top of page

לדמיין עולם המצוי מעבר לתביעות הבלתי נסבלות של הזמן

מסה קריטית, ויליאם מוריס, פרנקו "ביפו" ברארדי, ויויאן אבן-שושן, ג'ורג' אורוול, ג'ורג'יו אגמבן, פבלו קצ'אז'יאן, וילם פלוסר, תשע נשמות, תרגום: מיכל שליו, יורם נסלבסקי, אנה וולוביץ', יותם בנשלום, יוחאי ג'רפי, דנה שם-אור, 2022.


סדרת המסות של תשע נשמות מחזיקה בעמדה פוליטית מהותית בנוגע לסוגה המסאית: מעשה הקריאה (והאוצרות) אינו יכול להופיע רק כליקוט של פרחים יפים לכלל זר, מרהיב ככל שיהיה. המסות בסדרה נובעות מתביעה ל"סולידריות ורגישות". הן מבקשות להיקרא ביחד, זו מול זו וזו לצד זו.


יואב רונאל


כיצד אנחנו ניגשים למעשה הקריאה? ומה עלינו לעשות עם הדבר אשר קראנו, יהיה זה רומן, שיר, מסה או טקסט פילוסופי?

כדי לענות על שאלה סבוכה זו – או להציע תשובה אפשרית אחת – אדון בסדרת המסות האחרונה של הוצאת "תשע נשמות". במהלך די יוצא דופן בשוק הספרים המקומי, פרסמה הוצאת "תשע נשמות" בשנה שעברה שבע מסות קצרצרות (בעיצוב נהדר), שאותן היה אפשר לקנות באסופה או בנפרד. עם זאת, בניגוד לרוב הכתיבה המסאית שבה אנו נתקלים בארץ – אטען כי המסות בסדרת "מסה קריטית", שמאגדות יחדיו כותבים וכותבות מתקופות שונות ומאזורים שונים של העולם, מבקשות להיקרא באופן פוליטי, בתור תוצר שאינו רק אסתטי או תרבותי, אלא גם בעל דחיפות – ועל כן ה"קריטיות" העולה מן השם שנתנו העורכים לסדרה, ומסמנת גם ביקורתיות וגם דחיפות העולה על גדותיה.

המסות כוללות טקסטים מאת שמות מוכרים יחסית כמו ג'ורג' אורוול, ויליאם מוריס או ג'ורג'יו אגמבן, לצד שמות מוכרים פחות לקהל הישראלי, כמו הוגה הדעות האיטלקי "ביפו" בררדי או הסופרת המקסיקנית ויויאן אבן-שושן, שניהם בני זמננו. מעשה ההרכבה של אוריאל קון ואליה אסייג, עורכי הסדרה, מרחיק אותנו מהקריאה הניטרלית של האותיות היפות, אך גם מהאופי האישי לרוב של הכתיבה המסאית. את הטקסטים הללו צריך לקרוא ביחס לרגע ההיסטורי ולזמן שבו אנו חיים. אין המשמעות של אמירה זאת כי מדובר בטקסטים עיתונאיים, נקודתיים או כאלו שמתייחסים לאירועי היום. להיפך, בחריגה מרוב השיח על הספרות היפה (והכתיבה המסאית), שבע המסות מעמידות, יחד ולחוד, פרספקטיבה שמנסה לתפוס נוכחות וצורה היסטורית אוניברסלית כמעט. זה נדיר יחסית: האובייקט של מסות אלו אינן בעיות פוליטיות פרטיקולריות או מצוקות אקזיסטנציאליות מופשטות, לא אובייקטים מוכרים כמו "הסכסוך", "פופוליזם ימני" או "שחיתות מוסרית". מה שמסות אלו מנסות להציג, לברר ולבקר הוא את אפשרות החיים תחת הקפיטליזם, המוקדם כמו המאוחר, זה שכולנו, אם נרצה ואם לא, מתקיימים תחתיו.

