החיים שלנו סוף, טלי אשר, פרדס, עורכת: אורית מיטל, 77 עמודים, 2022.
בספר שיריה טלי אשר מביאה לציבור הקוראים "אוֹת" על כפל משמעותהּ: גם כהבהוב מארצם של מתמודדי הנפש, ארץ רחוקה, בלתי נראית, נשמעת או נכתבת, ו"אוֹת" גם במשמעות הוצאה לאור של ספר שירים חשוף
אסתי אדיבי-שושן
ספר השירים של טלי אשר יפה ומכאיב, שילוב היוצר טלטלה עזה אצל הקורא.ת. השיר הראשון, כפי שמעידה על כך כותרתו: "אל"ף-בי"ת", מכיל, כאותיות הא"ב, את כל שיושר אחריו. כך שאלת הפתיחה החוזרת ונשנית המופיעה בפתיחתו: "אֵיךְ מְאַיְּתִים", מעצבת את הנושא ואת הפואטיקה של הספר כולו. שאלה זו מעמתת בין השפה העברית ואופני השימוש האפשריים בה לבין הכאב האנוש על מצבה של הבת, הנמענת של חלק ניכר משירי הספר: "אֵיךְ מְאַיְּתִים [...]/ אֵיךְ מְנַסְּחִים אֶת הַחֲרִיטָה/ שֶׁמְּקַעֲקַעַת בִּי אֶת יְצִיאָתֵךְ הָאִטִּית לְהֹורֵג" (עמ' 9). שיר פתיחה זה מתאר את המתח הבלתי אפשרי בין רצונם של ההורים, הדוברים בגוף ראשון רבים, לאחוז בבתם ולשמור עליה לבין המרחק שהיא נמצאת בו. מתח זה מעוצב בריבוי הדרכים שמאפשרת לשון השירה. כזו למשל היא מטאפורת האוקיאנוס שעומקו מתואר על ידי אנאלוגיה דיאלקטית קיצונית: "שֶׁמַפְרִיד בֵּינֵינוּ/ אוֹקְיָנוֹס עָמֹק מִכָּל הַמְּצוּלוֹת, אַךְ לֹא עָמֹק מִכְּמִיהָתֵנוּ לֶאחֹז בָּךְ" (שם). אנאלוגיה זו בין ניגודים רחוקים ומתוחים ניכרת גם במילים הקרובות בצלילן: "שֵֶׁאֲנִי אִתַָּךְ וְאֵינֵךְ לִי, [...] בִּתִי,/ בֵּיתִי" (שם). השימוש בהיבטים השונים של המילים ניכר גם בהמרת הביטוי השחוק: "לטמון פח", במשאלת לבם של ההורים: "לִטְמֹן לַךְ פָּז, לְהַצִּילֵךְ" (שם). שיר פתיחה זה, מעצם מיקומו בספר השירים, מתאר את המסע שההורים הוצאו אליו בתוקף מחלת בתם ובעל כורחם. השיר מסתיים בתחינה ל"אוֹת" ובהיעדר נקודה כביטוי למשאלת לב ההורים להיענות ולתשובה: "אַיֵךְ, שִׁלְחִי לִי אוֹת" (שם).
אחת התשובות שנותנת אשר לשאלה: "אֵיךְ מְאַיְּתִים", היא בחקירת השפה הפואטית ובשימוש בריבוי הרבדים המצלוליים והמשמעיים הן של המילה הבודדת והן של צירופי לשון כבולים וקלישאיים. כך כותרת השיר "קשה כמו מר-נפש" היא חלק מהבדיקה הלשונית של משמעות הצירוף: "קשה מנשוא". מהלכו של השיר הוא בפירוק צירוף כבול זה תוך כדי עימות בין השימוש הפופולארי בו ובין השימוש הפואטי שאשר עושה בו כדי לתאר את התמודדות ההורים עם מצב קשה מנשוא: "טָעוּת לוֹמַר קָשֶׁה מִנְּשֹׂא, וְהֲרֵי אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים בַּכְּאֵב הַמַּצְמִית שֶׁל/ הַחֻרְבָּן, [...]/ נוֹשְׂאִים בַּיְדִיעָה הַנֶּחְרֶצֶת [...] ש'ֶהִיא נִמְצֵאת אַךְ לֹא/ תָּשׁוּב, נוֹשְׂאִים בְּמַרְאֶה הַיְּלָדוֹת הַחוֹצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ [...] / אוּלַי קָשֶׁה כְּמוֹ נַעֲשֶׂה מוּצָק. חָזָק וְיַצִּיב תַּחַת צְעָדֵינוּ הַנִּמְרָצִים" (עמ' 57).
