top of page

משחק המחבואים האינסופי של דן פגיס

תיק מספר אפס, הדס שבת נדיר, הקיבוץ המאוחד, עורכת: יפעת שחם, 189 עמודים, 2022.


הזהות החמקמקה העולה מיצירת פגיס ומארכיונו, זהות שמייצרת עוד ועוד חידות, היא כוח חיותה של יצירתו אליבא דשבת נדיר. לאור כל זאת, ובפרפראזה על ״מות המחבר״ של רולאן בארת, המחבר פגיס אינו יכול למות כי הוא מעולם לא נולד כמחבר אחד ויחיד.


תמר סתר


הדס שבת נדיר פותחת את ספרה על המשורר וחוקר ימי הביניים דן פגיס בסיפור על סבתה. בזמן המבהיל של מלחמת המפרץ, כשנכדתה לצידה, הביטה סבתה במרקע הטלוויזיה ששידרה את התרחשויות המלחמה בבגדד, נזכרה בעיר הולדתה, ואף הביעה את רצונה לשוב ולבקר בה. לאחר שתיקה סיפרה כי חמישים שנה קודם לכן בבגדד משפחתה נמלטה על נפשה בזמן פרעות פרהוד, והיא חוותה פחד מוות כאשר הביטה בפורעים שעצרו את התנועה וחיפשו יהודים בכלי הרכב. בסופו של דבר המשפחה ניצלה מאחר שהפורעים לא ראו בה ובמשפחתה יהודים.

אין זה מקרה ששבת נדיר פתחה את תיק מספר אפס, ספר שעוסק בזהות יהודית וישראלית, טראומה וזיכרון, בסיפור על סבתה שלה – סיפור שמצליח בשורות ספורות בלבד להעביר את האימה הכרוכה בזהות היהודית במאה העשרים, ואת הטראומה שנשאו עימם מאות אלפי פליטים שהגיעו לישראל בשנות הארבעים והחמישים, שפגיס היה אחד מהם. גם ההקדשה בתחילת הספר, לסבים ולסבות שלה ״שאת סיפורם לא הצליחה לספר״, מעידה על כוונת המחברת המבקשת להציף את שהודחק, את מה שהיה מפחיד ומסוכן מדי עבור בני דורם של סביה וסבותיה לגעת בו בידיים חשופות, ולכן הם בחרו לרוב שלא להעביר את הידע הזה הלאה לצאצאיהם. ספרה של שבת נדיר מבקש לתקן את ה״שכחה״ הישראלית שהועברה מדור לדור, ולהניע בכיוון ההפוך את גלגלי הזמן.

שבת נדיר חיפשה אחר מקורותיו של פגיס שהוא ביקש להחביא ביצירתו ובארכיונו, אפילו מן האנשים הקרובים אליו ביותר, ובראש ובראשונה מזוגתו עדה פגיס. פגיס כתבה עליו את אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בחיי – לב פתאומי (1995), ואני קוראת את תיק מספר אפס, שהמילה המתאימה ביותר לתיאורו היא "ידידות" – לפגיס וליצירתו, ההכרחית למחקר ספרותי, כספר משלים לספרה.

פגיס שייך לדורם של היהודים שנולדו בין שתי מלחמות עולם, וגדלו במדינות ערב ואירופה. בצעירותם עלו למדינת ישראל, שנים ספורות לפני או אחרי הקמתה, בעודם מותירים מאחוריהם את ארץ מולדתם ואת ילדותם בה שהסתיימה בטרגדיה עצומה. שבת נדיר ואני שייכות לדור השלישי, הדור שהוריו נולדו על אדמה זו או שהגיע אליה בילדותו, והוא מרגיש ישראלי בכל רמ״ח איבריו. על בסיס זהותנו הישראלית היציבה דיה אנו מבקשות לפענח ולהכיר את הסיפורים המוסתרים של העבר הלא רחוק של בני ובנות דור הסבים והסבות. אני מהמרת שבדומה להוריי גם הורי המחברת לא הביעו עניין רב בקורות הוריהם בארץ מוצאם, ואולי לא בכדי סבתה מסרה את סוד פרעות הפרהוד לה בלבד, כפי ששבת נדיר מספרת שגילתה לתדהמתה בטקס האזכרה העשירי למותה.

