top of page

מה יש לעשות עם חנה ארנדט?

מה יש לעשות? עיונים במחשבה של חנה ארנדט בצל המשבר הפוליטי בישראל, זהר מיכאלי, רסלינג, 200 עמודים, 2022.


כשלי הניתוח של מיכאלי משקפים אפוא היטב את מושא הכתיבה שלו. כמו שאומרים, זה לא באג אלא פיצ'ר – פועל יוצא מתבקש, גם אם לא הכרחי, מההזדהות הבלתי ביקורתית שלו עם ארנדט. לאור זאת, אפשר לומר שדווקא חולשותיו של הספר מספקות סיבה נוספת לקרוא אותו: הוא מספק שער אמין במיוחד לעולמה המורכב ורב־הסתירות של ארנדט, על עומקו הפילוסופי ובעיותיו הפוליטיות.


איתי שניר


על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חנה ארנדט? בדרך כלל אנחנו מדברים על כך שלא מדברים על חנה ארנדט, או לפחות על כך שלא דיברו עליה במשך זמן רב. ואכן, מאז הסערה שעורר ספרה אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע משנת 1963, הייתה ארנדט מוקצית בישראל ובחלקים גדולים מהעולם היהודי, ועבודותיה בקושי נדונו ולא תורגמו לעברית. אבל מאז שנפרץ הסכר בשנת 2000 – אולי שלא במקרה עם פירוק המוקש הגדול מכולם, תרגום הספר על משפט אייכמן – החל שיטפון ארנדט של ממש, ודומה שמדברים, מתרגמים וכותבים עליה כל הזמן. ועדיין, חלק גדול מהשיח על ארנדט בעברית מתמקד עדיין באותו משפט, באותה בנאליות, וכמובן שגם ביחסים המקצועיים והאינטימיים עם מרטין היידגר, הפילוסוף הגדול שהצטרף למפלגה הנאצית.

ספרו של זהר מיכאלי מה יש לעשות? עיונים במחשבה של חנה ארנדט בצל המשבר הפוליטי בישראל מעניין קודם כל משום שהוא מדבר על הפילוסופיה הפוליטית של ארנדט, ומחבר אותה למציאות הישראלית בלי להזדקק לציר המוכר, הבנאלי, של הבנאליות של הרוע. מטרתו של הספר כפולה: הוא מבקש להסביר ולהנגיש את ההגות הפוליטית המורכבת של ארנדט, וגם להפיח בה חיים באמצעות הצבעה על הרלוונטיות שלה לאתגרים הפוליטיים שאנו ניצבים בפניהם כאן ועכשיו.

המתודה שבה מיכאלי משתמש כדי להשיג מטרות אלו יוצאת דופן: הוא מתמקד באחד הספרים הפחות מוכרים של ארנדט, The Crises of the Republic משנת 1969, שלא תורגם לעברית. הספר של ארנדט מכיל ארבעה מאמרים שבהם היא מפתחת מושגים תיאורטיים – שקרים ואמיתות, אי־ציות אזרחי, אלימות ומהפכה – בתגובה לאירועי השעה: מלחמת וייטנאם, מסמכי הפנטגון, המלחמה הקרה ומרד הסטודנטים. מיכאלי מנתח את המאמרים בזה אחר זה ומבאר אותם באמצעות פניה לחיבורים אחרים ולאירועים ההיסטוריים שאליהם ארנדט מגיבה. זו קריאה צמודה במיוחד, ולא רק משום שהיא מתחקה בקפדנות אחרי מהלכיהם של המאמרים המקוריים מבלי לסטות ימינה או שמאלה. ההיצמדות לטקסט מוותרת מראש על כל מרחק ביקורתי מרעיונותיה של ארנדט, והיא ניכרת גם בכך שהאזכורים למציאות הפוליטית הישראלית דלים יחסית, ומסתכמים בשורות בודדות פה ושם וב"דיון" של עמודים ספורים בסוף כל פרק. במילים אחרות, העיונים במחשבתה של ארנדט אינם מתנהלים בצל המשבר הפוליטי בישראל, כפי שמבטיחה כותרת המשנה של ספרו של מיכאלי, אלא להפך: המציאות הישראלית עומדת בצילה של התיאוריה הפוליטית, מוסתרת על ידה במקום שתופיע באור חדש. זו ללא ספק החמצה, אבל אני סבור שההחמצה הזו אינה מקרית לחלוטין, והיא דווקא עשויה לשפוך אור על מכלול עבודתה של ארנדט ולחשוף את נקודת התורפה שלה.

