מחלקת עסקים

נוצת הזהב, בני מר, איורים: יעל אלברט, עורכות: בתיה אפלפלד ורוחמה אלבג, הקיבוץ המאוחד, 32 עמודים, 2025.

תפיסה של טווס הזהב כסממן אוניברסלי כמו היידיש עצמה היא תפיסה בונדיסטית שמר מנסה להגניב כאן אל תוך השיח. שיח שאולי כבר אין לו יותר מדי משתתפים ושותפים בשנת 2025.

מתן חרמוני

אני ניגש לכתיבת הרשימה על נוצת הזהב, ספר הילדים החדש של בני מר, עם לא מעט חשש. אחרי הכול, המחבר ואני לא זרים זה לזה. מה גם שידוע שאני עצמי מצוי בעסקי היידיש, הרי רק בפורים התפרסם תרגום פרי עטי לסיפור של שלום עליכם. משמע, אם אני בא לעשות נפשות לספר, סימן שאני מבקש להכפיל את רווחיו: להציג לראווה את הספר במוסף לביקורת ואולי גם, מי יודע, לבקש מהמחבר "פראצענט", מה שנקרא אצלנו, אחוזים. כבר היו דברים בספרותנו. וממילא חושדים בי במספיק דברים כדי שאוסיף ואלבש על עצמי חשד נוסף.

מצד שני, ביקשו שאכתוב רשימה על נוצת הזהב, וכשמבקשים ממך לכתוב, אתה כותב. כדי שלא איחשד במשוא פנים, החלטתי בסופו של דבר שבמקום להתמקד בחינניותו של הספר ובאופן האלגנטי שהוא פונה בו אל ילדים ויכול לעורר את סקרנותם, אתמקד ברבדים טקסטואליים סמויים שישנם בספר, בתקווה שקורא הרשימה לא יחשוב שיש כאן פיתוי לרוץ לחנות הספרים הקרובה ולרוכשו.

לכאורה הספר הוא אגדה חביבה על טווס מוזהב שיוצא לטייל ברחבי העולם כדי לפגוש את הילדים האחרונים שעוד יודעים או רוצים לדעת כמה מילים ביידיש. לכל ילד וילד הוא משאיר נוצה, אולי קצת מרוטה, אבל עשויה זהב. הטווס טס ברחבי העולם ועובר בין יבשות ובין בניהם של שם ושל חם ושל יפת, ואפילו עד יפן הוא מגיע. אפשר לומר  שהספר "מנגיש" את התרבות ההולכת ונשכחת, כמו שאומרים היום, אם זה לילדים או למבוגרים שקוראים את הספר באוזניהם. אבל בעיניי הספר הוא למעשה כמוסה תרבותית שמר רוקח כאן, כמוסה שבנויה מכמה שכבות שיח, ומהתכתבות עם כמה טקסטים משמעותיים מספרות יידיש. בשל קוצר היריעה אגע ברשותכם בשלושה טקסטים בלבד, כאלה שאפשר אולי ללמוד מהם על שכבות העומק האלה.

כך למשל, השיר "Memento mori" של מוישה־לייב הלפרן עולה בדעת הקורא כבר בשורות הפתיחה. כך נפתח שירו של הלפרן:

"ואם מוישה לייב המשורר יספר / כי בעשר בבוקר דווקא, בלי משים / כראות האדם את עצמו בראי / הוא ראה את המוות על פני הגלים / היאמינו למוישה לייב?"

החריזה של הלפרן כל כך מובהקת עד שהיא מתגנבת אל אוזניו של הקורא עם קריאת שורות הפתיחה של נוצת הזהב, שם משחזר מר את המקצב המוכר:

"על טווס הזהב שמעתם בוודאי / הוא היה בשעתו מהולל למדי / ושירים, סיפורים נכתבו לכבודו / לא מזמן הוא שם לב שנשאר לבדו..."

