אילאור פורת
המקאברי הוא הממ"ד של הנפש שלי, המשיכה האסתטית הראשונה שפיתחתי כאדם צעיר והמקום שאני נסוג אליו כשאני לבדי – חגיגה של הזוועתי ושל האלים והמחריד והממית שמאפשרת לי לעבור את היומיומי בשלום. לפני שפרצה המלחמה התחילו ללוות אותי שני טקסטים מהסוג הזה. אחד היה ספר סיפורים קצרים ולא ריאליסטיים של לודמילה פטרושבסקיה שיצא לאחרונה בהוצאת "לוקוס", שהדמויות והמציאות נשלחות בו פעם אחר פעם למיינד פאק של עוגמת נפש (באחד הסיפורים הזכורים ביותר יש אב שבתו מתה והוא נאלץ לאכול לב בתוך חלום). השני הוא סיפור קצר של ה.פ. לאבקראפט, "האלכימאי", שפסקאותיו הראשונות מציגות שרשרת דימויים שגורים מהאהובים עליי בעולם כולו, ומהאינטימיים ביותר מבחינתי – נצר אחרון לשושלת מקוללת ומסתורית שכל בניה מתו בדמי ימיהם, המתגורר לבדו בטירה מתפוררת המבודדת מהפלבאים שמעבר ליער הסמוך, שלא ההין לחצות מעולם. האגורפוביה המורבידית, המיתית משהו, מובילה את הגיבור שלנו למשיכה לקריאה, ולעיסוק במחקר על אופיו האפל של העולם.
כשהתחילה המלחמה הרגשתי שהזוועות שאני חוגג בדימויי העולם הפנימי שלי תלויות לראווה בחוץ (מעיים שפוכים), הגם שבהגזמות מופרעות, כאילו פלשו לממ"ד שלי ולקחו את הדבר היחידי שאי אפשר לקחת לאדם – הדמיון (הבסיס לאופטימיות חסרת הפשר שלי). המציאות מילאה אותי במילים מרוטשות ודימויים מדממים שהיה נדמה לי שאני מכיר, אבל מהספרות. לא יכולתי להתעמק מדי בתיאורי הזוועות בתקשורת. הלוא לבבי המציאותי רך, ופתאום החיץ בין הפנים והחוץ היה דק מדי, בונה עודפות חושית כמעט מטמטמת. שבוע לאחר מכן הייתי מרוקן. הרגשתי שאסור לי לבוא בשערי עולמי הפנימי כשמכל פינה ניבט אליי סבל אמיתי מאוד של אנשים, לועג ומתגרה ומתגלם כסיוט מסוג חדש לגמרי, ביחסים משונים של טאבו מפתה וניסיון לא להפרות אותו.
ניסיתי למצוא את המוצא מן הטאבו. שבתי לספרות דרך פעולת התרגום, שהיא פסיבית יותר מקריאה ממש, והמשכתי לתרגם את הסיפור ההוא של לאבקראפט. אימצתי את העמדה של השריד אשר בטירה, זה שמתבצר בכל כוחו ומשוטט בספרייה – העמדה הקבועה שלי בדרך כלל. ניסיתי לשוב אל הדמיון שלי דרך אסתטיזציה שאין בה היסטוריה ואין בה אקטואליה. הזוועות שאני נהנה להקצין בדמיוני הן סיפור, והוא נורא פחות ממה שקורה בחוץ – אם רק אצליח להרחיק את העולם, להיכנס לחדר האטום. זה לא קל. אמרו את זה קודם לפניי: כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות. מצאתי את עצמי משתעשע בשחור משחור של האפשרות ההפוכה. למשל, להציע אלגוריה גסה על הסיפור של לאבקראפט שתדגים את ה"פלישה" הזאת של העכשיו אל הטקסט – אלגוריה שהטקסט שלי כבר ניצל ("הטירה היא ממ"ד!") – וכך גם לנסות להראות את החשיבות של העיסוק בחומרים אפלים, שיכולים לנסח את מצב הנפש דווקא בעת הזאת. ואפילו לנסות לומר משהו על הפוליטי – הרי כל ההתבצרות הנרקיסית־אגורופובית־אקסיביציוניסטית היא ביטוי של תחושת נרדפות פרנואידית שהיא צדה השני של תחושת נבחרות מקופחת (מישהו אמר העם היהודי?). ולאחר עוד מחשבה, חשבתי שדה־פוליטיזציה של המקאברי והאיוֹם ובריחה אל האסתטי הטהור מזכירה את החיפוש של הספרות הזאת אחר הרוע המוחלט – אבל העיסוק ב"רוע מוחלט", שאי אפשר למצות בשום תירוץ פוליטי, הוא בדיוק המצב הפוליטי שכולנו הוטלנו אליו (אני מגייס לעזרה ז'אנר אחר שאהוב עליי מאוד ונחוץ בימים אלו, וחושב שאילו היה זה סרט מצויר פה היו מתנגנים ארבעת צלילי הטרומבון האירוני שמשמעותם "פספוס").
אולי האפשרות לפשפש במלוא מרחבי הדמיון שלי אבודה עבורי לתקופה הקרובה. אבל אולי במקום זאת יש כרגע אפשרות דחוקה, לא לדמיין אלא לחיות. שבתי לקרוא ספרים, מתהלך באותם מעגלים של פרשנות יתר אקטואלית ומעט גסה, וגם רגעים יומיומיים נצבעים בחרדה שהופכת אותם לטקסט אפשרי, ואלו משתלבים זה בזה. אני מסכין לצאת את גבולות הטירה, נוסע באוטובוס או יוצא להוריד את הזבל, וכל עשירית שנייה נמתחת לאינסוף, וכל רעש הוא קץ, וכל אדם הוא סכנה. ברגע הזה, כמעט תמיד אני מצליח להביט על עצמי מבחוץ, להרגיש שהשגתי את מבוקשי, ולחייך.
ד"ר אילאור פורת הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם, חבר מערכת בכתב-העת אודות.