top of page

ילדים אבודים מספרים את עצמם לדעת

טעם של מלח, איריס קאופמן, שתיים, 189 עמודים, 2023.

 

בעולם שהילדים בו נטולי מבוגרים שישמרו עליהם, נעלמים הגבולות ופנטזיית החירות הופכת לאלימה ומסוכנת. ילדים אבודים אינם בהכרח מתחברים זה לזה באחוות עזובים, במקום לנקום בהוריהם הנוטשים הם מוציאים את הארס זה על זה, מנצלים ומכאיבים זה לזה

 

לירון בירן-ניסנהולץ

 

כילדה, מובן היה לי כי הילדים שמזלם שפר עליהם היו אלה שנחסכה מהם מרות ההורים. הלא ההרפתקאות היפות ביותר היו נחלתם של אלה שזכו לגדול בפנימיות, בקרונות, בארצות מופלאות שהילדים גידלו בהן את עצמם באין מפריע, ולכל היותר תחת עיניה החומלות של ילדה־אישה שקיבלה על עצמה את תפקיד האם. חלק בלתי נפרד מן ההתפקחות הכואבת והפרידה ממשובות הילדות היה ההבנה כי ילדים אינם מגיעים למחוזות קסומים שכאלה סתם. הם נשלחים אליהם, מושלכים אליהם, נופלים מעגלת ינקותם מבלי שהוריהם שווי הנפש ישימו לב, ואז מגלים את חלון ביתם מוגף בפניהם לתמיד. מנגד, במרוצת השנים גיליתי כי גם אותה אם קטנה אינה ממלאה את תפקידיה הדומסטיים מתוך רצון חופשי. אילו היה הדבר תלוי בה, יש להניח כי הייתה מעדיפה שמישהו אחר ידאג להזין אותה, להשכיב אותה לישון, לוודא כי היא בריאה בגוף ונפש ולספר לה מעשיות. ברם, בהיעדר דמות שכזו עליה לעשות זאת בעצמה, ומחשש שתאבד את תשומת ליבו של זה שאהבה נפשה עליה להמשיך ולהלעיט אותו בסיפורים בתקווה שכך, מתוך צימאון לשמוע עוד, יבקש להישאר.

טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן, מחולק לשתי נובלות שהחיבור ביניהן נעוץ באחת הדמויות שעלינו הקוראים מוטלת המלאכה לנחש אם אכן מדובר באותה הדמות ממש או בשני אנשים החולקים במקרה את שמם הפרטי ואי אלו קווי דמיון נוספים. צמד הנובלות שזורות זו בזו בעדינות יפהפייה, המעניקה לכל אחת מקום של כבוד בפני עצמה לצד העומק הנוצר מקריאתן יחד. זהו ספר על ילדים אבודים, "יתומים מבלי שאף אחד מת" (עמ' 162).

אבישג, גיבורת הנובלה הראשונה, היא ילדתה המוזנחת של אם יחידנית שהיא בורחת ממנה עם גיוסה לצבא ובהיכרות עם יואלה, חברת נפשה עד יומה האחרון. ניב, בן זוגה של אבישג, גדל במשפחה נורמטיבית למראית עין, אך, בהנחה ואכן בו מדובר בנובלה השנייה, מתברר בה כי הוא גדל נטוע בין אם בעלת עולם אישי ומקצועי משל עצמה שאין בו מקום לבן זוגה ולבנה, לבין אב המקדיש את חייו לחיזור אובססיבי אחר אשתו ועלבון על ניסיונותיו הכושלים, ובורח משניהם אל זהות של "פלרטטן נצחי" שחצן ומקסים אשר חי מכיבוש לכיבוש. בנובלה השנייה ישנה גם ליאת, החיה בצילם של אחות גדולה ומפונקת, אב נוטש ואם מדוכאת, ונאחזת בלימודיה ובחוכמת הספר שלה כבגלגל הצלה. ולבסוף ישנו עוז, בנה של אבישג שהיא מביאה לאחר עזיבתו של ניב, הנמצא על הרצף האוטיסטי וחי כבוגר ב"בית לחיים". אימו של עוז דווקא מקדישה לו את כל כולה מרגע היוולדו, אולם בבגרותו הוא עובר לבית הבוגרים ולחסותה של אם חלופית – חווה, אם הבית ואם כל חי.

בעולם שכזה, שהילדים בו נטולי מבוגרים שישמרו עליהם, נעלמים הגבולות ופנטזיית החירות הופכת לאלימה ומסוכנת. ילדים אבודים אינם בהכרח מתחברים זה לזה באחוות עזובים, במקום לנקום בהוריהם הנוטשים הם מוציאים את הארס זה על זה, מנצלים ומכאיבים זה לזה. ממש כמו ארץ לעולם לא, שכל אחד בה רודף ונרדף, ילדים נהרגים בקרב או "מדוללים" כאשר אינם עונים לדרישות של מנהיגם. זהו "מן עולם מקביל למה שאתה מכיר", כפי שאומרת אבישג לניב, "אין מבוגרים בסביבה, ילדים עזובים, מסתדרים לבד. מתחלקים, כמו בכל מקום, לרעים וטובים" (עמ' 22). במסגרת חלוקה זו ניב הופך למעין פיטר פן, הילד הנצחי שחלון חדרו, או חלון חדרי הלב של הוריו, מוגף בפניו, ואת מזורו הוא מוצא בהרפתקאות ואוסף נערות שאת ליבן הוא שובה. "המראה שלו שבה את ליבם [...] מאז שהיה קטן היה משתמש במילים כמו בנשק. יורה משפטים וכובש בפסקאות, גם את בנות גילו וגם מבוגרים ממנו. אלה וגם אלה התקשו לכעוס עליו" (עמ' 134).