החריזה בשירו של הלפרן כל כך מובהקת עד שהפרוזודיה מחלחלת אל תוך הקריאה בנוצת הזהב, ומציעה איזו אוברטורה שמכניסה את הקורא לסוד העניין. לאורך הספר מר עובר בין מקצבים וחריזות, בין קדיה מולודבסקי ושירי ערש של שלום עליכם, אם להזכיר שניים, אבל הפנייה אל החריזה הכה מובהקת כבר בפתיחה, היא מעין רמז מוזיקלי לקורא לפקוח עיניים ואוזניים ולהיות דרוך לאורך הקריאה.

אלא שלצד התזמור הפרוזודי, מן הבחינה האידיאולוגית־ההיסטורית אפשר לשמוע הדים ובנות קול נוספים.

רעד צו מיר ייִדיש, מײַן ייִדיש לאַנד, / און איך וועל צו דיר רעדן עבֿרית ממילא  /

אַבֿרהם מיט שׂרהן קומען מיר אַנטקעגן /  פֿון דער מערת־המכפּלה.

(דברי אליי יידיש, ארצי היהודית / ואדבר איתך עברית ממילא. / אברהם ושרה באים כנגדנו / ממערת המכפלה; בתרגומי, מ"ח)

את השורות האלה כתב המשורר אברהם גלאטשטיין לאחר ביקורו בישראל בשנות החמישים. במובנים רבים מר ממשיך כאן את הגישה של גלאטשטיין, של החיפוש אחר דוברי היידיש האחרונים, אם עוד נותרו היכנשהו. אבל הוא נוטל ממנה את האלמנטים הלאומיים שהיו בה. משנות השלושים ואילך גלאטשטיין עבר לפאזה לאומית־יהודית עם אכזבה מרה מהאוניברסליזם היידי שהוא היה בעברו מנאמניו. אם גלאטשטיין היה אחד מנושאיו העיקריים של טווס הזהב המיתולוגי, סימלה של התרבות היידית, הרי שהוא מבקש להנחית אותו בשטחה של ארץ ישראל. אבל המסלול של טווס הזהב של מר הוא כמעט הפוך: מיוון לקווקז, ומשם לסיביר ולארגנטינה ואריתריאה. בעמוד האחרון נראים ממעוף הטווס – בציורים המרהיבים של יעל אלברט – אורותיהן של כרכיה ועיירותיה של מדינת ישראל. שם הטווס נפרד לשלום. התפיסה של טווס הזהב כסממן אוניברסלי כמו היידיש עצמה היא תפיסה בונדיסטית שמר מנסה להגניב כאן אל תוך השיח. שיח שאולי כבר אין לו יותר מדי משתתפים ושותפים בשנת 2025.

ועוד שיר שלא יכולתי שלא לחשוב עליו בהקשר של נוצת הזהב, "אונטער די גריניקע ביימלעך" של ביאליק, שידוע בעיקר כ"בין העצים הירקרקים". אלא שאצל ביאליק משחקים יוסל'ה, מוישל'ה ושלמהל'ה, ואילו אצל מר אם כבר יש ילדה ששמה הוא רייזעלע, הרי שהיא נקראת גם אקירה, כמיטב המסורת הבינלאומית, בין־דתית ובין־גזעית של הבונד. היידיש בספר הזה חומלת על ילדי כל העולם ולא רק על בני דת מוישל'ה.

יכול להיות שאני מרעיף ומכביר כאן יותר מדי פרשנויות על ספר שלא ביקש ללכת בגדולות, אלא לקרב רעיון נשכח ללבבות צעירים. אפשר שזה ספר שביקש לספר מעשייה נחמדה ותו לא, ואולי זה רק הדמיון המזרח־אירופי המפותח שלי שמחפש ונובר בו ודולה רמזים טקסטואליים. מצד שני, אולי דווקא אלה יביאו את הקוראים אל הספר. ואז אוכל גם אני לבוא ולבקש את החלק שמגיע לי.

---

ד"ר מתן חרמוני הוא סופר ומרצה לתולדות הספרות היהודית המודרנית.