רובי נמדר
"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר"
(ש"י עגנון, "סיפור פשוט")
בימים שהחושך מולך בהם נחוץ מקור אור בהיר במיוחד כדי לפזר קצת את האפלה. האור הבהיר והזך הזה קורן אליי מבין דפיו של ספר שרבים טועים לראות בו ספר ציני, מדכא ורואה שחורות: ספר קהלת. חוכמתו העתיקה של ספר קהלת היא חוכמה משונה, עקמומית במקצת, מתוקה־מרירה כמו שיקוי ישן ומשובח. חוכמתו של ספר קהלת היא ההפך המוחלט מהתפיסה הפופולרית של "חוכמת ההמון", היא מיועדת למשיבי טעם בלבד, לאלה שלא רק שאינם נרתעים מהמורכבות של מסריו הרבים אלא נמשכים דווקא אליה.
היחס האמביוולנטי אל ספר החכמה העתיק והמסתורי הזה מלווה אותו כבר דורות רבים, רבים מאד – וכפשע היה בינו לבין הדרתו מהקאנון התנכ"י והשכחתו המכוונת. התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ל עמוד ב) מספק לנו הצצה נדירה אל שיקולי העריכה של התנ"ך והסתננותו הערמומית של הספר החתרני והנפלא הזה אל תוכו: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? – מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". הסתירה הפנימית, לכאורה, בין תכניו השונים של ספר קהלת אכן מעניינת – בעיקר בגלל שהיא בוטה כל כך ונראית כמעט מכוונת. גם דמותו של הדובר, הרהוט והפיוטי להפליא, היא דמות מסתורית ומתעתעת. "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (קהלת, פרק א, פס' יב), מכריז הדובר כמציין עובדה היסטורית ידועה לכול, לפני שהוא ממשיך לפרט את הישגיו הארציים המרשימים:
"הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" (קהלת, פרק ב, פס' ד-ח).
הדובר גם משתבח בחוכמתו הרבה, שכמוה לא נראתה עדיין: "הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת, פרק א, פס' טז). יש רק בעיה אחת עם ההצהרה הבומבסטית הזו: ככל הידוע לנו, מלך בשם "קהלת" מעולם לא מלך בירושלים, וגם לא בשום מקום אחר.
המפרשים לדורותיהם התעקשו לזהות את דמותו הבדיונית של קהלת עם דמותו של המלך שלמה המוכר לנו משאר ספרי התנ"ך. כהרגלם הם השתמשו ב"חור הפרשני" הזה כדי להפליג במדרשים נהדרים, עתירי דמיון (האהוב עליי הוא הסיפור התלמודי שלא ייאמן על שלמה המלך ואשמדאי מלך השדים [מסכת גיטין, דף ס"ח, עמוד א]), אבל בעיניי משחק המחבואים הזהותי שהספר משחק בו עם הקורא מעניין הרבה יותר מאשר זיהויו המאולץ של הדובר עם דמות היסטורית או מיתולוגית זאת או אחרת. הייתכן שכמו הסתירות הרבות הממלאות את הספר גם הבדיוניוּת המובהקת והמוצהרת של "מחברו" היא רמז לקורא המבחין? ומה אם שמו של אותו מלך מסתורי שהספר מיוחס לו מעיד על טיבו האמיתי של מחברו, או ליתר דיוק, של מחבריו? השם "קהלת", שנגזר כמובן מן המלה "קהל", עשוי להיות רמז מתוחכם לכך שקהל שלם של מלומדים, סופרים, פילוסופים ומשוררים הפיק את הטקסט הנפלא הזה, ולא מחבר אחד. מכאן נובע גם ריבוי הסגנונות והמסרים – שמאז ומעולם בקרב כל קהל יהודי לעולם אינם אחידים ואינם מהדהדים במקהלה מתוזמרת היטב מסר יחיד המוכתב מלמעלה.
האפשרות המרגשת הזאת היא משחררת מאוד עבורי, ומעלה עוד יותר את חינו של הספר בעיניי. היא פוטרת אותי מהצורך "לגשר" בין מסריו הסותרים ולהקציע את חספוסו הפילוסופי במקצועה העצית של האפולוגטיקה. כמו המלך הזקן, חובב התענוגות והחכמה, גם אני פטור מהצורך להתחייב לאמירה אחת ברורה שנובעת לכאורה מן הספר ורשאי להתמכר לטיבו האמיתי: חגיגה (ממש בכחנליה!) של יופי, סגנון וחוכמה. יופייה המהפנט של העברית, המוזיקליות המכשפת והדימויים הנפלאים – אלו "מסריו" האמיתיים של הספר, ואני מעז לחשוב שבגללם בחרו עורכיו העלומים של התנ"ך להכניס אותו אל הקאנון למרות רוחו הפראית וחסרת הרסן הפילוסופי והתיאולוגי. היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד.
ראובן (רובי) נמדר הוא סופר ומתרגם עברי החי ופועל בניו יורק. ספרו הבית אשר נחרב זכה בפרס ספיר לשנת 2014. ספרו החדש דגים גדולים (סיפורים עבריים-אמריקאים) יצא לאור בספטמבר האחרון בהוצאת כנרת זמורה דביר.