רק לקוות שהתוכניות של העירייה לציפוף אורבני של השכונות הוותיקות ושל מרכז העיר יצמיחו גם ייצוגים ספרותיים מגוונים יותר, המתארים את שלל החוויות שיש לעיר להציע.
נעם קרון-בורוכוביץ היא תלמידת תואר שלישי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקרה עוסק בחוויה העירונית בספרות העברית.