מתי מותר לאכול את השכן שלך? - דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג
אילן פרז, ידיעות ספרים, 274 עמודים, 2021.
הפילוסופיה המתקבלת בספר משרטטת עולם מלא וגדוש במידע, שעשוי להיות מעניין ומסקרן; אבל מידע על פילוסופיה עדיין אינו פילוסופיה. היעדרם הכמעט מוחלט של טיעונים מורכבים מהעולם הפילוסופי המוצג בספר מוציא ממנו את האוויר, כמו גלובוס מתנפח שרוּקן והושטח.
איתי שניר
כשלימדתי פילוסופיה בבית ספר תיכון, תלמידים סיפרו לי לא פעם שהוריהם הציעו להם לבחור בלימודי פילוסופיה כדי "שיעשו להם סדר בראש". ההורים, כפי הנראה, הניחו שמכיוון שהפילוסופיה עוסקת בין השאר בחשיבה שיטתית על השאלות העמוקות שבחיי האדם, היא תוכל לסייע לילדיהם המתבגרים להבין טוב יותר את עצמם ואת עולמם וכך להתמודד טוב יותר עם המבוכות והמצוקות בחייהם. תחושת אחריות מקצועית וחינוכית הביאה אותי תמיד למהר ולהבהיר לתלמידיי שדבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. עניינה של הפילוסופיה, נהגתי לצטט את סיימון קריצ'לי, הוא "איך להפסיק לחיות ולהתחיל לדאוג".
ואכן, החקירה הפילוסופית קוראת תיגר על הדעות המקובלות, מערערת על המובן מאליו, ומשום כך מטלטלת לפעמים את חייהם של העוסקים בה. אף על פי שהפילוסופים בדרך כלל לא רוצים שעבודתם תהיה נחלתם האיזוטרית של יודעי ח"ן מעטים, רבים נוטים להפנות לה עורף. זה לא בגלל שהיא משעממת או לא רלוונטית לחיים, אלא בדיוק להיפך, משום שהיא עוכרת שלווה, מטרידה, מעירה בעיות משנתן במקום להניח להן לנפשן. דווקא חשיבות הפרויקט הפילוסופי פוגעת אפוא בפופולריות שלו, ואפילו מוציאה לו שם רע.
אל מדף הספרים שנוטלים על עצמם את האתגר לקרב את הפילוסופיה אל הקהל הרחב הצטרף לאחרונה ספרו של אילן פרז, מתי מותר לאכול את השכן שלך? דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג. כריכת הספר מלמדת רבות על אופיו: הן באמצעות הכותרת המשעשעת והפרובוקטיבית שמבטיחה טעימות קטנות מהמטבח הפילוסופי, והן באמצעות האיור של מכונה מורכבת, ובה מילים כמו "סובלנות" ו"דטרמיניזם" משתלבות בין סמלים, קפיצים, גלגלי שיניים, וכן – איך לא? – אדם הנראה כחוכך בדעתו אם לאכול את חלקי גופת שכנו. הספר עצמו מורכב מארבעה-עשר פרקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר בתוך הפילוסופיה של המוסר במובנה הרחב: בחירה ואחריות, ערך החיים ומשמעות המוות, דתות, אידיאולוגיות פוליטיות, ועוד.
על מנת להעריך את הצלחתו של הספר במשימת הגישור שנטל על עצמו, כדאי לבחון כיצד הוא מבין ומעצב את שני הגורמים שביניהם הוא מחבר: הפילוסופיה מהצד האחד, והקורא ההדיוט מהצד השני.
מאפיין בולט של הפילוסופיה בספר הוא החיוך. מעלתו הגדולה של הספר היא שהוא לא לוקח את הפילוסופיה – ואת עצמו – ברצינות רבה מדי, והנימה המש(ו)עשעת לא נשארת בכותרת בלבד. מיד בפתיחה מעלה פרז את השאלה "האם כדאי לקרוא את הספר הזה?" ומבהיר שכמו השאלות האחרות שנדונות בו גם על שאלה זו אין תשובה חד משמעית. גם האיורים, התופסים בספר שטח גדול מהטקסט הכתוב, מוסיפים קריצות משלהם.
הפילוסופיה המוצגת בספר מגוונת ורחבת-ידיים, הרבה יותר מזו שנכללת בדרך כלל בין גבולות דיסציפלינה זו. הדיון משתרע אל מעבר לתחומה של הפילוסופיה המערבית, שולח זרועות אל דתות, אמונות ותרבויות, ומתרוצץ בין עבר, הווה, ומחשבות על העתיד. אבל למרות השפע, ושמא דווקא בגללו, העולם הפילוסופי שהספר מצייר הוא קודם כל שטוח ודו-ממדי. בכל פרק אנו פוגשים אינספור מושגים, עמדות, גישות ודעות, וכולן מוגדרות בקיצור נמרץ, סכמטי, וכמעט ללא דיון של ממש בטיעונים ובנימוקים שעליהם בהכרח עומדת הפילוסופיה.
