האיש על קצה הקשת – חייו ומאבקיו של הרבי מסאטמר

הקנאי – הרבי מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, מנחם קרן-קרץ, מרכז זלמן שזר לתולדות העם היהודי, 384 עמודים, 2020.


הקנאי הוא מחקר דייקני ומקיף המבקש לעמוד על חידת ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שניסח את האידיאולוגיה של הקנאות כמשנה סדורה.


בנימין בראון


ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (1979-1887), המכונה לעתים ר' יואליש, קנה לו מקום בולט בתולדות ישראל כמי שהנהיג את החסידות הגדולה בעולם במחצית השנייה של המאה העשרים – אך גם, ובעיקר, כאחד ממובילי הקנאות החרדית בתקופה זו. בניגוד לקנאים רבים, שהקדישו את חייהם למאבק בכלים מעשיים (הפגנות, חרמות, מעשי אלימות וכדומה), ר' יואל לא הסתפק בכך, אלא הקדיש זמן ומאמץ לניסוח האידיאולוגיה של הקנאות כמשנה סדורה. במשך שנים רבות התהדרו חסידיו כי ספרו האידיאולוגי המרכזי ויואל משה לא זכה לאף מענה הולם מצד ראשי הזרם המרכזי ביהדות החרדית, שאימצו את הקו ה"פשרני", דהיינו השתלבו במוסדות המדינה וקיבלו את תקציביה. (לימים נכתבה תשובה כזו, מענה חכם, מאת המשפיע החב"די ר' יואל כהן). גם בקרב חוגים חרדיים מרכזיים יותר היו מי שהתייחסו בכבוד, לפעמים אף בהערצה, אל האיש שייצג את "האמת" ללא פשרות ואת "דרכה של תורה" בטהרתה הרדיקלית. לא במהרה ולא בקלות הגיע ר' יואל למעמדו זה. בתחילת דרכו, ברומניה ובהונגריה שלפני מלחמת העולם השנייה, היה מעמדו שונה. דווקא השואה הייתה נקודת המפנה במנהיגותו. לאחר הטראומה הגדולה ממנה ניצל בעור שיניו ובה איבד כמעט את כל קהילתו המקורית, היגר לארץ ישראל וזמן קצר לאחר מכן לארצות הברית, "המדינה הַטְרֵפה", ובה החל שגשוגו הגדול.

הקנאי, פרי עטו ועמלו של מנחם קרן-קרץ, מבקש לעמוד על חידת ר' יואל, לפצח לפחות מקצתה, ולהעמיד תחת אור הביקורת כמה מן המיתוסים שנקשרו בה. זוהי ביוגרפיה אקדמית ראשונה על ר' יואליש, המהווה גירסה מקוצרת לעבודת הדוקטור של המחבר, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' דוד אסף. ביוגרפיה זו מראה, בין השאר, כי בתחנות רבות וחשובות בחייו ידע גם ר' יואל להתפשר על עקרונותיו, אך יחד עם זאת שמר תמיד על תדמיתו כמי שעומד בצד הקנאי של המפה ומגן על עקרונות החרדיוּת הרדיקלית מפני רוחות של "פשרה", מודרניות או ציונות.

הספר עוסק בכל מסכת חייו של ר' יואל, מלידתו ועד פטירתו, ובולטת בה ההבחנה שציינתי לעיל, בין שתי התקופות העיקריות בחייו של הרבי: על פי ממצאיו של קרן-קרץ, עד לשואה נאבק ר' יואליש על מקומו בהנהגת האורתודוקסיה הרדיקלית בהונגריה, וללא הצלחה יתרה. הוא שימש כרב בקהילות אורשיבה, קרולי וסאטמר, ובכל מקום התלוו למינויו סכסוכים ומדנים. אם לא די בכך, הוא הכניס את עצמו לאינספור סכסוכים מקומיים בקהילות יהודיות, ובעיקר חסידיות, שבהן לא היה לו מעמד רשמי. עם זאת, בסאטמר הצליח להקים ישיבה בת מאות תלמידים, שהפכה חיש מהר לאחת הישיבות החסידיות הטובות בהונגריה רבתי. בשואה עצמה לא הפגין ר' יואל אומץ רב או מנהיגות מרשימה. הוא נטש את קהילתו בהיחבא ונמלט באמצעות "רכבת ההצלה" של ישראל קסטנר. לאחר שעלה לארץ ישראל הגיע מצבו לשפל כלכלי ומנהיגותי חסר תקדים. הוא הסתכסך עם "העדה החרדית" הבדלנית בירושלים שבה אמור היה להיקלט, וב-1946 יצא ממנה לארצות הברית כשהוא מותיר אחריו שובל של חובות כספיים.

