ז'יל אמויאל
בימים קשים וגורליים אלו שהחברה בישראל נתונה בהם מאז אותה שבת ארורה, 7 באוקטובר, כל תשומת לבנו נתונה לגורל החטופים ולשלומם, וכולנו דרוכים לקראת ההכרעה בעניין הכניסה לעזה. אלו ימים שבהם ודאות קיומנו בארצנו כמעט התערערה, שגרת חיינו השתנתה מן הקצה אל הקצה ודברים שהתרגלנו לעשות, אותו מזון רוחני שהעניק משמעות לקיומנו, כמו קריאה, האזנה למוסיקה, צפייה בתיאטרון ואפילו סתם הנאות כמו מפגש רעים בבית קפה או טיול בחיק הטבע, כל אלה חדלו ופינו את מקומם לדאגה רבתי על גורל ילדינו, הורינו וקרובי המשפחה שלנו. בצוק עיתים זה שבתי אל הספר אשכב לישון בצהרים –מכתב ארוך שחיבר השחקן, המחזאי והסופר סטיבן האגרד אל שני בניו הקטנים, שעות אחדות לאחר שנפרד מהם בתחנת הרכבת יוסטון בלונדון לקראת הפלגתם לאמריקה עם אימם, צעד שאולי הציל את חייהם מצעדי מגפי הצבא הגרמני באירופה הקורסת. ביום הזה, 24 ביוני 1940, בלונדון המופגזת, מסוגר בתוך ביתו כאסיר בכלאו שנידון למוות, הוא מחבר את המכתב המרגש הזה אשר עם הזמן יהפוך לפרידה מצמררת משני בניו האהובים ומאשתו שותפתו לחיים ולזוגיות מאושרת, שכן כשנתיים לאחר מכן הוא ימצא את מותו. רק במרוצת הקריאה במכתב אישי זה מתבררת משמעות כותרתו "אשכב לישון בצהריים" – אמירה של השוטה במחזה המלך ליר לאחר שסיים את תפקידו בעלילה ונאלץ לרדת מהבמה בטרם מיצה את חייו. כותרת זו מבטאת את חששו של האגרד ממוות מוקדם בטרם הגשים באופן מלא את חייו.
בימים קשים אלו, שבהם ליווינו לקבורה את אהובינו, שחיילינו יושבים בהם ומעלים על הכתב את הגיגיהם, מוסרים את רחשי ליבם לקרובי המשפחה, ואולי יש ביניהם גם הנפרדים מיקיריהם, אני מוצא את עצמי שואב עידוד ממכתבו של האגרד. הוא הספיק לחבר אותו בשני ימים קדחתניים, עד שקיבל את האיגרת המודיעה לו כי עליו להתייצב ב־27 ביוני 1940, ולהצטרף פיזית למלחמה הנוראית שבעיצומה ימצא את מותו. במכתב הוא שיקע את כישרונו היצירתי וניסח בתנופה שאין לה אח ורע מכתב גלוי ופתוח שהוא מגולל בו את פרשת חייו, ויותר מזה, את מסלול התאבדותה של אירופה הנאורה שנכנעה לטירופו של היטלר. זהו מכתב שהפך עם הזמן לצוואה אישית של איש רוח שוחר שלום המתעב אלימות על כל סוגיה, אבל היה מוכן באופן המודע ביותר להקריב את חייו למען עולם חדש ומתוקן שיקום לאחר המלחמה הנוראית, כדי ששני ילדיו יוכלו לחיות בבטחה ובשקט תוך כדי מימוש חייהם באופן השלם ביותר – מה שהוא לא הספיק לעשות. המכתב חושף את דאגתו של אב חרד הרואה לנגד עיניו את קריסתו של עולם שלם. במכתב מסביר האגרד את השינוי הפנימי שהתחולל בו: מאמן שוחר שלום לאדם המצפה בלהיטות רבה לגלויה המודיעה על התגייסותו כדי להרוג כמה שיותר אנשי אויב. יותר מזה, הוא מסביר מדוע כאדם מתורבת הוא מחויב להילחם, מדוע עליו לחדול להיות פציפיסט, מדוע בעיניו על בריטניה להיות מחנה מבוצר, המצודה האחרונה של תרבות ומחשבה חופשיות, ומדוע הוא מוכן למות למען בניו שעשויים להיות בוני העולם החדש.
התקווה לעולם חדש היא אשר הניעה אותו להיפרד מן ה"אני" הישן כדי להתגייס למען המאמץ הלאומי, ואכן, במרוצת הקריאה הקורא שואל מה דחף אדם פציפיסט לצאת למלחמה זו ומה הייתה בעצם מטרתו. פנייתו לשני בניו לאורך המכתב מתאפיינת ביחסו הבוגר אליהם כאילו היו שני מבוגרים המסוגלים להבין את דבריו העמוקים. את סרבני המצפון הדוגלים באי־לחימה אין הוא מצליח להבין, מכיוון שהוא סבור ש"אולי האינסטינקט החזק והקמאי ביותר שיש לאדם הוא להילחם להגנת עצמו, רכושו וצאצאיו" (עמ' 34). התגייסותו לצבא איננה נטישת הפציפיזם וערכיו אלא דווקא שמירת האפשרות לכינונו של עולם חדש בעתיד.
מכתב זה, הפורש את חייו הקצרים של האגרד ומתמקד בעיקר בעשור האחרון בהם, נקרא כיום כחשבון נפש פנימי המבטא את דאגתו לשני בניו ובעיקר את הרצון העז לצייד אותם בעצות פרי ניסיונו האישי למען בניית עתידם. תוך כך הוא מסביר להם את שיטת החינוך שהיה נוקט בה אילו ניתנה לו הזדמנות שנייה: חינוכם, כמובן בלא כפייה, תוך כדי הבלטת "המזון לדמיון" כגון האזנה למוסיקה והתבוננות בציורים – שימת הדגש על היופי שבעולם. הוא מציין בפניהם שברגעי ייאוש "השירה ניחמה אותי יותר מאשר כל צורות היופי האחרות, אולי מפני שהיא מרוכזת יותר; או לפחות השירה שאני אוהב – מלאה תשוקה ועשירה בדימויים דחוסים – מנחמת אותי" (עמ' 70). את עמדתו בעד המלחמה באויב הגרמני הוא מנסח בלשון שאינה מותירה שום ספק או פקפוק: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו – רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה" (עמ' 73).
ד"ר ז'יל אמויאל הוא מורה לספרות בתיכון האנתרופוסופי 'אדם' בירושלים.