כך, הטקסט העכשווי (כמעט עכשווי מדי) ביותר באוסף, "מחשבות על היום שאחרי" של הפילוסוף האיטלקי המרקסיסט פרנקו "ביפו" ברארדי, בתרגומה של אנה וולוביץ', דן בהשלכות של סגר הקורונה על תפיסת ההיסטוריה שלנו. עבור ביפו, הקורונה היא רגע (חולף, כך נדמה) שבו ניתנה לנו אפשרות – ורק אפשרות, לא הבטחה – לחשוב על עולם מעבר לתנאי החיים הקפיטליסטיים, המוכפפים באופן מוחלט כמעט לצמיחה כלכלית. ברגעים הראשונים של משבר הקורונה, מציע ביפו, נזכרנו שוב בתכליות האנושיות (חיסונים, מיטות חולים, קשרים אנושיים) שאותן השכיחה מאיתנו רדיפת הרווח העודף המניעה את המערכת הקפיטליסטית.

ביקורת דומה, אם כי מופשטת יותר, מציע "מניפסט הליגה הסוציאליסטית" של וויליאם מוריס, הוגה, מקים תנועת הארטס אנד קראפט ואקטיביסט אנגלי בן המאה המאה ה-19. בטקסט, שנכתב בשנת 1885, מצביע מוריס ישירות על בעיות זהות לאלו שמציב הקפיטליזם גם היום – ובפרט על הדרך שבה הקפיטליזם מכפיף את המעשה הפוליטי להיגיון של הרווח ומשעבד אותנו לעבודה בלתי פוסקת. כאשר מעמידים את שני הטקסטים זה מול זה, ההיסטוריה, במובן מסוים, מתגלה – או לכל הפחות מתגלות הבעיות שאיתן עלינו עדיין להתמודד. כך, בעוד בטקסט המניפסטי של מוריס הקריאה להתאגדות ואפילו למהפכה נדמית אפשרית, עבור ברארדי כל שינוי אפשרי בתנאי החיים של הקפיטליזם המאוחר מופיע רק כ"אפשרויות נסתרות שטומן בחובו ההווה" (עמ' 14), שאותן עלינו לגלות.

חלק מהמסות, כמו הטקסט משנת 1946 של הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול, "מחשבות על הקרפדה המצויה" בתרגום יוחאי ג'רפי או זה של פבלו קצ'אז'יאן הארגנטינאי בן זמנו, ה"טלפונים ועורבים" משנת 2020 (בתרגום מיכל שליו), מציעות נתיב מעודן יותר אל האובייקט שלהם. אך אין לטעות, מדובר באותו אובייקט: השילוב של הקפיטליזם, המכפיף את צורות הייצור והחיים לתביעה לייצור ערך כלכלי, והקידמה הטכנולוגית והמתעשת המאפשרת הכפפה זו. מסתו של אורוול עוסקת בחשיפה של יופי וזמניות טבעיים – אותה קרפדה המסמנת את האביב ומופיעה בלב העיר המתועשת והמנוכרת. הופעתם של אלו מייצרת, מציע אורוול, חריגה לא רק מהמרחב העירוני המתועש אלא גם מהטמפורליות של הקפיטליזם, שמניעה את הזמן המודרני. הקרפדה ועונות השנה מציעות היסטוריה אלטרנטיבית ומקבילה, "אפשרות נסתרת", בלשונו של ביפו. דרך דיון ברישות המוחלט של העולם באמצעות הטלפונים החכמים, קצ'אז'יאן, מדגים את הצורות שהקפיטליזם המאוחר מייצר כמענה לתשוקות שלנו וכהגשמה למשאלות שלנו. הוא מסיים בהבחנה כי דווקא כיוון שהמשאלות שלנו מתגשמות באמצעות קידמה טכנולוגית, אנו מגלים שאנו נשארים לא מסופקים כי החופש שלנו עדיין חומק מאיתנו.

במסות אחרות אובייקט הביקורת של הסדרה – הקפיטליזם – מופיע בצורה עקיפה למדי, אם בכלל. למשל, ב"נגד האספירין" של הסופרת המקסיקנית ויויאן אבן-שושן משנת 2013, בתרגומה של וולוביץ', המחברת קובלת על שימוש במשככי כאבים המאלחשים את כאב הראש ומאפשרים שיבה לעבודה. אבן-שושן מציעה כי דווקא היענות לכאב הראש ולשיתוק מציע סוג של שחרור.