ר' יואל הגיע לארצות הברית ללא כוונה להשתקע בה, אך כעבור זמן החליט להישאר, ותוך כמה שנים הפך את חצרו למרכז עולמי של החרדיות הרדיקלית, האנטי-ציונית והאנטי-מודרנית. הוא רכש לעצמו מעריצים, רבים מהם פליטי שואה מהונגריה, ובסיוע מעגל יעיל של בעלי ממון ושל אנשי ארגון, בנה רשתות של מוסדות חינוך, צדקה, תקשורת ועוד. ב-1953 כבר הוכתר לרבה של "העדה החרדית" בירושלים, שלנוכח עוצמתו החדשה שכחה לו את סכסוכי העבר הלא-כל-כך-רחוק. בשנת 1959 החל לפרסם את ספרו הידוע ביותר ויואל משה, בו פרש בשיטתיות את משנתו האנטי-ציונית. בספר טען, על יסוד מדרש "שלוש השבועות", כי חטא הציונות הוא שהביא לעונש השואה. בניגוד לאנשי הזרם המרכזי ביהדות החרדית, שראו את עיקר בעיית הציונות באופיה החילוני, טען ר' יואל כי כל נסיון לכונן ריבונות יהודית לפני בוא המשיח, אפילו ייעשה ברוח התורה, הוא מרידה במלכות שמיים. לפיכך שלל כל עלייה מאורגנת לארץ ישראל, דחה כל השתתפות חרדית בחיי המדינה ובמוסדותיה, וכן התנגד בתוקף לעברית המודרנית. ב-1967, כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם את ספרו על הגאולה ועל התמורה, בו הוא מנסה להסביר את הצלחתם המפתיעה של הציונים כ"מעשה שטן", שבא להעמיד במבחן את המאמינים. לאחר שלקה בשבץ (1968) פחת נפח פעילותו, וגברה השפעת סובביו עליו. הוא נפטר מהתקף לב בגיל 92 בשנת 1979.

חמשת פרקיו הראשונים של הספר עוסקים בתקופה שלפני השואה. חלק זה מהווה, להערכתי, מחקר פורץ דרך, שראוי בעיניי להיחשב ליצירת מופת מחקרית. בעוד שפרקי הספר המאוחרים יותר עוסקים בנושאים שיש בהם עניין ציבורי רחב, וקל להגיע בהם אל ליבו של הקורא, החלק הראשון עוסק בנושא רחוק-לכאורה שהוא כמעט בבחינת קרקע בתולה: העולם הרבני והחסידי של הונגריה במחצית הראשונה של המאה העשרים. בדרך כלל "הופקר" תחום זה לספרות ההגיוגרפית, שתיארה את הגלות בצבעים אידיליים, או לספרות זכרונות, שהיא כמובן נקודתית ואישית באופיה. מחקרים אקדמיים ביקורתיים על התקופה – נער יכתבם. בעבודה זו הצליח המחבר לצייר בכשרון רב את הנוף הבלתי מתוייר הזה, תוך שימוש במקורות רבים ביותר, ובכללם עיתונים נידחים מן התקופה ההיא. הוא יורד לפרטיהן של פרשיות מקומיות נשכחות ושל הנפשות הפועלות בהן, ומתאר מספר רב של סיפורים קטנים, הנשזרים כולם אל תוך "העלילה המרכזית" – סיפור חייו של ר' יואל. מתוך כל אלה יחדיו מצליח המחבר להחיות לעֵין הקורא במידה בלתי רגילה את עולמה של החברה הנדונה. דינמיקות אנושיות וחברתיות, שמעורבות בהן לבלי הבחן דתיוּת עמוקה ואינטרסים ארציים, שכל ויצרים, סמכות ומרדנות – כולן מופיעות במלוא עוצמתן, ובסגנון מרתק. מעבר להנאה שבקריאה, מדובר כאמור בראש ובראשונה במחקר חדשני ביותר, שחוקרי התחום בעתיד – ואני מקווה שיהיו כאלה – יזדקקו לו בלי ספק ויפיקו ממנו תועלת רבה.

גם פרקיו המאוחרים יותר של הספר, העוסקים ב"סביבה מוכרת" יותר, מצטיינים ביסודיות רבה וכתובים היטב. בפרקים אלה מבקש המחבר לנתח את סוד הצלחתו המטאורית של ר' יואל בארצות הברית ומציע שורה של הסברים להתפתחות המתוארת, אך גם אחר כל אלה הוא משתאה, ובצדק, לנוכח ההמראה המדהימה שלו. הספר אינו עוסק בניתוח הגותו של ר' יואל, אם כי המחבר מסכם אותה בקיצור נמרץ וניכר כי הוא מכירה היטב. בעבודת הדוקטור הציג קרן-קרץ גם כמה ממקורות ההשראה האפשריים של הרבי, שיכולים לסייע לחוקרי משנתו, וחבל שבחר להשמיט חלק זה מן הספר הנדפס. פסיקתו ההלכתית של ר' יואל זוכה גם היא לאזכורים, הפזורים לאורך פרשת חייו.

הקנאי הוא מחקר המצטיין ביסודיות מרשימה. כמעט כל טענה מגובה במקורות ראשוניים ומשניים, שאותם ליקט המחבר בין השאר מעיתוני הזמן, ממסמכים ארכיוניים ומן הספרות החרדית. הוא יורד לפרטים, אך אף על פי כן הסיפור שהוא מספר קולח, בהיר ומאלף. בניגוד לביוגרפים רבים, קרן-קרץ לא התאהב במושא מחקרו, ובנקודות מסויימות מבצבצת הסתייגותו ממנו, אך זו איננה מקלקלת את שורת הדייקנות המחקרית. יש לקוות שהספר לא רק יספק סקרנות אלא גם יעורר סקרנות, וישמש מקור השראה לחוקרים אחרים שיוכלו להעמיק בחקר ענפיה הפחות מוכרים (בעולם האקדמי ובציבור הרחב) של החסידות.

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עוסק ביהדות החרדית לכל גווניה – חסידים, ליטאים וספרדים - ובמחשבת ההלכה בעת החדשה. מחקריו משלבים ניתוח רעיוני, היסטורי וחברתי של היהדות החרדית, ועוסקים בהיבטים שונים שלה, מן המאה ה-19 ועד היום.

פוסטים אחרונים

הצג הכול