ספר חלקת השדה, מוטי פרי, כנרת זמורה, עורכת: מוריה דיין קודיש, 332 עמודים, 2022.
בהרבה מובנים ההתאהבות של הגיבור בשתי הנשים היא התאהבות באותו דבר עצמו: איזו מיניות נשית כמעט פאם פאטאלית, איזו דעתנות נחרצת ותעוזה פורעת גבולות. במילים אחרות, הפלסטינית והיהודייה שתיהן, יותר משהן דמויות ממשיות בשר ודם הן דימוי שעשוי מאותם חומרים מוכרים, של אישה שכל תפקידה הוא להיות אישה משחררת (את הגבר מכבליו המיניים).
יעל שנקר
נער ונערה גדלים יחד בכרמי שומרון, התנחלות ותיקה, שלא לומר בורגנית. היא, הודיה, הופכת לנערת גבעות, הוא לחייל ששומר על המאחז שהיא מתגוררת בו. היא יצרית ומלאת עוצמה, ולא חוששת להפגין מיניות ולקשור קשרים עם גברים, והוא גבר שאינו בטוח בעצמו, שמתבונן ומשתוקק. ההורים של שניהם הם ממייסדי ההתנחלות שגדלו בה, אולם בעוד אבא שלה ביסס את מעמדו כמזכיר הכול־יכול שיש לו מהלכים בצבא ובשלטון, אבא שלו, שקורא את הארץ בשירותים, קשר קשרים עם הרב פורמן והתחיל לחתור לחזונות עתידיים של שלום ופיוס בין־דתי. מה יקרה ביניהם במהלך השנים הבאות? איזו מין רומיאו ויוליה הם יגדלו להיות בגבעות השומרון?
קשה לקרוא את ספר חלקת השדה, רומן הביכורים של מוטי פרי, מבלי שהאקו של פיסת המציאות שהוא עוסק בה יחריש את האוזניים. נערי גבעות, חיילים ששומרים עליהם, התנחלות ותיקה שמצמיחה לה שכונה, מושתלים של השב"כ, פלסטינים ופעולות תגמול נגדם – שלפעמים הן "תג מחיר" על עצם קיומם. במילים אחרות, קשה לבודד את פעולת הבדיון, שלא לומר הדמיון, שהרומן הזה מייצר, מן המרחב הממשי שהוא מתרחש בתוכו.
בשנים האחרונות נכתבים לא מעט רומנים וסיפורים קצרים המתרחשים בהתנחלויות. עוד חמש דקות של יונתן ברג, פסגות: סיפור עזיבה, הספר האוטוביוגרפי שלו, בן האמה, שמחה גדולה בשמיים ותכתבו אהובתנו של אמונה אלון, אם אשמע קול אחר של חיותה דויטש, הגבעה של אסף גברון, צערו העתיק של הירח של נעמה דעי, אפרת דמשק אפרת של ארנון איתיאל, האדון היהודי של חיים זבולון ועוד. אף שרובם המכריע נכתבו בידי מי שמזוהים עם הציבור הדתי לאומי, ורובם מזדהים גם עם מפעל ההתנחלויות, לכל אחד מהם כמובן פרספקטיבה אחרת. חלק מן הרומנים האלה עוסקים גם במתח שבין מפעל ההתנחלויות הוותיק, שנתפס בעיניי חלק מן הצעירים כבורגני וממלכתי, לבין נערים שמפתחים עמדה רדיקלית ואלימה בעיקר כלפי המדינה, ובמשתמע גם כלפי פלסטינים (או להפך – כלומר עמדה אלימה בעיקר כלפי פלסטינים, והמדינה היא מקור התסכול שדוחף אותם לכך לכאורה).
ספר חלקת השדה מבקש להיכנס לכל הסוגיות הללו באופן שהוא לכאורה נטול פניות, ומבלי "לצנזר" את מה שהקורא הלא מתנחל עשוי להטיח כלפי הציבור המתנחלי. בד בבד לאורך הקריאה הרומן הזה מעורר פיתוי "להניח את הכובד" של הסוגיות הללו, ובייחוד את החשיבה ב"שחור לבן" שהדמויות שמככבות בו בדרך כלל נבחנות דרכה במציאות הישראלית, ולהתבונן בהן כדמויות בשר ודם על כל מורכבותן. הבשר ודמיות הזו היא לכאורה הלב הפועם של המעשה הספרותי, כל מעשה ספרותי, ובו־זמנית הפיתוי להניח את הכובד הוא התחבולה שמחבלת בדיוק בדבר הזה.
העלילה המפותלת ברומן הזה מתרחשת בשלושה מרחבים, ובמרכזה גבר אחד (המספר) ושתי נשים. החלק הראשון מתרחש על אחת הגבעות בשומרון. המספר הוא חייל שגדל בהתנחלות הנשלח לשמור על גבעה בשומרון שמתגוררת בה חבורת נערים שנפלטו ממשפחות או ממסגרות. המקום שהם בונים לעצמם נראה כמו זוּלָָה, או אם לדייק כמו פרק מ"עספור". אבל לזוּלָָה הזו יש מאפיינים מקומיים, יש להם כלב קשור שנובח בעיקר על ערבים (או חיילים שמאלנים), מכונית שרופה של פלסטינים, שוקו ופנקייקים, וסיגריות או גראס. זו לא חווה, הם לא מגדלים כלום, זו סתם גבעה ונערים שלא אוהבים ערבים באופן אקטיבי. והכל ממוקם בתוך נוף מרהיב שהוא "שער השמיים".