נעוריו הנצחיים של ניב קוסמים לאבישג שבעל כורחה הפכה למבוגרת טרם זמנה, ייתכן שמשום שילדותו (ובמידת מה גם ילדותה של יואלה, חברתה) נתפסת בעיניה כנורמטיבית. על כן, את המילים, שניב משתמש בהן כנשק הופכת אבישג לאמצעי פיתוי. כמו וונדי דרלינג המגלה כי סוד הקסם הגורם לפיטר פן להגיע שוב ושוב לחדר הילדים שלה הוא סיפורי המעשיות שמספרת אימה, ומציעה לו להישאר כדי לשמוע עוד ועוד סיפורים. אלא שסיפוריה של אבישג אינם מעשיות אלא חשיפה של מלוא הכאבים של ילדותה, שלמעשה אינה ילדות כלל אלא בגרות קטנת קומה.

גם בנובלה השנייה "אדמה" סיפוריה של ליאת מתפקדים כאמצעי פיתוי שניב, עדיין הילד הנצחי, אם לא כרונולוגית אזי רגשית, גומע בשקיקה. נראה כי כמו שהרזאד, שחרב המלך שאהריאר הייתה מוטלת על צווארה ולכן פיתתה אותו בסיפורי אלף לילה ולילה, דמויות המספרות חוששות שכאשר תסיימנה "לפתות" את אהובן בסיפורים הכואבים של ילדותן, יגרש או ינטוש אותן. הסיפור אפוא הוא אמצעי הישרדות וככזה עליו לזעזע אך לא להרחיק, לבטא פגיעות אך גם חוסן, להקסים את המאזין כדי שירצה ממנו עוד ועוד.

בין כלל פרקי הספר, המסופרים בגוף שלישי, בולטים פרקים מספר הכתובים בגוף ראשון מפיו של עוז המסיר את הקיר הרביעי ופונה אל קהל הקוראים. להבדיל מאימו, מילותיו של עוז, אשר הגיעו אליו בשלב מאוחר יחסית, אינן אמצעי פיתוי אלא מה שנדמה כתביעה לספר את סיפורו בכוחות עצמו. כילד מיוחד הוא חי את חייו במעין פאנאופטיקון קיומי ולעולם אינו חף מתשומת לב של הסובבים המסתכלים עליו, בוחנים אותו ומאבחנים אותו מהרגע שנולד. בעוד שאבישג, ליאת וניב בילדותו צמאים שיראו וישמעו אותם, לעוז לא קיימת האפשרות להיעלם. הוא מודע לכך שמסתכלים עליו ואולי בשל כך הוא פונה אל הקוראים ותובע את קולו מולם, כדורש שישמעו את מילותיו כסובייקט. אומנם, גם ניב הילד זוכה בפסקה הכתובה בגוף ראשון, אולם, כפי שניתן לצפות, היא נבלעת בין קולותיהם של הוריו. נראה כי בזאת נסתם הגולל על שימושו במילים כביטוי להזדקקות והן הופכות עבורו לאמצעי תקיפה.

ואולם מילים וסיפורים אינם נוצרים מעצמם, הם דורשים משאבים בלתי נדלים, והמבחן האולטימטיבי הוא מה יקרה למספרת ולנמענה כאשר מעיין הסיפורים יפסיק לנבוע. הילד הנצחי ודאי ישוב לארץ לעולם לא ויעורר שם את חשקן של נסיכה אינדיאנית, בנות הים והפיות, או ינדוד מחלון אל חלון להקסים את מי שתספר לו סיפורים חדשים ותיאות לעזוב הכול כדי לבצע עבורו את ניקיון האביב בתמורה לנשיקה אפשרית. אולם קיימת גם אפשרות נוספת. אהבת אמת, כך מגלה הספר, נמדדת במקום שהמילים מסתיימות בו. כפי שמספרת יואלה על עידו בחיר לבה: "הכי נפלא לשתוק איתו. כי כשהייתה צריכה לרגע להפסיק להיות הדמות שבנתה לעצמה, השמחה, הקלילה, מסמר הערב והבוקר והצהריים, זו החזקה שהכול עובר עליה בקלות, הוא פשוט היה מסתכל עליה במבט מבין, והיא יכלה לפשוט מעצמה, בהדרגה את כל השכבות המעייפות, ולנוח" (עמ' 67). כך מתגלה כי גם יואלה, מי שלכאורה לא הייתה זקוקה לסיפורים כדי להבטיח כי אלה שאהבה יישארו עמה, טיפחה זהות של דמות בסיפור. אהבת אמת מעניקה אפוא גם את השקט המיוחל שאפשר להפסיק ליצור בו סיפורים, ועדיין לדעת בביטחון כי האהוב או האהובה, המגיעים בשלל צורות של דמויות מיטיבות, עודם שם. זהו הרגע שניתן לשוב בו הביתה ולמצוא את החלון פתוח לרווחה.

 

 

לירון בירן-ניסנהולץ, מרצה לספרות חז"ל ומפתחת תוכן חינוכי בנושא תרבות יהודית.

 

 

61 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page