תקווה ומלנכוליה בשולי העיר: אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה בתל אביב, טל שמור, הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס, 227 עמודים, 2020.
שכונת התקווה היא מיקרו-מרחב המקפל בתוכו את ההיסטוריה, הפוליטיקה, והתרבות בישראל. ספרו של טל שמור עוסק בתיאור ובניתוח ההיסטוריה המרחבית והחברתית של שכונת התקווה, תוך ניסיון להבין את הממשק בין חיי התושבים ובין הביוגרפיה של השכונה.
חיים יעקובי
ספרו של טל שמוּר, אנתרופולוג ומשורר, תקווה ומלנכוליה בשולי העיר - אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה בתל אביב, יצא לאור לא מכבר, ונולד אל תוך משבר הבריאות הגלובלי שפוקד גם את ישראל – עניין שאחזור אליו בהמשך. תקווה ומלנכוליה בשולי העיר עוסק בתיאור ובניתוח ההיסטוריה המרחבית והחברתית של שכונת התקווה, תוך ניסיון להבין את הממשק בין חיי התושבים ובין הביוגרפיה של השכונה. באופן מפורט ועמוק יותר, ספרו של שמוּר חושף ברגישות ובדיוק אתנוגרפי את סיפורי החיים של נשים קשישות, מזרחיות ברובן, אשר הגיעו בקביעות למפגשים של קבוצת סיפורי חיים שהקים. שמוּר מפרש את סיפורי החיים של הקשישות באופן לא שיפוטי, גם כאשר הן מעלות, למשל, את סיפור המאבק ב"זרים" – מהגרי עבודה ומבקשי מקלט שהגיעו לשכונה מאפריקה – המערערים את תחושת השייכות שלהן למקום ומעצימים את פחדיהן.
בהירות הכתיבה של שמוּר אינה נגועה במטאפורות מתוחכמות (לכאורה) ובפלפולים לשוניים המוכרים מאתנוגרפיות אחרות, אשר מעמידות את החוקר – ולא את חווית הנחקרים – במרכז. לשונו של שמוּר – ובדומה לכתיבתו החדה והצנועה בשירה – מזמינה את הקוראים להיכרות כנה עם השכונה ועם תושביה, ומציירת תמונה מאירת עיניים לא רק ביחס למציאות העירונית, הפוליטית והחברתית בישראל, אלא גם ביחס לסוגיות לאומיות וגלובליות רחבות יותר כגון הגירה, בריאות ומדיניות עירונית.
ספרו של שמוּר מתמקם בגוף ידע ההולך וצובר תאוצה העוסק ב״גיאוגרפיה רגשית״ (Emotional Geography), הבוחן את מערכות היחסים בין רגשות – יהיו אלו פחד, אהבה, שנאה, עצב ועוד – לבין אתרים ומקומות ממשיים. מחקרים העוסקים בגיאוגרפיה רגשית תוהים כיצד רגשות נוצרים ביחס לסביבה בה אנו חיים, אך גם כיצד רגשות אלו משפיעים על הסביבה היומיומית, הן זו הבנויה והן זו החברתית. ואכן, לאורך הספר מוצג ניתוח של הזדהות רגשית עם מקום, לנוכח שינויים עירוניים החלים בו. הגיאוגרפיה הרגשית של שכונת התקווה מביאה בחשבון ״את זהות התושבים על רקע ההזדמנויות והמגבלות שהיא מזמנת להם, את האופן שבו הזהות והפגיעוּת שלהם שזורות במקומיות המתערערת, ואת תביעתם של מי שנדחקו לשוליים, לממש את זכותם לעיר ולמרחב״ (עמ' 13). בהקשר זה, טענתו המרכזית של שמוּר – הנסמכת על פירוט מלומד של תיאוריות פסיכולוגיות, מגדריות ופוליטיותֿ (ראו בעיקר את פרק ההקדמה והסיכום) – היא כי ניתן לזהות בשכונת התקווה מלנכוליה רב-ממדית: אתנית, מרחבית ומגדרית. מלנכוליה זו, חשוב