חוסר האיזון בין העומק התיאורטי לבין דלות הניתוח ההיסטורי־פוליטי ניכר כבר בכותרת הראשית של הספר – "מה יש לעשות?" – שלקוחה מחיבורו הידוע של לנין מ־1902, שבו משורטט המתווה למהפכה שאכן התרחשה ברוסיה עשור וחצי מאוחר יותר. הכותרת השאולה מבטאת את הדגש של ארנדט על הצורך בפעולה בעולם ואת המקום המרכזי שיש במחשבתה לרעיון המהפכה, אבל היא מתעלמת מההסתייגות העמוקה שלה מהבולשביזם ומברית המועצות, כלומר מהתכנים הקונקרטיים שקיבלו מושגי הפעולה והמהפכה אצל לנין.

כפי שמיכאלי מיטיב להסביר, לדידה של ארנדט הפעולה הפוליטית אינה אמצעי להשגת תכליות חיצוניות, חברתיות או כלכליות, כמו חיסול הפערים המעמדיים או מיגור העוני. תכליתה של פעולה כזו נעוצה בתוך עצמה, כלומר בנטילת חלק בענייני הציבור, בהשתתפות בניהול העולם המשותף. פעולה ראויה לשמה אינה משיתה אידאולוגיה או השקפת עולם מוכנה מראש על הסבך הצפוף של ענייני אנוש, אלא היא תולדה של שיפוט בלתי תלוי, פרי קריאה מפוכחת של המציאות הקונקרטית על כל מורכבותה. על כן, עוצמה פוליטית אינה כוח שלטוני שאפשר לאגור ולהפעיל לפי הצורך, אלא דבר שנוצר כשאנשים פועלים יחד בדרך שמאפשרת לכל אחד להביא לידי ביטוי את אישיותו החד־ פעמית ואת נקודת המבט הייחודית שלו בנוגע לעולם המשותף. אך כאשר התחום הציבורי נעשה לזירה שבה מקודמים אינטרסים פרטיקולריים, נפגעת היכולת לתפוס את העולם כמשותף ולפעול פוליטית בתוכו. כך קרה, לדעת ארנדט, בחברה המודרנית, וזו מהות המשבר שמיכאלי מזהה בפוליטיקה הישראלית: מלחמת כל בכול של אינטרסים פרטיים (כלכליים) וקבוצתיים (זהויות שבטיות), שלא מאפשרת לעולם להופיע כמשותף ולאנשים החולקים אותו לפעול יחד, בתור ריבוי של אישיויות חד־פעמיות.

התשובה הרדיקלית שארנדט מציעה למשבר היא לא פחות מאשר מהפכה. אלא שלהבדיל מלנין ומרבים אחרים, מהות המהפכה לדידה אינה שינוי משטרי או חברתי, אלא מעשה כינון, התחלה חדשה של גוף פוליטי שמבקש לייצר ולשמר את היכולת של חבריו לפעול פוליטית ולהתחיל דברים חדשים בעולם. כשמהפכה נתפסת כהזדמנות לתיקון בעיות חברתיות וכלכליות באמצעות תכנון מ"גבוה", כמו במהפכה הצרפתית, היא מסכלת את אפשרויות הפעולה הפוליטית במקום לפתוח אותן, והופכת למרחץ דמים; אבל כשהיא משכילה ליצור מסגרות קהילתיות שיאפשרו לכל המעוניין ליטול חלק בענייני הכלל, כמו במהפכה האמריקאית ובארצות הברית הצעירה, עוצמה פוליטית אמיתית יכולה להיווצר.

