אילת שמיר
כשאנחנו מטיילים בלילה באחד הרחובות, ואיזה איש, שאנחנו רואים אותו עוד מרחוק – כי הרחוב שלפנינו מתגבה והירח מלא – רץ מולנו, לא נתפוס אותו, גם אם הוא חלש ולבוש בלויים, וגם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו לרוץ הלאה.
כי לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב שלפנינו מתגבה, מואר באור הירח המלא, וחוץ מזה, אולי תכננו השניים את הרדיפה הזאת להנאתם, ואולי הם דולקים אחרי איש שלישי, ואולי הראשון נרדף על לא עוול בכפו, ואולי השני מתכוון לרצוח ואנחנו נהיה שותפים לרצח, ואולי אין קשר בין השניים והם פשוט רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, ואולי הם סהרורים, ואולי יש לראשון נשק.
ולבסוף, האם אין לנו זכות להיות עייפים, האם לא שתינו הרבה מאוד יין? אנחנו מרוצים שגם את השני איננו רואים עוד.
(פרנץ קפקא, העוברים בריצה, מתוך ״רופא כפרי״, בתרגום אילנה המרמן)
אי־ודאות גדולה שורה סביבנו. בכל יום שעובר מאז אותה שבת ב־7 באוקטובר ונחשפים עוד ועוד ממדי האסון, היא מסתעפת ומכפילה את עצמה, מעצימה את תחושת האבל, האובדן, הטראומה, הכאב, ומחדדת את תחושת הרעיעות שמלווה את חיינו כאן. גם הפרטים הקונקרטיים שהולכים ומתבהרים, אין בכוחם לפוגג את המועקה: מעוררי פלצות וזעם ואין אונים הם נאספים, נערמים, משודרים בלופ, משחזרים שוב ושוב את המנגנון שמאחורי הטבח הנורא.
בין אזעקה לאזעקה חזרתי אל קפקא: הסופר שידע לזקק בצלילות מצמיתה את אי־הוודאות כצילום רנטגן למצבו של האדם, שחזה ביצירותיו את הטוטליטריות ההרסנית של המערכת השלטונית ואת אין האונים של אדם יחיד הניצב מולה. כמו תמיד אצל קפקא, הסיטואציה כאן חידתית, מאיימת, והפרוזה מהודקת וצלולה: לילה. רחוב. מרדף. ואולי נשק. ואולי רצח. שניים או שלושה אנשים עוברים בריצה, באור ירח מלא, בתנועה מהירה, כמעט קולנועית. הזעזוע שבסיום הסיפור גלום בשאלה המוסרית שמנקרת, מבעבעת, מטרידה: מה לעשות?
הבחירה להיות עייפים, הבחירה להתבסם בעובדה ש״גם את השני איננו רואים עוד״, משמעותה מבחינתו של קפקא: צל מתמיד של אשמה, ומטילות אותו אי ההתערבות, ההימנעות מפעולה, ההסתגלות המהירה לזוועה שככל הנראה התרחשה, ההשלמה עימה. ובעיקר, הבחירה להיות עייפים ועיוורים מרצון. כאילו לא התחולל כאן, ברחוב, ממש לידנו, משהו אלים ונורא שאי אפשר להמשיך אחריו הלאה כאילו כלום לא קרה.
הזמן מתעקל ונמתח לפנים. ב־1956 רואה אור הנפילה של קאמי. על השפעתו העצומה של קפקא על קאמי אין צורך להכביר מילים. גם כאן הפרוזה צלולה, מהודקת, וגם כאן אירוע שמתרחש בחסות החשכה: ושוב לילה, ושוב עיר, ושוב רחוב, ושוב אותה תאורת ירח קולנועית, ושוב מישהו על סף מוות (נערה, הפעם) ושוב דילמה מוסרית: מה לעשות? האם להיות עייף או לפעול, להתערב?
״בלילה ההוא בנובמבר [...] צעדתי לעבר הגדה השמאלית ומשם לביתי [...] השעה הייתה אחת אחר חצות [...] שמחתי על ההליכה הזאת, הייתי קצת רדום, הגוף היה רגוע, רווי מדם שקט כמו הגשם הנופל. על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יכולתי להבחין בדמות אישה צעירה לבושה בשחור [...] היססתי רגע, אך המשכתי בדרכי [...] כבר צעדתי כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה מספר פעמים [...] השקט שהשתרר אחר-כך בלילה שקפא פתאום נראה לי אינסופי. רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר, וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי [...] המשכתי להקשיב קפוא. ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם, התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש״.
(הנפילה, עמוד 51, בתרגום עמנואל פינטו).
מה שהתנסח אצל קפקא בפרוזה דחוסה ותמציתית מתואר בהרחבה בנובלה של קאמי. מבטו הרטרוספקטיבי של הגיבור קלמנס, אכזרי וממוקד ככל שיהיה, כפוי לחזור אל הרגע ההוא של הקפיאה, רגע הבחירה שלא לפעול:
״הצעקה שהדהדה מאחורי על הסן [...] מעולם לא חדלה; היא נישאה בנהר על מימי תעלת לה מאנש, שייטה בעולם, חצתה את מרחבי האוקיינוס האינסופיים, וחיכתה לי עד ליום שפגשתי בה שוב. הבנתי גם שהיא תמשיך לחכות לי על פני כל הימים והנהרות [...]״
אוקטובר 2023. החטופים עדיין שם. עדיין קוברים כאן את הקורבנות. הכאב עצום. בין חלחלה לתקווה ההפגזות נמשכות. מנגנונים בירוקרטים כושלים. וביידן. ובלינקן. וגנרלים במדים או בחליפות. וניסיון נואש להיאחז בסדר התקין, בהיגיון. ונתניהו שמסרב לקחת אחריות. בה בעת, אזרחים חפים מפשע – נשים וילדים – שנקראים לנוע דרומה בעזה, להציל את עצמם, נתקלים במחסומי החמאס. בגשם שירד עליהם בלילה. בייאוש. האם יש לנו זכות להיות עייפים?
הסופרת אילת שמיר מלמדת כפרופ’ יוצר בחוג לספרות במרכז האקדמי לחינוך אורנים. בילדותה התגוררה שלוש שנים באתיופיה במסגרת שליחותו הצבאית של אביה לאימון חיילי צבא הקיסר היילה סילאסי. לימים התברר שאחד המצטיינים שבהם - הקולונל מנגיסטו היילה מריים - הוא שהתנקש בחייו של הקיסר. הרומן אפריקה בלוז עתיד לצאת כקודמיו (פסנתר בחורף, המיטה שאתה מציע בעצמך ונטל ההוכחה) בהוצאת עם-עובד. ערכה יחד עם יובל שמעוני את האנתולוגיה 75 תמונת מצב (עם-עובד).