המסה "קסם ואושר" משנת 2005, של הפילוסוף האיטלקי החשוב אגמבן, בתרגומה של דנה שם-אור (אחד הטקסטים האהובים עלי בעולם כולו, עליי לציין) מציעה פרספקטיבה אוניברסלית לכאורה על מעשה ההתבגרות, בלי שום קשר ברור לשום קפיטליזם. עבור אגמבן, הטראגיות של הקיום מתבטאת בהכרה של הילד כי הוא אינו יכול לעשות קסמים, מה שמטילו אל ההכרה בניתוק המהותי בין חיים מאושרים הנובעים ממזל, ובין חיים "ראויים", הנובעים מהישגים ופעולות. בטקסט הדחוס הנע – באלגנטיות אגמבנית – בין קאנט, ולטר בנימין, מסורות קבליות ופרנץ קפקא, מציע אגמבן כי הפוטנציאל האנושי לעשות קסם מצויה בשחרור מהמחשבה שאנו יכולים "לגאול את עצמנו" במעשים ולהיות ראויים לאושר, אלא מהאופן שבו השפה (שם האב) לוכדת אותנו בתוך אשמה אינסופית – רעיונות הזרים לחלוטין לילד המשחק, למשל. דווקא טקסטים חמקניים ומוזרים אלו מנסחים בצורה בהירה את האתגר שמציבה סדרת המסות – כיצד עלינו לקרוא (אותה, ובכלל)?

המסה, כמו יצירות בלטריסטיות אחרות, ואולי יותר מהן בשל המיקום שלה בין הטקסט הפילוסופי ליצירת הספרות, היא צורה יפה. בניגוד לטקסט הפילוסופי ובוודאי למאמר האקדמי, היא מבקשת להיות צלולה, מושכת ומקסימה, לפתות את הקורא/ת (לרוב דרך ההקשר האישי) וכך לפתוח, דרך הכתיבה היפה והאישית (לכאורה), את נושאה, האובייקט (הנסתר לעיתים) שלה. המסה (והספרות) הרי לעולם אינן פרטיות. הן משותפות במהותן. ולכן, סדרת המסות של תשע נשמות מחזיקה בעמדה פוליטית מהותית בנוגע לסוגה המסאית: מעשה הקריאה (והאוצרות) אינו יכול להופיע רק כליקוט של פרחים יפים לכלל זר, מרהיב ככל שיהיה. הוא גם לא יכול לשקוע רק בהרהורים אסתטיים, פרטיים או פסיכולוגיסטיים. הספרות והמחשבה מופיעות כאן בתור מה שחורג מהאופי הפרטי והאסתטי של תפיסה כלשהי (ריאקציונרית לרוב) של ספרות ומחשבה. המסות בסדרה נובעות, אם לצטט שוב את ברארדי, מתביעה ל"סולידריות ורגישות". הן מבקשות להיקרא ביחד, זו מול זו וזו לצד זו.

אצל אגמבן, פרספקטיבה שכזו מבארת טקסט שבו המילה קפיטליזם לא מופיעה אפילו פעם אחת, אלא כהתנגדות לרעיון של הגשמה עצמית ומריטוקרטיה, שני עמודי הבסיס האידיאולוגיים של המשטר הקפיטליסטי. "איזה אסון יהיה אם אישה תאהב אותנו מכיוון שאנו ראויים לכך!" מצהיר אגמבן, ומוסיף כי האושר (והעושר) היחידים אליו אנו ראויים הוא זה שלא מגיע לנו: "השמחה הראויה באמת היא זו שלעולם לא נחלום להיות ראויים לה" מציע אגמבן ומוסיף, בעקבות קפקא, כי "יש תקווה, אך לא בשבילנו" (8). מכתם תיאולוגי זה יכול להידמות עמום או מופשט עד שנעמיד אותו מול התביעה הקפיטליסטית להישגיות אינדיבידואלית. או אז הוא מציע שחרור – קסום – מהכלא של ההישגיות שבו אנחנו מצויים. זוהי (עדיין) אינה תנועה מהפכנית, אלא אפשרות אתית ("אתיקה נעלה", כלשונו של אגמבן) לחיים ראויים.