לכל אחד מהנערים האלה יש את ההורה שהוא בורח ממנו או שדווקא אותו הוא רוצה להזעיק, לכל אחד מהם יש יצר ותשוקה לחיים בלי חשבונות או גבולות. אבל עם כל מרד הנעורים והלהט האידאולוגי או היצרי, הגבעה שלהם ממוקמת מרחק הליכה מההורים, כלומר מההתנחלות שאותם נערים גדלו בה. הפירוק של הגבעה, כשהוא מתרחש, עם רעש גדול של השב"כ או הצבא או מי־שזה־לא־יהיה ו"נו נו נו" של ההורים, מזכיר יותר קיפול של מחנה קיץ שהתקלקל, עם מדריכים לא אחראיים. המספר הוא כאמור חייל שנשלח לשמור עליהם, אבל בו־זמנית הוא גם חבר ילדות שגדל עם חלקם באותה התנחלות קרובה.
בחלק השני המספר הוא כבר סטודנט באוניברסיטה העברית שמצטרף לגרעין של צעירים דתיים המקים התנחלות חדשה על סף המדבר. אל הגרעין מצטרפים במפתיע או במפגיע שלושה צעירים פלסטינים, שנתקלים באוניברסיטה בפרסום על הגרעין המתגבש. האחת, הנועזת, המתריסה והרדיקלית ביניהם, היא סטודנטית למגדר, השנייה סטודנטית לחינוך, והשלישי עובד אחזקה באוניברסיטה. משום מה מי שמנהל את הגרעין לא מצליח למנוע מהם להצטרף, או לא במהירות הנדרשת לפני העלייה לקרקע.
בחלק השלישי המספר הוא גבר צעיר שזה עתה נישא לנערת הגבעות שחזרה אל דרך הישר. הם מתגוררים בשכונה החדשה (כרמי שומרון ה' או ו' או ז') של ההתנחלות האם המוקמת על אותה גבעה שהתגוררו בה כנערים. כך, כשם שהנערים חזרו לדרך הישר, שלא לומר התברגנו, גם המרחב הלא חוקי הוכשר להיות מרחב ממוסד המורכב מווילות עם חצר לנוף וגן שעשועים. מוסדות החוק וההורים אמנם טיפלו במרד המסוכן של הנעורים, אבל גם שיתפו פעולה בהרחבת ההתיישבות הוותיקה. הנערים הפוחזים סימנו את השטח העתידי של השכונה הבורגנית החדשה, המאחז פונה, ואפשר היה להתחיל לשרטט תכניות של קבע.
אני כותבת את כל זה, ולא בטוחה אם האופן שאני מתארת בו את הדברים נובע מהקול המודע של פרי או מהדרך שבה אני קוראת אותו. יש חלקים ברומן ששאלת המודעות או הביקורתיות של הכותב בהם היא שאלה מורכבת. לעיתים נדמה שהקול של הרומן כרוך באופן שאי אפשר להתיר בעמדה נוסטלגית לאיזה תום נעורים וערכים שהיה לכאורה בימים של ראשית ההתנחלות. יש משהו מתעתע בקול של הרומן הזה, תעתוע שקשור גם בניסיון (החשוב) לערער את החלוקה בין שחור ולבן, אבל להציע במקומם גם וגם.
ככל שהרומן מתקדם סיפור רומיאו ויוליה נעשה מורכב, לא רק כי רומיאו ויוליה זה תמיד סיפור מורכב (ואולי דווקא להפך – לגמרי פשטני), אלא כי השאלה מי היא בעצם יוליה הולכת ומסתבכת. המספר נקרע בין תשוקה או אהבה להודיה נערת הגבעות שהופכת להיות אשתו, לבין יסמין (ברור שקוראים לה יסמין, איך עוד אפשר לקרוא לצעירה פלסטינית שמתאהבים בה?), אותה צעירה שהצטרפה אליהם להתנחלות.
בהרבה מובנים ההתאהבות שלו בשתי הנשים היא התאהבות באותו דבר עצמו: איזו מיניות נשית כמעט פאם פאטאלית, איזו דעתנות נחרצת ותעוזה פורעת גבולות. במילים אחרות, הפלסטינית והיהודייה שתיהן, יותר משהן דמויות ממשיות בשר ודם הן דימוי שעשוי מאותם חומרים מוכרים, של אישה שכל תפקידה הוא להיות אישה משחררת (את הגבר מכבליו המיניים).
