הקמטים שמהם עשויה האהבה

לכל קמט יש סיפור, דויד גרוסמן, עם עובד, איור: מאיה שלייפר, עורכת: תמר הוכשטטר, 32 עמודים, 2022.


לכל קמט יש סיפור הוא סיפור המתרחש בין סב לנכדו ומדבר על הצד הפחות מדובר של החיים, הזִקנה. הדיאלוג המתאר את שקיעתו של האחד ובקיעתו של האחר הוא שיקוף מדויק של ההזדקקות הבין-דורית, שהיא התשתית הפואטית שעליה מונחת ספרות הילדים.


לינה רוז


"יש לך קמטים", אומר יותם, וסבא אומר, "אה טוב,

הקמטים שלי... אתה כבר מכיר אותם, יותם".

"אבל לא אמרת ממה הם נהיו לך", אומר יותם.

"ממה נהיו לי הקמטים?" סבא צוחק: "אף פעם

לא שאלו אותי שאלה כזאת..."


מה מרגישים כשמזדקנים? האם קמטים כואבים? איזה סודות מסתירים החריצים שבפנים? ואיך נראית זקנה בעיניים תמימות של ילד? הספר לכל קמט יש סיפור הוא דיאלוג בין סב לנכדו על הצד הפחות מדובר של החיים, הזִקנה, שסולקה בבושת פנים מהשיח התרבותי, ועל אחת כמה וכמה מספרות הילדים שבה היא נתפסת כטאבו של ממש. עד לא מזמן, בתקופת הסגרים והבידודים, הונחו קשישים להסתגר בביתם ולהימנע ממגע אפילו עם בני משפחה, למען בריאותם. הגוף אולי הרוויח מכל העניין, הנפש, זה כבר סיפור אחר. עם החזרה לשגרה וכמעט בלי להרגיש שהייתה פה מגיפה, יצא לאור ספר הילדים החדש של דויד גרוסמן, והזכיר לכולנו כמה התגעגענו לדברים הכי פשוטים: ביקור בגן ילדים, ליטוף של פנים, ישיבה בבית קפה, ציור של ילד.

הספר מתאר בילוי של אחר-הצהריים בבית הקפה השכונתי שאליו מגיעים סבא ויותם. באווירה האינטימית של בית הקפה מתנהלת בין הסב לנכד שיחה מכמירת לב על הסימנים שחורט הזמן בפניו של האדם – איך נראה קמט של עצב, איזו צורה מטביע הכאב ומה מקעקעת השמחה. בלי לטשטש, בלי לייפות ובלי לקרוץ או להצחיק, גרוסמן מגיש לקוראים את (כמעט) סוף החיים, על מגש הכסף של הכנות והחמלה. כל האמת בפנים, תרתי משמע.

בתרבות המערבית המושתתת על אתוס הנעורים, העיסוק בזקנה איננו דבר מובן מאליו. השאיפה הקולקטיבית לעלומי נצח (שהקצינה עד זרא בעשורים האחרונים) האיצה את תהליכי ההפרדה של הזקנים משאר החברה והפכה אותם לקטגוריה אנושית מוקצית מחמת מיאוס. בדומה לילדים, הזקנים נתפסים כתלותיים וחסרי אונים, אך בשונה מהם קשישים הם שקופים, ולכן אפשר להגלותם אל מחוץ לטווח הראייה. מנקודת המבט הילדית לעומת זאת, הזקנה נתפסת דווקא כתקופה מהנה, אולי כי היא משטחת את ההיררכיה בין הילד למבוגר ומעמידה אותם על מישור אחד, שוויוני. ברוב ספרי הילדים, הסבים והסבתות מוצגים כדמויות כיפיות ומצחיקות המרבות להשתטות ולהתיילד עד גיחוך. תיאורים אלה עולים בקנה אחד עם הדימוי האינפנטילי שיש לזקנים בתרבות הפופולארית, המשתקף בעיקר בפרסומות לבתי אבות. הזקנים מצטיירים כפעוטות שיש להעסיקם כדי שלא ישתעממו ויתדרדרו למחוזות הדיכאון, והמוסד עצמו מוצג כגן ילדים או מתנ"ס המציע מגוון רחב של פעילויות וחוגים לקשישים.