מעשה האיסוף של "מסה קריטית" נובע מדחיפות היסטורית המכוונת להבנה הרמונית כלשהי. בהרמוניה אין הכוונה לאיזו שלמות אסתטית, אלא לגרעין עקרוני של התנגדות שחרוז בתוך כל הטקסטים, וחרוז לאורך ההיסטוריה של הקפיטליזם. קריאה הרמונית תעמיד באור חדש אפילו את המושג (העתיק כמו הקפיטליזם) של הסוציאליזם. מה ששלל הכותבים מציעים הוא גישה למסורת שמאל – מפוארת אך דחויה – הטוענת בשבח העצלות, הבטלה ואי-הפעילות. העמדה המהפכנית הבעייתית אינה כוללת מהפכה או מחויבות מחודשת לעבודה וליצרנות. להיפך, ובהמשך לדבריו של ברארדי, היא מבקשת מחויבות לקסם, לשוטטות או אפילו לכאב הראש המשתק, המגביל, האנושי.

מסתו של הסופר וההוגה הצ'כי-ברזילאי וילם פלוסר, "התיק", בתרגומו של יותם בנשלום, היא הטקסט המוצלח פחות בקובץ. זהו אינו מקרה: המסה, שנכתבה באמצע המאה ה-20, עוסקת במעשה הכתיבה כמעשה המחליף את החיים וחושפת את המגבלות של עמדה כזאת. בטקסט מוצגים חייו של הכותב במוקד הטקסטים שאותם הוא כותב – והם אסופים יחדיו בתיק המלווה אותו לכל מקום. החרדה הקיומית הופכת בטקסט בין השאר לחרדה מהיעלמותו של התיק, כלומר, של גוף הכתיבה. החיים עוברים טקסטואליזציה ואסתטיזציה, נעשים למעשה של כתיבה – ולא הכתיבה שמבארת ומאירה את החיים. מפלט אקזיסטנציאלי זה, החביב על אנשי שמאל רבים, תוקע טריז בתוך הפרספקטיבה הפוליטית שאותה מביעה הסדרה (במהלך שהולם לא מעט מהטקסטים המתפרסמים בהוצאה). החיים הופכים למושג אסתטי, והכתיבה למה שמחליף אותם. הפנטזיה הפוליטית המובלעת בטקסט זה היא של איזה חינוך סנטימנטלי דרך מעשה הקריאה או של כינונו שלסובייקט ספרותי-תרבותי שכמעט ונפרד מהעולם, שכן הוא כבר לא זקוק לו.

החשיבות של טקסט זה – שכאמור, מקהה את העוקץ הרדיקלי של הקריאות לבטלה, עצלות או שיתוק תחת כאבי המיגרנות – הוא בחשיפת בעיה העקרונית הרודפת את אותה מסורת שמאלית המהללת את אי הפעילות. כפי שברארדי ואגמבן מציגים במקומות אחרים (למשל ברארדי בספרו לנשום: כאוס ושירה ואגמבן למשל בספרו המאוחר פולצ'ינלה), עמדות שמאל כאלו רומזות לוויתור על ההתאגדות המהפכנית בפוטנציה ולנסיגה ממנה לטובת בועות של בטלה ויצירתיות. ויתור זה (פריבילגי לרוב), מציע אומנם צורות של נחמה אקזיסטנציאלית, ואפילו של משמעות. כמו המסה, הוא מפתה. עם זאת, האפשרויות הפוליטיות שלו נותרות דלות או מיואשות.

המערך ההיסטורי של סדרת המסות מציע, אם כן, את הרגע ההיסטורי בצורתו השלילית: מחוות של בטלה, התחמקות או התייאשות חושפות את קווי הגבול של הרגע הנוכחי ואת הבעיות שהוא מייצר – אך גם המענה נותר נרפה, ואף שואף אל הרפיון. את המתח בין התביעות המהפכניות והפוליטיות של מוריס, המסורת השמאלית של הבטלה וההתנגדות לעבודה והאסתטיזציה האסקפיסטית הנוכחית, מותירות המסות על כנן. זו המשמעות של הקריאה בהן יחד. עלינו, אולי, מוטלת המלאכה לדמיין עולם המצוי מעבר לתביעות הבלתי נסבלות של הזמן שלנו ולקיפאון הפוליטי שלו – אך גם כזה שהתעלה מעל המשיכה של אי-הפעילות והאסתטיזציה של החיים. כך, מעשה הקריאה מייצר אירוע דיאלקטי: הספרות והכתיבה אמנם אינן החיים עצמם. ועדיין, הן אלו ש"בסך הכול" מאירות את העולם (וכך, את עצמן) באורה של ההיסטוריה.

 

ד"ר יואב רונאל הוא עמית מחקר בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, ועמית הוראה באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת תל אביב.

272 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page