לא לבעלי לב חלש: ספרות הילדים נוסעת ברכבת שדים על מאתיים קמ"ש

ארוחת מלכים, ציפור פרומקין, הוצאת צילי, עורכת: לי עברון, 146 עמודים, 2019


ארוחת מלכים הוא ספר המציג פרשנות נשית רעננה, מצחיקה וחצופה על פנטזיית הגיבור מהאגדות, שבועטת במסורת החינוך הפטריארכלית של ספרות הילדים.


לינה רוז


"בניגוד לשדונים, המכשפות אוהבות את האוויר הפתוח; הן יודעות לזהות בקלות את זרמי הרוחות ומשתמשות בהן לצרכיהן. אין דבר אהוב יותר על מכשפה מאשר רוח שנושבת בשער, בגב, בפנים ובפרצופונים. הן אוהבות לדאות, לצלול ולהסתחרר, וסופות גורמות להם התרגשות של ממש. המכשפות הקדומות התמחו בקריאת עננים וכיבדו יותר מכל את ענני הסערה, להם קראו קומולונימבוס. אם זה נשמע לכן כמו 'אוטובוס' זה לא מקרי כלל וכלל. מאז ועד היום המכשפות משתמשות בעננים האלה כאמצעי תחבורה יעיל ומהנה מאין כמוהו. ואם העננים האלה מתפתחים לסופת טורנדו, הן מעבירות לשאר המכשפות את הידיעה שמגלשת הענק עומדת להגיע, וכל מי שנמצאת בקרבת מקום ממהרת ובאה אל הלונה-פארק השמימי" (עמ' 21).

מכשפות אוהבות חופש. הן לא אוהבות שמגבילים, מקרקעים, מצמידים לאדמה או מחברים אותן למציאות. מכשפות מפרשות את החיים מזווית קצת אחרת, יותר גמישה ופחות נוקשה, ובעיקר כזאת שמאפשרת להן לשנות עמדה, תפיסה והתנהגות, בהתאם לכיוון שאליו (או ממנו) נושבת הרוח. גמישות ותעופה זה שם המשחק. אלא שהיכולת לעוף ולהתרגש מסערות (במקום לחכות שיחלפו), מהנות ככל שתהיינה, יוצרת גם איום קיומי, בעיקר על אלה הבוחרים לחיות חיים בטוחים בתוך גבולות ברורים ויציבים. החופש נטול העכבות שנוטלות לעצמן מכשפות מערער על תוקפן של מסגרות חברתיות ועל חוקים שמראש נועדו לרסן יצרים ולהגביל חירויות פרטיות. אין פלא שבספרות הילדים המסורתית, הנושאת אופי קולוניאליסטי, נתפסה המכשפה כדמות מרושעת, מרתיעה, שנדונה לחיות בשולי החברה. עם הזמן ונוכח השינויים שהעצימו את התפיסה הפלורליסטית והנרטיב הנשי, החלה המכשפה לצבור אהדה בקרב יוצרים (למען הדיוק, יוצרות) וקוראים, שראו בה סמל לחופש, הנאה, ושחרור מנורמות דכאניות.

זה בדיוק מה שקורה בספר ארוחת מלכים מאת ציפור פרומקין, שעתיד להפוך לסדרה. הטקסט מגולל את קורותיה של בישמה, מכשפת שלומיאלית וחסרת מזל, שמקבלת על עצמה להכין ארוחה לשישים ושש מכשפות מורעבות. בכינוס השנתי של המכשפות, מטילה ראשת שבט המכשפות את המשימה על בישמה, ומציינת שהפעם לא תהיה זו ארוחה שגרתית אלא סעודת מלכים. בישמה מפרשת את העניין באופן מילולי-קונקרטי ויוצאת לחפש אחר מועמדים/ות המתאימים/ות לשמש כחומרי הגלם של המנות. מסע ההרפתקאות מוביל אותה לממלכות שונות ומשונות, שבראשן עומדים מלכים ערלי לב ומטורפים. כך למשל, היא נתקלת במלך "פטמוני", גרגרן המפטם את עצמו ללא הכרה בזמן שעמו גווע ברעב; ובמלכה "ציותה", הדורשת צייתנות עיוורת מנתיניה כתנאי להישארותם בחיים. בהמשך משתתפת בישמה במלחמה בין שני מלכים, האחד סובל מפיצול אישיות ומשחק עם עצמו קלפים בעוד שחייליו נהרגים, והשני מוּנע מתאוות בצע משום שאבא שלו לימד אותו שאפשר להתעשר ממלחמות. האחרונים שבישמה פוגשת הם זוג מלכים נרקיסיסטי הכופה על נתיניו להינשא בכפייה כדי שישנאו האחד את השנייה אבל ימשיכו להעריץ את הוד מעלתם. כל אחד מהשליטים האכזריים והטיפשים מתעמר בלא הרף בנתיניו (סתם כי אפשר) עד הרגע שבו מגיעה מכשפה קטנה ואמיצה, רכובה על מטאטא, ובלי יותר מדי עניינים מעלימה אותם, אחד אחת, בתוך שק קטן-גדול.