מיכאלי מצליח להראות את העומק והמקוריות של הרעיונות של ארנדט, אבל אין לו הרבה מה לומר על אפשרות היישום שלהם בתנאי המצב הישראלי ועל המורכבות הייחודית לתנאים האלה. מורכבות זו נעדרת גם מניתוח המשבר בפוליטיקה הישראלית. הבעיה אינה רק שהניתוחים הללו, כאמור לעיל, הם קצרים מאוד. הבעיה היא שבמקרה הטוב הם נותרים שטחיים, מוכרים לעייפה, כלומר (מה לעשות) בנאליים – החברה הישראלית מפוררת לשבטים, פוליטיקת הזהויות הרסנית, דרושה חוקה, נתניהו מסוכן לדמוקרטיה – ובמקרה הטוב פחות הם חוטאים בעיוורון של ממש, כאשר הפלסטינים כמעט ולא נוכחים בהם, והמזרחים מזוהים באופן כמעט בלעדי עם הימין. אפשר אפוא לומר שמיכאלי נכשל בדיוק במשימה שארנדט ראתה כתנאי הכרחי לפעולה פוליטית ראויה לשמה: מבט מפוכח ומעמיק על המציאות, שמיישם שיפוט עצמאי ואינו נזקק לקלישאות.

זה מאכזב, אבל אולי לא בלתי הולם. אחרי הכול גם ארנדט עצמה, על אף היותה תאורטיקנית מבריקה ומעוררת השראה, כשלה פעם אחר פעם בניתוח המציאות הפוליטית, הן של העבר (תילים של ביקורות נכתבו על הטעויות המאפיינות את ניתוחיה ההיסטוריים, מהפוליס היוונית ועד לצמיחת האימפריאליזם והאנטישמיות), והן של זמנה שלה (כמו ההסתייגויות שלה מהפמיניזם, מארגוני עובדים ומהתנועה לזכויות האזרח). מקרה מפורסם ואופייני הוא הביקורת שלה על החלטתו של הנשיא אייזנהאואר ב-1957 לאכוף בכוח את פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי שאסרה על ההפרדה בין תלמידים שחורים ולבנים שהייתה נהוגה באותה עת במדינות הדרום. עמדה זו – שאינה מבטאת תמיכה בסגרגציה אלא התנגדות להתערבות פדרלית באכיפת הדה־סגרגציה – מנומקת כמובן באריכות ומעוגנת היטב בתיאוריה הפוליטית של ארנדט, ובפרט בהבחנה שלה בין הפוליטי והחברתי: בעוד שהפוליטיקה היא ספרה של פעילות שמתאפיינת בשוויון עקרוני שמושג מכוח חוק, החברה היא לדידה זירה שההבחנה וההתבדלות מהותיות לה, גם אם הן באות לידי ביטוי באי־שוויון ובאפליה. אבל זו בדיוק הבעיה: חוסר היכולת של ארנדט להבין שהאיסור על שחורים ללמוד בבתי הספר המיועדים לתלמידים לבנים הוא בעיה פוליטית ממדרגה ראשונה מעיד על כך שבניגוד גמור לדבריה על מה שיש לעשות, גם היא הביטה באירועים מבעד למשקפיים תיאורטיים מוכנים מראש ומצאה בעולם את מה שהיא הניחה מראש שתמצא בו. הפילוסופיה שלה, ששמה במרכזה את רעיון הריבוי של בני אדם ייחודיים ומבינה את המרחב הציבורי כזירה שוויונית שמאפשרת לכל אחד ואחת לפעול פוליטית, מחמיצה שוב ושוב את הדרכים שבהן מיקומים חברתיים ויחסים בין קבוצות אינם רק ביטוי של אינטרסים אישים או של זהויות שבטיות שאפשר לשים בצד, אלא הם גורמים מכוננים שחודרים בהכרח אל הפוליטיקה ומשפיעים על היכולת לפעול, להתבטא ולהישמע בתוכה.

כשלי הניתוח של מיכאלי משקפים אפוא היטב את מושא הכתיבה שלו. כמו שאומרים, זה לא באג אלא פיצ'ר – פועל יוצא מתבקש, גם אם לא הכרחי, מההזדהות הבלתי ביקורתית שלו עם ארנדט. לאור זאת, אפשר לומר שדווקא חולשותיו של הספר מספקות סיבה נוספת לקרוא אותו: הוא מספק שער אמין במיוחד לעולמה המורכב ורב־הסתירות של ארנדט, על עומקו הפילוסופי ובעיותיו הפוליטיות. הוא מומלץ בהחלט, אבל בעת הקריאה, כמו בפוליטיקה, כדאי מאוד שלא לוותר על מרחק ביקורתי, כלומר על מבט מפוכח ושיפוט עצמאי.

 

ד"ר איתי שניר מלמד פילוסופיה פוליטית בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, והוא עורך-משותף של מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.





פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page