בשנים האחרונות עלתה קרנה של המונוגרפיה במחקר האקדמי. המונוגרפיה מבקשת להבין את רבדיה השונים של היצירה הספרותית דרך הביוגרפיה של היוצר, דרך יחסיו עם קרובי וקרובות משפחתו, חייו הזוגיים ומעגליו החברתיים והספרותיים, והיא מתבססת על חומרים ארכיוניים. במחקרה המונוגרפי שבת נדיר מגדירה את יצירת פגיס כיצירה שנמצאת על קו התפר שבין מודרניזם לפוסט־מודרניזם. יצירתו מציבה חידה ביוגרפית במרכזה – חידת עברו הנעלם – ועל כן היא מודרניסטית. בה בעת זו יצירה שלא יכולה להיות לה משמעות אחת ויחידה, ושאי אפשר ללכוד את מורכבותה עד תומה, ועל כן היא גם פוסט־מודרניסטית. הזהות החמקמקה העולה מיצירת פגיס ומארכיונו, זהות שמייצרת עוד ועוד חידות, היא כוח חיותה של יצירתו אליבא דשבת נדיר. לאור כל זאת, ובפרפראזה על ״מות המחבר״ של רולאן בארת, המחבר פגיס אינו יכול למות כי הוא מעולם לא נולד כמחבר אחד ויחיד. פגיס הוא מחבר רב־ממדי שיוצר ביצירתו דימויים משחקיים רבים ורב־רובדיים שאין אפשרות פרשנית לגילוי מוחלט של גרעינם. ואין זה פלא שספר הילדים הפופולארי שכתב הביצה שהתחפשה (1973) עוסק בדיוק בנושא הזה.

לשיטתה של שבת נדיר, רצונו של פגיס למחוק את הילד שהוא עצמו היה בשיריו נובעת מרצונו למחוק את זיכרון השואה. אך לא רק זיכרון השואה מטיל צל עצום על חייו אלא גם נטישתם של אביו ואמו לפני השואה. אמו נפטרה במפתיע כשהיה ילד רך בשנים, ואביו עזב אותם לארץ ישראל חצי שנה לפני מותה. לכן אפשר לראות ביצירת פגיס מופעים שונים של אבל המבקשים להתמודד עם טראומת השואה, טראומת אובדן ההורים והילדות, טראומת אובדן המולדת והבית וטראומת ההגירה. מעניין ומתבקש להשוות את יצירת פגיס ליצירתו של אהרן אפלפלד שנולד בסביבה גיאוגרפית ותרבותית דומה למדי לזו של פגיס – באזור בוקובינה שלפני מלחמת העולם הראשונה השתייך לאימפריה האוסטרו־הונגרית. אומנם אפלפלד לא הסתיר את שם ילדותו הלועזי – ארווין – כפי שפגיס הסתיר את שמו, אך בדומה לפגיס הוא אימץ את שמו העברי ונטש כליל את שמו הלועזי. בדומה לפגיס, גם אפלפלד הגיע ממשפחה יהודית מתבוללת ועשירה, וגם הוא היה בן יחיד שלאחר השואה הגיע לארץ ישראל לבדו כיתום ושובץ במוסדות לנוער.

אך לעומת יצירת אפלפלד יצירת פגיס אינה מפנה אצבע מאשימה כלפי אובדן תשוקת החיים של היהודים המתבוללים בין שתי מלחמות העולם. זוהי שירה שמפרקת מיתוסים בהתבוננותה במצבו של האדם הנזרק אל העולם האכזר, בעודה מבקשת לרדת אל ראשית הדברים, אל נקודת האפס האנושית. יחד עם זאת, משותפת לאפלפלד ולפגיס האירוניה הנשכנית, אירוניה ששולטת בפאתוס ואף מרסנת אותו, אירוניה שאינה מאפשרת לרגשות להתפרץ החוצה. אני חושבת שהאירוניה המאופקת של אפלפלד ופגיס, על כל הסגולות המהפנטות שלה, היא סוג של מוות בחיים. ההחזקה העצמית של פגיס אינה מצויה רק ביצירתו אלא גם בחייו, והדוגמה המובהקת לה היא הסיפור הבא הלקוח מלב פתאומי: כאשר שב פגיס מן המחנות, אימצה אותו לשנה משפחה יהודית. כאשר הגישה לו המשפחה ארוחה ביומו הראשון אצלם, הוא הצליח לשמור על נימוסי שולחן אף על פי שהיה מורעב. כשנודע לה על כך, סיפור זה הסב גאווה רבה לסבתו, שהייתה האפוטרופוסית שלו לאחר מות אימו, ואפשר ללמוד מכך על המבנה המנותק רגשית שעומד בבסיס יצירתו. הסביבה היהודית האוסטרו־הונגרית שגדל בה העלתה על נס נימוסים שמטרתם להסתיר את סערות הנפש והגוף, איפוק שמטרתו לכלוא את הצעקה. כך שמשחקי המחבואים המצויים ביצירתו נובעים בראש ובראשונה מבית גידולו הקונקרטי שקידש את העמדות הפנים.