להדגיש, אינה מתיימרת לאפיין היבטים פסיכולוגיים, ״אלא לתאר רבדים רגשיים שהתקיימו בשכונת התקווה ובביוגרפיות של תושביה״ (עמ' 192); והיא מוצגת לאורך הספר לא רק כתופעה פאסיבית, אלא כאפשרות פוליטית ״של כעס ומרדנות, המבטאות את יכולתם של אנשים להיאבק ביצירתיות בכוחות המדירים אותם לשוליים״ (עמ' 192). טענתו זו של טל שמור מרפררת, בין היתר, לספרה החשוב של פנינה מוצפי-האלר, בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית (2012), המערער על התפישה הרואה במזרחים הגרים בפריפריה קורבנות פאסיביים, ומציג את הפוטנציאל הגלום בתגובותיהם לסוכנות (Agency) לשינוי. ספרו של טל שמור, המצטרף לעבודתה של מוצפי-האלר, מאפשר לנו לדמיין אתנוגרפיה עירונית-מזרחית ככזו המכירה במיקום החברתי (אתני, מעמדי, מגדרי) השולי כתוצר של יחסי כוח ואידיאולוגיה מחד, אך גם כאתרים של מחאה ופוטנציאל לערער על הסדר החברתי מאידך.
אתנוגרפיה עירונית טובה – כך לפחות בעיני – היא זו המאפשרת ללכוד, תוך התבוננות באתר אחד, סוגיות רחבות ובעלות משמעות. ב״ארון הספרים העירוני״ בישראל, ספרו של דן רבינוביץ, (Overlooking Nazareth (1997, מהווה תפנית מתודולוגית ותיאורטית המהווה השראה – גם אם לא מודעת – להתמקדותו של טל שמור בשכונת התקווה. שכונת התקווה היא מיקרו-מרחב המקפל בתוכו את ההיסטוריה, הפוליטיקה, והתרבות בישראל. השכונה שהוקמה ב־1935 על ידי קבוצת עובדי עיריית תל אביב, יוצאי עדות המזרח (בעיקר יוצאי תימן) שרכשו פרדס נטוש מתושבי הכפר הפלסטיני סלמה, ובנו על קרקעותיו את בתיהם, הפכה לסְפר בין היישוב היהודי בתל אביב ובין התושבים הפלסטינים של הכפר. תושבי השכונה לקחו חלק פעיל במלחמת 1948 שגרמה לנטישה ולגירוש של פלסטינים רבים מבתיהם. אולם שוליוּת, כפי שטל שמור מלמד אותנו במהלך קריאת הספר, אינה רק גיאופוליטית: כחלק ממשטר האזרחות, התרבות והכלכלה הישראליים, בשנות השישים והשבעים הפכה שכונת התקווה למזוהה לא רק עם מזרחיות אלא גם עם פשיעה והדרה חברתית. משנות התשעים התיישבו בשכונה יוצאי חבר המדינות, ובשנים האחרונות, כאמור, גם מהגרים רבים מסודן ומאריתריאה.
בגוף הספר מתעד ומנתח שמוּר את משמעותם של שינויים אלו, המערערים את תחושת השייכות של התושבוֹת המזרחיות בשכונה, וחושף את מיקומם הכפול של המזרחים בישראל. אלו מוקמו וקובעו בשולי החברה היהודית מחד, ומאידך רואים בנוכחות ה״זרים״ בשכונתם פגיעה בזהותה היהודית של המדינה וערעור על הסדר החברתי שבו מיקומם, בכל זאת, טוב יותר. עניין זה, הנדון בספר בזהירות רבה, תוך התייחסות ל״מלנכוליה האתנית״ (עמ' 68-70) היה עשוי להוות תרומה משמעותית יותר לספרות העוסקת במרחב וחברה בישראל, אם היה נדון באופן ביקורתי אף יותר, ויורד לעומקן של חלק מהשאלות המרכזיות בלימודים עירוניים: מהו צדק עירוני, מי הם הזכאים לתושבות בעיר (גם אם אינם אזרחים) והאם ניתן לדמיין מרחב עירוני המושתת על צדק חברתי בהקשר של חברת מתיישבים (Settler Colonial Society)?