בניגוד לנטייה של סופרי הילדים להציג את הזקנה כחזרה לילדות, גרוסמן בוחר להתייחס אליה בכל הכבוד וההדר של פעם. ההפרדה שהוא יוצר בין הילד לסב מחזירה אמנם את ההיררכיה ויוצרת ריחוק, אולם בזכותה מתאפשר העיסוק בנושא הרגיש של ההזדקנות. סביר להניח שהחזרה של קשישים לחיק הזקנה היא במידה רבה תוצאה של הקורונה, שכן המגיפה הראתה לכולנו שאנטי-אייג'ינג אינו אלא המצאה שיווקית, ושסבא וסבתא, לא משנה כמה פעמים בשבוע הם שוחים בים ועושים פילאטיס, הם עדיין קשישים. ועם זאת, הספר מראה שזקנה יכולה להיות גם אחרת, לא ילדותית ולא ספורטיבית אלא רכה, אצילית ונינוחה. עניין זה בא לידי ביטוי גם דרך האיורים של מאיה שלייפר, המשתמשת בצבעים רכים של פסטל, עפרון ומים, כדי לשדר עדינות וחמימות המתכתבים עם האווירה השלווה והזרימה האיטית של העלילה. חזותו של הסב, המשדרת גינונים ג'נטלמניים, יחד עם בית הקפה, המעוצב בסגנון של פעם, משווים לספר גוון אירופאי המבטא געגוע נוסטלגי. האיור המתאר את יותם מתבונן באנשים שיושבים בבית הקפה ומדמיין את חוויותיהם, מזכיר את הציור המפורסם של אדוארד מאנה, "הנשף במולן דה לה גאלט", שבו מצויר נשף ריקודים במונמארטר, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון. בשני המקרים, הדמויות שנקטעות ומביטות לכיוונים שונים ואף מחוץ לציור, יוצרות אשליה שהן חלק מאירוע גדול יותר המתקיים מחוץ לגבולותיו.

בעיניו של יותם, זקנה היא עניין קבוע, שכן לסבא תמיד היו קמטים שאפשר היה לגעת בהם, ולחוש את העור מתקפל תחת הרכות של היד. המגע של יותם בפנים של הסב הוא מגע בלתי אמצעי ולא מנומס, המבטא את המפגש הראשוני של התמימות – עם הקשיחות המחוספסת של הזמן. גרוסמן מיישיר מבט אל כפיפות הקומה וההתרוקנות של הגוף מבלי לחשוש ומבלי להפך את כיוון הזמן. הוא אינו מפחד לעסוק אף במה שנמצא מעבר לזקנה, וזאת הוא עושה זאת באמצעות תודעתו של הילד. כך מתוודע הקורא לעצב שגרמה המחלה של סבתא דינה, לאבל על מותה של הכלבה פפיה, אך גם לשמחה ולחיוכים שהביאה עמה הלידה של הנכד יותם. עבור הסב, קמטים הם אוסף של חוויות, עדות חיה לאירועי העבר, ואילו עבור יותם אלה הם קווים, עיגולים וצורות, המשמשים לו כהשראה ליצירות של העתיד. הדיאלוג המתאר את שקיעתו של האחד ובקיעתו של האחר הוא שיקוף מדויק של ההזדקקות הבין-דורית, שהיא התשתית הפואטית שעליה מונחת ספרות הילדים. הקמטים במצח של סבא "שנראים כמו גלים בים, גל מעל גל, מעל גל" הולכים ובאים, ומאותתים על התחלפות הדורות שעתידה להתרחש בקרוב. לא פלא שבסוף הסיפור סבא מסתכל על יותם המצייר רעיונות חדשים, ומחייך לעצמו.

בראיון שנערך לפני שנים טען גרוסמן שאדם המתבונן בילדיו רואה את עצמו, כלומר את הילד שהיה, וכי ההסתכלות הרטרוספקטיבית מעניקה לו את הכוח להתגונן מדברים שפעם היה חסר אונים מולם. אחרי שנים שבהם כתב על יחסי אבות-ילדים, פונה הסופר לראשונה לבחון את מערכת היחסים בין סבים לנכדים, ומגלה שהיא לגמרי אחרת, פחות מגוננת והרבה יותר חושית וחופשית. מה רואה אדם המתבונן בנכדיו? הוא, כותב גרוסמן, לעולם לא מפסיק לחייך: "כשנולדת הייתי הכי מאושר בעולם, כל הזמן חייכתי וחייכתי, הלכתי וחייכתי, אפילו ישנתי וחייכתי, עד שהתחיל לי פה קמט... קמט לא רגיל... כמו גומת חן..."

 

לינה רוז היא דוקטורנטית לספרות ילדים באוניברסיטת בן-גוריון וחוקרת את ספרות הילדים של מאיר שלו. בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב במדעי הרוח במחלקה לתרבות הילד והנוער. מלמדת בחוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי.


160 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול