top of page

חדרים

יעל שנקר


ואתה חושב ששתיקה היא אחד המקורות שלו?

נדמה לי שכן. לפחות ככל שזה נוגע לי. כי נלווית אליה מועקה, הצוברת מתח, שבאותו זמן גם ממריץ להפר אותה, לקרב אותה אל הדיבור, אשר ממילא פוחת עם השנים.

ישראל פנקס בראיון עם הלית ישורון, איך עשית את זה? (עמ' 134)


לפני הרבה שנים התמזל מזלי ובאחד השיעורים שלימדתי הייתה לי הפסקה משותפת עם איש אחד שאהבתי להקשיב לו. הוא היה (ועדיין) צלם, וציר, וחבר, ואבא, וכותב ועוד הרבה, איש מלא שכבות. באחת השיחות שלנו הוא נתן לי עצת זהב. הוא אמר שכל פעם שיש לו איזה שבר או מחסום, כשאין לו מילים או מחשבות, כשהוא לא מצליח לא לצייר ולא לצלם ולא לכתוב, מה שהוא עושה זה תמיד אותו דבר. יש לו חמישה ספרים קבועים, שבזמנים האלה הוא תמיד חוזר אליהם. משהו בקריאה שלהם, וגם במוכרות, מעורר אותו מחדש. אני זוכרת כמעט את כל החמישה שלו.

איך עשית את זה? של הלית ישורון, שמאגד את הראיונות שלה עם משוררים וסופרים, ראיונות שפורסמו לראשונה בחדרים (ושלושה שלא פורסמו) הוא אחד מהחמישה שלי. בימים אלה אני זקוקה לו במיוחד.

כתב העת חדרים היה דבר אחר לגמרי. היופי המוקפד שלו, התעוזה, החדש כל פעם. היתה שם כמעט ארכיטקטורה של שירה, ובו זמנית כמעט חציפות פרועה. הריאיון שהופיע בכל גיליון היה תמיד איזו לבה רותחת, יפה עד כאב וחי. גמעתי את הראיונות האלה. ההקשבה לאנשים שהיא בחרה לראיין (ישראל פנקס ואסתר ראב ועזה צבי ויונה וולך ועוד ועוד), הייתה כמו איזה גילוי של דבר שאפילו לא ידעתי לקרוא לו בשם. כשהם התפרסמו מחדש כקובץ לפני כמה שנים, זה היה הדבר הכי משמח שקרה מבחינתי בספרות העברית באותו הזמן. אפשר ממש להחזיק, ולקרוא שוב, ובדילוגים, ולאחור, את כולם.

בהקדמה לספר ישורון כותבת כי "הראיונות נולדו כחלק מהתפיסה שחדרים יהיו גם חדרי עבודה. לא השיר לבדו אלא גם המסביב, המסמכים, בין מכתבים ובין שיחות, שהם בסופו של דבר חלק מן המכלול" (עמ' 8).

לא רק הבחירה של המרואיינים עשתה את הראיונות ההם למה שהם. המסביב הזה, הפך את הראיונות למרובי שכבות, מלאי ידע וביוגרפיה ורגש ויופי, וכל הזמן מתקרבים לשאלה "איך עשית את זה?". המסביב הזה קשור גם באיך, כלומר באופן שישורון עשתה את זה. ישורון העיזה לשאול שאלות באופן אחר לגמרי מכל מה שהכרתי. היא תמיד שאלה על העיקר, כמעט תמיד התחילה מן האמצע. תמיד שאלה באיזו שפה שהיא עצמה הייתה כמו רישום דק ומלא הבעה. אף פעם לא זייפה.

"מה השתנה בך, יונה?" היא פותחת למשל את הריאיון עם יונה וולך (עמ' 67).

"אנחנו מכירות הרבה שנים", היא אומרת לנורית זרחי, "ובכל זאת אני מתלבטת באיזה זנב לתפוס אותך" (עמ' 485).

ומה שעוד שבה את ליבי (והיום אפילו יותר) הוא שבניגוד לכל ההתפעלות וההיקסמות (או החלפה של ראיון ביח"צ כמו שנהוג היום), ישורון שואלת באיזו דרך מוקפדת וחדה, ביושרה נטולת חנפנות. דווקא בגלל זה החום והקרבה שלה אל המרואיינים הם נקיים ורחבי לב.

"ממתי מטרידים אותך נערים אחרים" היא שואלת כמעט בנזיפה את יאיר הורביץ (עמ' 171).

"אתה חם ופתוח כלפי אנשים, יש בך סקרנות כלפי אנשים, איך זה שאין לך אף חבר אחד?" היא שואלת את אביה המשורר אבות ישורון (עמ' 57).

אני אוהבת את היושרה החמורה הזו. באיזה שהוא אופן פלאי היא מחייה אותי. איכשהו בתוך כל ה"כאילו" וה"מקסים", שלא לומר ה"מדהים", בתוך כל ההתפעלות המילולית שעולה על גדותיה יותר ויותר מסביב, התביעה החמורה של ישורון ליושרה, לדיוק, מעצמה וממי שהיא מראיינת, מפנה מקום ליופי או לקרבה לנכוח במלואם.

מי שעונה לשאלות שלה לא יכול להסתפק במחשבות או מילים משומשות. יש בראיונות האלה איזה דיבור חי. אלו לא ראיונות שקוראים אותם, כלומר קוראים, אבל בו זמנית ממש שומעים את המוזיקה שלהם. לפעמים אפשר לשמוע צליל של כאב שמתגלה תוך כדי, ולפעמים פתאום הם נורא מצחיקים. למשל כשאביה, אבות ישורון, מתרגז פתאום ואומר "הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה. זה אל תמחקי כי את מעצבנת אותי" (עמ' 54).

או כשיונה וולך פתאום אומרת לה באמצע – "מי סרג את מה שאת לובשת, תעמדי רגע, נראה" (עמ' 67).

כשאני מקשיבה לדיבור החי שלהם אני פתאום בעולם שהוא מחוץ לחיים שלי לגמרי, ובו זמנית אני מרגישה פתאום איזו אוושה דקה וכואבת, חיה, פנימית לגמרי. בימים האלה, שאין לי בהם הרבה מילים משל עצמי, אני זקוקה להקשבה לשיחות הללו, יותר מתמיד.

הנה לסיום רגע אחד כזה מתוך השיחה עם הרולד שימל:

"לפני כעשרה ימים הייתי בים. עבר איזה גלשן אוויר מול החלון וראיתי אותו, כנפיים ענקיות בצבעי הקשת, והוא תלוי ככה, עם הרגליים בתוך שקיק. והוא עבר את החלון, ולא היה חלון ולא היה פנים של חדר, וכל החוץ והפנים היה חסר. בדקות הספורות שהוא עבר, אני ממש לא יכול להגיד איפה הייתי. מה שבטוח, שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי בחדר עם שתי הבנות, ורדה ועוד איש, ומישהו אמר "תראה", והסתכלתי וראיתי. כשהולך לך עם שיר, יש לך אותו דבר, אתה לא בחדר מסוים. התענוג זה של – פרחה לי מלה בעברית – הריכוז המוחלט שהוא מעבר למקום המסוים, שאתה מוציא את עצמך, כשאתה כותב על מקומות. או ממציא אפשרויות" (עמ 108).

 

ד"ר יעל שנקר היא חוקרת ספרות קולנוע ותרבות, כותבת ביקורות קולנוע בפורטפוליו, חברת סגל במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר.

114 צפיות

Commentaires


bottom of page