צמד העמודים המוקדש לסוגית האמת המוסרית, למשל, מבחין בין עמדות הגורסות כי ערכי המוסר הם אוניברסליים ("יש אמת מוסרית מוחלטת אחת"), עמדות לפיהן אלו ערכים רלטיביים ("אין אמת מוסרית מוחלטת אחת"), ועמדות פלורליסטיות לפיהן "יש רמות שונות של אמיתות מוסריות." כל אחת מאלה נפרטת לקטגוריות-משנה – כמו מוסר טבעי, תבוני ואלוהי לעומת מוסר רגשי, תפיסתי ותרבותי – ומבוארת במשפט בודד. אבל יש הבדל גדול בין הסבר משמעותה של עמדה (מה אומרים) לבין הנימוק (מדוע אומרים זאת). החוכמה הפילוסופית אינה לדעת שיש הסבורים שניתן לבסס מוסר אובייקטיבי על התבונה, אלא להבין כיצד הם מנסים לעשות זאת – כלומר מה הטיעונים שהם מביאים לביסוס עמדתם. לטיעונים פילוסופיים, ייאמר מיד, יכולות להיות צורות שונות ומגוונות, והם לא חייבים להיות מוצגים בדרך יבשה וסכמטית. הם בהחלט יכולים גם לחייך. אך היעדרם הכמעט מוחלט של טיעונים מורכבים מהעולם הפילוסופי המוצג בספר מוציא ממנו את האוויר, כמו גלובוס מתנפח שרוּקן והושטח.
במילים אחרות, הפילוסופיה המתקבלת בספר משרטטת עולם מלא וגדוש במידע, שעשוי להיות מעניין ומסקרן; אבל מידע על פילוסופיה עדיין אינו פילוסופיה. הפילוסופיה היא המאמץ הסיזיפי, ולעיתים קרובות הכושל, לשקול דעה או עמדה מכל צדדיה, למצוא בה פנים לחיוב ולשלילה, ולנסח נימוקים בעדה או נגדה. השם המתאים למאמץ הזה הוא חשיבה, והאתגר החשוב באמת של כל טקסט פילוסופי – ומן הסתם לא רק של טקסט פילוסופי – הוא לעורר חשיבה. חשיבה היא עבודה קשה, מפרכת לעיתים, אבל בהחלט גם מתגמלת. כדי להזמין קוראות וקוראים אל המאמץ הזה חשוב להראות אותו, להנכיח אותו, להתעמת עם אתגריו ולהתענג על פירותיו. אחרת, מתקבל הרושם שהפילוסופיה אינה אלא רעיונות שנזרקים לחלל האוויר, קליפה ריקה – קצת כמו איור השער שהוזכר למעלה, שבו מושגים וסמלים ממוקמים באופן אקראי לחלוטין בתוך מכונה חסרת הגיון שלא מסוגלת לפעול. אמת, לפעמים עצם המפגש עם שבריר-רעיון לא מוכר עשוי להוציא מחשבה לדרכה, אבל סביר שהיא תיבלם במהרה אם לא יהיה לגלגליה במה להיאחז, וסביר אף יותר שהמפגש ייפטר במשיכת כתפיים משתוממת ותו לא.
מי הוא, אם כן, הקורא שאליו הספר פונה? התשובה העולה מהאמור לעיל היא שהקורא הזה אינו רק הדיוט שלא עסק בפילוסופיה בעבר, אלא מי שאינו מסוגל לחשיבה פילוסופית מורכבת גם בהווה, לפחות בעת קריאת הספר. שלא במפתיע, מתברר שהקורא הזה הוא בעצם תלמיד, כלומר ילד: עמוד השער הפנימי מפנה לאתר האינטרנט של המחבר, שבו מערך שיעור עבור מורים, מדריכים, או "הורים המעוניינים בחוויה משפחתית משותפת." פילוסופיה עם ילדים היא תחום נפלא, והלוואי שיעסקו בו יותר בבתי ספר, בחיק המשפחה, ובעצם בכל מקום שבו יש ילדים. אבל תנאי מוקדם לכך שהמפגש עם הילד יהיה פילוסופי הוא הנחת-מוצא שהילד מסוגל לחשיבה עצמאית ומורכבת. אין פירוש הדבר שפילוסופיה עם ילדים צריכה להיות הרצאת דברים ארוכה, מפורטת ולמדנית, מהסוג שעלול להטיל שעמום וליצור ניכור. אבל הפילוסופיה חייבת, כאמור, לעורר מחשבה, להניח שהנמען שלה מסוגל למחשבה, והספר שלפנינו, למרבה הצער, לא עושה זאת.
חוסר הארגומנטטיביות של הספר, העובדה שכל רעיון בו מרחף במנותק מהאחרים וללא אחיזה בקרקע של טיעונים – כך שניתן לעיין בספר בכל מקום ולפי סדר אקראי – אינו הזמנה להליכה בדרכים עצמאיות וליצירת חיבורים מקוריים. הוא מאפשר רק שיטוט על פני השטח, שלא מצליח להשאיר חותם של ממש. כשם שהקורא מתקשה לחדור אל עומקם של הרעיונות הפילוסופיים, כך אלו מתקשים לחדור אליו ולגעת בו. כך מסתמן עוד מאפיין של הקורא/הילד שאליו הספר ממוען: הוא פגיע וזקוק להגנה, לא רק מפני העולם אלא מפני החשיבה הפילוסופית והטלטלות שהיא יכולה לגרום כאשר היא מערערת על המובן מאליו. ילדים אכן זקוקים להגנה רבה, אבל כשם שאני מתעקש על יכולתם לחשוב, כך אני מתעקש על יכולתם להתמודד עם תוצאות החשיבה ועם השלכותיה על תמונת עולמם. הספר שלפנינו, בסופו של דבר, פשוט לא נותן להם מספיק קרדיט. הנימה המחויכת, האיורים והעיצוב הגרפי, מנסים לפתות את הקוראים-הילדים, להזמין אותם אל הסעודה הפילוסופית תוך שהם נוטלים ממנה את טעמה ואת ערכיה התזונתיים: גם אם לא ברור מתי בדיוק מותר לאכול את השכן, די ברור שלא כך אוכלים את הפילוסופיה.
ד"ר איתי שניר מלמד פילוסופיה פוליטית בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, והוא עורך-משותף של מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.