לכאורה בכתיבה שלו פרי לא מפחד לגעת באף פרה קדושה. הדמות של אביה של הודיה מתואר באופן שלעיתים גובל בקריקטורה שנוהגים לצייר דווקא במחוזות השמאל. האיש ידו בכול, וביד רמה ובמניפולציות סודיות הוא מוביל את מפעל ההתנחלויות לעתיד של גאולה. הוא לכאורה איש החזון, אבל אפילו כשהוא נואם אחד מנאומיו הרבים לרגל חנוכת כביש חדש או שכונה או אבן פינה, הוא לא מרבה במילים. הוא בעיקר אלוף במעשים. יש לו קשרים עמוקים בצבא ובשלטון והוא יודע להשתמש בכל "עלבון" או "תקרית" או מה שהוא מפרש כפיגוע כדי להרחיב את גבולות מפעל ההתנחלויות. הוא מזכיר הישוב כאמור, וגם בהתנחלות עצמה הוא שולט ביד רמה: הוא יודע על כל חולשה של מי שסביבו, ואם הוא חושב שצריך הוא מחזיק אותו ממש בביצים (אני מתנצלת על הבוטות של הדימוי, נדמה שאין דרך טובה יותר לתאר זאת, ולפעמים הוא עושה את זה כמעט מילולית) ומשתמש בו לצרכיו.
פרי גם מעז לכאורה לגעת בנערי הגבעות בלי כפפות. פעמים רבות בשיח על ההתנחלויות מציגים אותם כנוער מנותק או נוער בסיכון שבחר באופציה הזו בשל אכזבה מוצדקת מהמדינה או מהנהגת המתנחלים, במיוחד בהתנתקות. הזעם שלהם נתפס פעמים רבות כזעם מוצדק שמסמן אותנטיות ומחויבות עמוקה לחזון. פרי אינו הולך שבי אחרי התיאור הזה, גם הוא מתאר אותם כנוער מנותק, מאוכזב (בעיקר מההורים הפרטיים), אבל בד בבד גם כמי שמונעים משנאת פלסטינים גזענית פשוטה או נטיות אלימות מלכתחילה.
לכאורה העלילה של הרומן הולכת אפילו צעד אחד רחוק יותר (מדי?) ביחס לשנאה שלהם לפלסטינים. התשוקה ליסמין הפלסטינית (והמימוש שלה) היא כמעט התרסה אל מול הגזענות הפשוטה והגלויה הזו. אם מתנחל מתאהב בפלסטינית אהבת האדם והשלום העולמי עומדים אחר כותלנו.
אבל נדמה כי כאן גם טמונה חלק מן ההחמצה של הרומן הזה. יסמין הפלסטינית (כמו הודיה נערת הגבעות) היא בעיקר אובייקט של תשוקה, תשוקה שיש לה ממדים אוריינטליסטיים שקשה להכיל לאורך הקריאה. הסצנה שבה התשוקה סוף־סוף הופכת לגלויה וממשית, היא מקוממת ממש. היא מקוממת לא רק בשל המופרכות של מעשה האהבה בעיניים קשורות בלב הקרבות – הרי ספרות ריאליסטית יכולה להיות עשויה גם מרגעים מופרכים בעלי איכות סמלית או אוטופית. היא מקוממת בייחוד בגלל האופן שהיא בונה בו את סיפור התהילה של החייל, ובגלל האופן שהפלסטינית מביעה בו את תודתה.
החייל בסצנה הזו הוא האיש שעושה את המעשה הראוי. בלב הסכנה, כשכל המשקפות עליו, כשכל תנועה שלו יכולה להעיר מרבצה את כל השדים בעולם, הוא מציל ילד פלסטיני חף מפשע תוך כדי סיכון עצמי, ובנחישות מעוררת התפעלות. לא רק שהחייל הזה לא בוכה, הוא אפילו לא יורה. העובדה שההצלה הזו כרוכה בתשוקה, שלרגע נדמה שהמימוש שלה הוא כמעט פרס שהוא מקבל בתמורה, לא מוסיפה מורכבות לדמות או לסיטואציה, כמעט להפך.
נדמה כי פרי ניסה לעשות שני דברים בבת אחת: מצד אחד לספר סיפור על מורכבות של בחירות, על המתח שבין הנאמנות למקום לבין הנאמנות לעצמך, על האלימות הרוחשת מתחת לאבני המקום הזה, ומצד אחר בו־זמנית להקל על קוראיו את העיכול של כל זה. הרומן כאילו מבקש ללכת עם הקוראים למקום מסוכן, ואז מפטיר שבעצם הכול היה בהומור. הוא משרטט לכאורה קו עלילה נועז, אבל אז נאחז במשחקי לשון ותשוקה כדי להסיט ממנו את המבט. הסיום של הרומן, האופן שקורות חייו של המספר מתגלגלים בו והתחבולה הספרותית שמאפשרת לקול הזה להישמע, הולכים רחוק מאוד עם ה"גם וגם" הזה. נדמה כי יסמין, וגם הודיה, ראויות למספר שרואה אותן ואת עצמו במלואם.
יעל שנקר היא חוקרת ספרות קולנוע ותרבות, כותבת ביקורות קולנוע בפורטפוליו, חברת סגל במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר.