top of page

מאיץ חלקיקים

תמר סתר


בימים אלה אני חושבת על הסיפור הקצר ״המחרוזת״ של גי דה מופסן. קראתיו בכיתה י״א לבקשתה של מורתי האגדית לספרות ניצה קנטור. זהו סיפור פואנטה קצר (זהירות, ספוילר): אישה צרפתייה, צעירה ויפה מן המעמד הבינוני־נמוך בשם מטילדה, רוצה בכל מאודה להשתייך למעמד גבוה יותר מזה שהיא מצויה בו. היא עצמה הגיעה ממשפחה ענייה ונישאה לפקיד זוטר, וכך ״דילגה״ למעמד גבוה יותר מזה שנולדה לתוכו. אך מאז שהתחתנה היא מקוננת על מר גורלה בכל יום מחיי נישואיה, מאחר שהיא אינה מוכנה לקבל את העובדה שהיא חלק מן המעמד הבינוני־נמוך ולא חלק מן המעמד הגבוה. היא מקנאה בחברתה העשירה ז׳אן על ביתה, מלבושיה ותכשיטיה, ומבלה את ימיה בתחושה של ייאוש.

יום אחד מגיעה תפנית בחייה. בעלה חוזר הביתה בשמחה עם הזמנה לנשף ריקודים שיכול להתגלות ככרטיס הכניסה של הזוג למעמד הגבוה. לפני הנשף מטילדה מגיעה לביתה של ז׳אן ולווה ממנה מחרוזת שתהלום את שמלתה החדשה והיפה. בנשף עצמו מטילדה היא הכוכבת הבלתי מעורערת – כל הגברים מחזרים אחריה ומתמוגגים מיופיה הקורן. אבל כשהיא חוזרת הביתה היא מגלה לתדהמתה שאיבדה את המחרוזת. לאחר ליל חיפושים מייאש היא ובעלה מחליטים לקנות מחרוזת חדשה, דומה ככל האפשר למחרוזת המקורית, ומטילדה מחזירה אותה לחברתה בלי לספר לה שזוהי מחרוזת חדשה. בעקבות קניית המחרוזת הם מאבדים את נכסיהם המעטים ואת ירושתם הקטנה והופכים לעניים גמורים. הסיפור מסתיים עשר שנים לאחר מכן כאשר מטילדה פוגשת את ז׳אן ואת בנה הקטן. ז׳אן אינה מזהה את מטילדה, שהזדקנה מעבודות הפרך שעבדה בהן בעשור החולף. לאחר שמטילדה מציגה את עצמה בפניה ומאשימה אותה במצבה, ז׳אן עונה לה ברחמים כי המחרוזת שהיא הלוותה לה הייתה מחרוזת מזויפת.

״למה?״ שאלתי את עצמי כשקראתי את הסיפור לראשונה. למה מטילדה היתה צריכה לאבד כל מה שהיה לה בחייה כדי להבין שמה שהיה לה היה המון מלכתחילה? ואני לא מתכוונת רק להיבט החומרי בחייה, אני מתכוונת לבן זוגה שרצה לשמחה, שהפגין נדיבות חומרית ורגשית רבה כלפיה. אני מודעת לממד השוביניסטי שבסיפור, משיכתי אליו נובעת מכך שבמספר מועט של שורות הוא מספר לנו את סיפור הכלא של תודעתנו. כלאה המעמדי של מטילדה הוא קודם כול כלאה התודעתי. מטילדה שבויה בתודעה שאינה יודעת שובע, שרואה רק את מה שחסר. מטילדה סבורה שאין לה זכות להיות מאושרת וחופשיה עד שתתקדם מעמדית, ולכן היא אינה מבחינה בכל הטוב שמונח ממש מתחת לאפה.

כשדנו בסיפור בכיתה מורתי הציבה בפנינו שאלה שחקוקה בזיכרוני בשל ההפתעה שהיא חוללה בי: כיצד מטילדה לא הבחינה שהמחרוזת מזויפת מלכתחילה? הרי אם מחרוזת הפנינים הייתה אמיתית חברתה ז׳אן לא היתה שמה אותה בקופסה לצד תכשיטים רבים, והיא גם לא הייתה מוסרת אותה בקלות כזאת. וכיצד איבדה מטילדה את הדבר היקר לה ביותר, את המחרוזת? הסיפור אינו מתעכב על כך, ולנו נותר רק לתהות אם היה משהו במטילדה שרצה לאבד את המחרוזת. האם יכול להיות שהיה דבר מה במטילדה שביקש לעצמו את הירידה מנכסיה, את הסבל הנוראי שחוותה? האם במובן כלשהו אובדן המחרוזת ואובדן החיים הקודמים היה ניסיון לא מודע של מטילדה לחלץ את עצמה מתודעתה הכואבת דרך משבר קולוסאלי? והאם בסופו של הסיפור מטילדה הצליחה להיחלץ מתודעתה שלה דרך ה״פואנטה״, כלומר דרך הבנתה שהמחרוזת הייתה מזויפת?

מאז יום שבת אני מעריכה כל נשימה שאני נושמת, כל רגע שבו אני מתבוננת בעצים מבעד לחלוני, כל שקיעה שאני זוכה לראותה. והשקיעות יפות בצורה בלתי רגילה מאותה שבת – אלו השקיעות היפות ביותר שראיתי בחיי. בוודאי שהערכתי את כל הדברים האלה עוד קודם לכן, אבל לא באותה עוצמה. השוטרת הפנימית שחייתה בתוכי הייתה, רוב הזמן, לא מרוצה, מאחר שהיא ראתה את מה שחסר. ברור לי שהיא לעולם לא תחזור להתקיים בעוצמות שהיא התקיימה בהן.

אני מרגישה כאילו נכנסתי למאיץ חלקיקים וגיליתי על עצמי דברים שברורים לי כעת במובהק, כאשר הדבר הברור לי ביותר הוא עד כמה המין האנושי מסתורי עבורי. אני מוצאת שקריאת ספרות וכתיבה על ספרות מפוגגות במשהו את המסתורין, הן מאפשרות לי לדון עם עצמי ועם הזולת על מהותו של המין האנושי, ובו־זמנית הן מאפשרות לי להרגיש את המסתורין האנושי ביתר שאת.

כאשר שבתי אל הסיפור לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם אני, בדומה למטילדה, זקוקה לירידה מנכסים ולעבודה בעבודות פרך כדי להבין בשביל מה שווה לחיות. והאם מטילדה הבינה בעצמה בשביל מה שווה לחיות? לעולם לא נדע זאת כי בגאוניותו מופסן מסיים את הסיפור במילותיה של ז׳אן ולא בתגובתה של מטילדה אליהן.

אני חושבת שקיבלנו הזדמנות לבנות מחדש את התודעה שלנו, אבל עבור ההזדמנות הזאת אנו נדרשים לשלם מחיר שאיני יודעת אם נמצא את הכוחות לשלמו. הספרות יכולה לשמש עבורנו אור באפלה במסע הזה.

 

ד״ר תמר סתר כותבת פוסט־דוקטורט על יצירת אהרן אפלפלד במכון הקשרים ומנחה את הפודקאסט ״ספרות זה הקול״ של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.


170 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page