הספר של פרומקין, הנשען על ההיסטוריה והפולקלור האירופאיים, שולח קריצת עין שובבה לדגם המקובל של סיפורי אבירות. הפעם, לתפקיד המסורתי של הגיבור הרובין-הודי המושיע את ההמון מעריצותו של שליט אכזר, מלוהקת דמות "אחרת", שהיא ההיפך הגמור מגבר סטרייט ואציל. הבחירה באשה, מכשפה, בעלת העדפות מיניות לא ברורות, היא אקט חתרני מובהק בספרות הילדים השמרנית. לא רק זאת, אלא שבישמה היא גם לוחמת צדק פמיניסטית מוסרית חסרת תקנה, לרוב גם חסרת היגיון, הפועלת באימפולסיביות ילדותית המסבכת אותה שוב ושוב. לעיתים היא מקשיבה לתבונתו של המטאטא שלה המייצג את הצד הפאלי בסיפור, ולפעמים היא פועלת בניגוד לרצונו. הזוגיות ביניהם מתנהלת במהופך מהקודים הפטריארכליים: רוב הזמן היא מכפיפה אותו לרצונותיה, ומדי פעם נאלצת לפייסו משום שאינה יכולה בלעדיו. מה שבטוח, שוויון אין כאן. הנרטיב הנשי ניכר לא רק בעיצוב הדמויות אלא גם בעלילה מפותלת, גדושה בסיטואציות מופרכות ומגוחכות, סוטה ימינה ושמאלה, ולא תמיד מתנהלת על-פי ההיגיון המוכר. ההיפך המוחלט מנרטיב ליניארי מובנה המוביל לפתרון אחד ויציב. לצד הגיחוך המשוקע בסיטואציות השונות יש בסיפור הרבה מאוד הומור עצמי, המתבטא גם בשפה המצחיקה שרוקחת פרומקין וגם בעיצוב דמותה של הגיבורה שלא לוקחת את עצמה ברצינות אפילו לרגע אחד. על אף ההכרה שהיא זוכה לה, הן מצד מחשמה, המפקדת העליונה של המכשפות, והן מצד האנשים הפשוטים שהיא מצילה, היא אינה רואה את עצמה כמנהיגה שסביבה מתאחד העם, או כמי שאמונה על כינונו על סדר עולמי חדש. בצדק, מי רוצה את כל האחריות הזאת אם אפשר להמשיך להסתובב חופשי ובלי יותר מדי מחויבות.

הטקסט החתרני והחצוף שיצרה פרומקין מרפרר באופן בלתי נמנע לטקסט מפורסם אחר, פורץ דרך לזמנו, שכתב הסופר והמתמטיקאי לואיס קרול. הדמיון בין אליס בארץ הפלאות לארוחת מלכים מתבטא קודם כל במורכבות של הטקסט ובפנייתו לקהל יעד כפול: ילדים ומבוגרים. בפן התמטי, מלכת הלבבות של קרול, הדורשת לערוף את ראשו של כל מי שלא נענה לגחמותיה, מקבילה אצל פרומקין למלכה "ציותה", הדורשת להרוג את כל מי שמעז לסרב לה, וגם למלכה הנרקיסיסטית מממלכת הלבבות, שנדמה לה שהיא נישאת על גלי ההערצה של ההמון בזמן שהיא מתיזה על עצמה בושם שנקרא "אהבת העם". וחוץ מזה, המלכים הנרקיסיסטים של פרומקין אוהבים את החיים הטובים, בעיקר שמפניה וסיגרים, ויותר מכל אוהבים הם להסתכל על עצמם במראה: "המלכים לא יכלו להיפרד מדמותם ולו לרגע. מכיוון שהיו בטוחים שגם הנתינים שלהם לא מסוגלים לעבור אפילו דקה בלעדיהם" (עמ' 106). בדומה לסאטירה הפוליטית שכיוון קרול בשעתו נגד הממסד הוויקטוריאני, מְשַגרת פרומקין (בתיאטרליות לעיתים מוגזמת) חיצי ביקורת מושחזים לעבר אלו שעד לא מזמן נתפסו כמשפחת המלוכה הישראלית. "רוב המלכים משוגעים על כל הראש, יותר מדי חתונות בתוך המשפחה ושתן שעולה להם לראש," (עמ' 89) מסביר בציניות המטאטא של בישמה ומקפיץ מיד לתודעה את דאנריז טארגריין מ"משחקי הכס", המלכה שריחפה בשמיים (על דרקון, כי בכל זאת מלכה עם ייחוס) ושחררה עמים מדוכאים מעולם של שליטים אכזריים. אלא שבסופו של דבר תאוותה לכוח הובילה אותה לטירוף שגרם למותה בטרם עת. כי זה מה שקורה למלכים שמתחתנים בתוך המשפחה, ועל אחת כמה וכמה כאשר עולה להם השתן לראש. אצל מכשפות, כאמור, זה אחרת.

גם בהיבט הסגנוני גונבת המחברת את ההצגה באמצעות שיבוש מתמיד של חוקי הלשון: היא ממציאה משחקי מילים, יוצרת צירופים חדשים, מחליפה עיצורים, ולא מפסיקה לצחוק על כל מה שנחשב לתקני, נאות או מאופק. הפנטזיה הצבעונית שנרקחת כאן מערבבת בין הממשי למטאפורי, ומאחדת בין מכשפות, שדונים, חיות, בני אדם וחפצים, לקטגוריה אחת מהנה ומסעירה, ובעיקר מצחיקה עד דמעות. בסיכומו של עניין ארוחת מלכים מציג פרשנות נשית רעננה, מצחיקה וחצופה על פנטזיית הגיבור מהאגדות, שבועטת במסורת החינוך הפטריארכלית של ספרות הילדים ומסתכלת על הדברים מזווית קצת אחרת. כל מה שנותר לקוראים הוא להתרווח לאחור בכיסא ולהתמסר לנסיעה.

לינה רוז היא דוקטורנטית לספרות ילדים באוניברסיטת בן-גוריון וחוקרת את ספרות הילדים של מאיר שלו. בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב במדעי הרוח במחלקה לתרבות הילד והנוער. מלמדת בחוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי.

124 צפיות