כאמור בראשית דברי, ספר זה יצא לאור אל תוך מציאות חדשה המשתנה במהירות, ובעת כתיבת ביקורת זו קצת קשה להיזכר כיצד דווח בעיתון ״הארץ״ על פרוץ מגפת הקורונה באזור תל אביב, ועל עליה במספר חולי הקורונה, רובם מיפו ומדרום העיר – כולל שכונת התקווה. מעניין לציין כי הדו״ח המצוטט בכתבה אף מוסיף כי מדובר בשכונות צפופות המעלות את הסיכון "להתפשטות מהירה של המגפה" ומבליט את נוכחותם של ״הזרים״ במרחב הישראלי. ״צפיפות השכונות״ של ״העיר השחורה״ – אם להשתמש במושג שטבע שרון רוטברד ביחס לתל אביב בספרו החשוב עיר לבנה עיר שחורה (2005) – מבליטה את מרכזיות קריאת האתנוגרפיה העירונית של טל שמור העוסקת בחיי היומיום בשכונת התקווה – שולי המטרופולין המולבן שמהווה, להערכתי, גם את סְפר הנדל״ן האחרון. השיח הקושר בין הזרים בשכונות הדרום של תל אביב לבין תחלואה מתפשטת, מהדהד את תהליכי העיור המואץ של המאה ה-19, עת הפכו הערים למוקדי הגירה, תעשיה וצבירת הון, אך גם של עוני, אי שוויון קיצוני וסגרגציה. תנאים אלו, ראוי להזכיר, הובילו לשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים, שפגעו לא רק במהגרים ובפועלים שחיו בשכונות העניות ללא תשתיות כמו מים וביוב, אלא בכולם: מגיפות שפשו בעיר – כמו מגפת הכולרה בלונדון – "חצו" היררכיות מעמדיות ופגעו גם באוכלוסייה האמידה.
קריאתו של תקווה ומלנכוליה בשולי העיר בעת הזאת היא אכן רלוונטית ביותר. כפי שעולה בעיקר בפרק הרביעי, ״מבטן של התושבות הוותיקות על בריאות, יחסים בין־דוריים ושייכות למקום״, בריאות בכלל ובימי משבר הבריאות הגלובלי בו אנו נתונים בפרט, כוללת היבטים תכנוניים ומרחביים בעיר, וקוראת לצדק בריאותי המבוסס על חלוקת משאבים והכרה בזכויות באופן אקטיבי, התערבותי, וודאי שלא פאסיבי או מונע שוק. התייחסותו של טל שמור לחוויית ההזדקנות, השייכות, והבריאות, של נשים מזרחיות בשכונת התקווה, נגעה לליבי, לא רק בגלל הדמיון התיאורי לאימי המזדקנת ולתחושותיה בימי מגפת הקורונה, אלא גם בשל היות פרק זה תמונת ראי ביקורתית ליחסה המוסדי של ישראל לקשישים רבים ולצרכיהם, ובהם אנשי שכונת התקווה. שכונה אינה רק מרחב המספק תשתיות פיזיות כגון ביוב, חשמל ומים, אלא מרחב שאמור להיתמך על ידי ממשל עירוני ולאומי, שבו בריאות הציבור נתפשת כחלק ממערך היבטים התורמים לרווחת האדם, באשר הוא, ולצדק עירוני.
פרופ׳ חיים יעקובי, אדריכל, הוא ראש התוכנית לבריאות ותכנון עירוני ב-The Bartlett Development Planning Unit, University College London.