מעניין גם לדון במקומו של פגיס בספרות הישראלית אז והיום ובמקורות שהשפיעו עליו. לדוגמה: פגיס היה הראשון לכנס את שיריו של דוד פוגל בשנות השישים, והוא אף כתב להם הקדמה מאלפת. יתר על כן, יצירתו של פגיס ומחקרו האקדמי זוכים כיום למעמד רם במחקר הספרות הישראלית: הם נחקרים ונלמדים, ימי עיון, כנסים וערבי ספר על אודותיהם מתקיימים לעיתים קרובות וגם רשימות ספרותיות על יצירתו מתפרסמות מעת לעת. כל אלו מעידים על נגיעתם בנימי נפשה של החברה הישראלית ועל איכותם הגבוהה. יכול להיות שפגיס בדרכו לזכות למעמד דומה בתרבות הישראלית לזה של פוגל, כיוצר שיצירותיו הגנוזות מתגלות בידי חוקריו וחוקרותיו, וכך גם פרטים ביוגרפיים שמאירים את יצירתו באור חדש. פוגל תיאר ביצירתו עבר אירופי אבוד לעד – עבר שגם יצירתו של פגיס ספוגה בו – תיאורים המתכתבים עם ההוויה הנפשית שרוב חוקרי וחוקרות הספרות, החווים הווה ישראלי מטלטל ולא ידוע מבחינה פוליטית, שרויים בה כיום.

שבת נדיר מבקשת להשיב לפגיס את שמו המקורי שנולד עמו והסתיר אותו, בעודה משלימה את הביוגרפיה החסרה שלו באמצעות ארכיונו. כשקראתי בספרה עלתה בי השאלה מדוע פגיס הסתיר את שמו ואת קורותיו בשואה ואחריה. אחת מן התשובות האפשריות לשאלה זו היא שהטראומות שחווה הפכו לזהותו ולמקורו היצירתי, וחשיפתן במלואן ללא הפילטר של ההסתרה היצירתית המתוחכמת הייתה עלולה למוטט אותו. ההסתרה היא אפוא מנגנון הישרדות מתוחכם של פגיס שספרה של שבת נדיר מבקש ״להילחם״ בו ואף להכניעו.

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר כתב על מקומו המרכזי של הבית במבנה הנפשי האנושי: ״כשאנו חולמים על הבית שנולדנו בו, בשיא מעמקיה של החלימה אנחנו משתתפים בחמימות הראשונית הזאת, בחומר הממוזג היטב של גן העדן החומרי. באווירה הזאת חיות הישויות המגוננות״. (הפואטיקה של החלל, עמ' 44). אם יש דבר שנעדר בבירור מיצירת פגיס הרי שהוא הישויות המגוננות של הבית, ומכאן נובעת הקטיעה הקפואה שיצירתו משרה. קטיעה זו מתכתבת עם הפואטיקה האירונית של אפלפלד, שכבר הוזכר קודם לכן, וגם עם הפואטיקה השבורה של אבות ישורון.

שבת נדיר מדגימה את המרדף האבוד אחר הזהות המוגדרת והיחידה ביצירת פגיס בשיר ״מחבואים״, שמתוארת בו סיטואציה של מבוגר או ילד המחפש מבוגר או ילד שמתחבא. הדובר בשיר, מזהירה אותנו שבת נדיר, הוא הרוצח ולא הקורבן, כלומר, הסופר ולא המתחבא – בניגוד לסברה העולה בקריאה ראשונה של השיר שהדובר הוא המתחבא. השורה הארוכה ביותר בשיר: ״אז מה אם אני לא מוצא אותך״ היא גם אמירה כבדה והרת משמעות, וגם ילדית, כועסת ומתייאשת, המבקשת לנחם את הדובר שאינו מוצא את כפילו במשחק המחבואים. לאחר קריאת הספר שאלתי את עצמי: אז מה אם פגיס אינו מוצא את שמו, את אמו, את אביו, את ילדותו, את השואה, את עצמו? אי־מציאתו מבקשת מאיתנו למצוא את הדמויות, הסיטואציות והשמות הנעלמים והאילמים של עולם האתמול של פגיס בשירי המחבואים האינסופיים שלו. כמו הביצה שהתחפשה בספר הילדים של פגיס, גם הקוראות והקוראים ביצירתו למבוגרים מצטרפים למסע חיפוש אחר מולדת אבודה.

 

ד״ר תמר סתר כותבת פוסט־דוקטורט על יצירת אהרן אפלפלד במכון הקשרים ומנחה את הפודקאסט ״ספרות זה הקול״ של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

364 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page