מול מצבה הקשה של הבת הנמענת, שלמרות הכול "הרֵי עוֹדֵךְ" (עמ' 47), מציגה הדוברת שני מקורות כוח המאפשרים התמודדות ועמידה מול הכאב. האחד הוא ההיות גוף־ראשון־רבים – שני ההורים, בעמידה משותפת, מול מצוקת הבת. מקור הכוח השני של זוג ההורים הוא התמסרות – הכרחית – לפעולות היומיום השגרתיות, למשל כפי שהדבר ניכר בשיר "אירוע כמעט ונפגע": "כִּמְעַט וְנִפְגַּעְנוּ. [...]/ כִּמְעֵַט וְנִפְגַּעְנוּ. אֲנַחְנוּ פּוֹרְסִים לֶחֶם, יוֹצְקִים מָרָק, חוֹלְבִים שְׁבִיל./ [...] אֵלֶּה אֲנַחְנוּ. וְאֵין כִּמְעַט" (שם).
קטלוגים מגוונים משמשים את ההורים־הדוברים כדי לתאר את הניגוד המתוח והקיצוני בין מצב העבר הבריא וההרמוני של המשפחה למצב ההווה של מחלה וכאוס: חפצי חדרה של הבת, חלקי גופה ופעולות השגרה. חפצי חדרה של הבת, שבעבר היו חלק משגרת חייה, נהפכים בהווה ל"שְׁאֵרִיוֹת" הנאספות בידי ההורים: "בֻּבָּה אֲדֻמַּת שִׂמְלָה, שְׁתִיל/ חֲגִיגִי בְּעָצִיץ מְקֻשָּט, סִפְרוֹן וּבוֹ יַלְדָּה מְנַסָּה לוֹמַר טְרַקְטוֹר". (עמ' 57). כאלו הם גם איברי גוף הבת, בהווה המיוסר, ובהשוואה לתפקודם השלם וההרמוני בעבר: "הַקוֹל קוֹלֵךְ, הַיָּדַיִם לְעוֹלָם לֹא יִהְיוּ שׁוּב יָדַיּךְ./ אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, שֶׁפַּעַם פָּרְטוּ עַל מֵיתָרִים,/ הִקִּישוּ עַל קְלִידִים וּפִסְלוּ בִּבְצֵק סֻכָּר,/ עוֹשׂוֹת דְּבָרָה שֶׁל מַאֲכֶלֶת עִַצְּבוֹנֵךְ" (שם, 64). ההורים מצדם חוזרים ובודקים את שלמות איברי גופה של הבת: "סוֹפְרִים, בּוֹדְקִים. עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת./ כַּאֲשֶׁר נוֹלַדְתְּ. גַּם הַקוֹל עוֹדֶנּוּ קוֹלֵךְ" (שם). בשיר "כרונולוגיה של כאב" מספרת האם את צערה דרך רשימה של מושאי העניין של בתה בעבר: "תְּחִלָּה הִצְטַעַרְתִּי עַל הַפְּרֵדָה מֵחוּג סַיָּרוּת [...] וְאָז הִצְטַעַרְתִּי עַל הַמַּחְבְָּרוֹת וְעַל הַסְּפָרִים. נְקֻדָּה אַחַר נְקֻדָּה הִתְרַחֲקָה/מִמֵּךְ הַמָּתֵמָטִיקָה" (עמ' 60). בשיר הסמוך: "רק שאלה", מצבה המתעתע של הבת, מתמודדת נפש, מעמיד בספק את עצם קיומהּ בבית המשפחה, על מושאי אהבותיה הקטנים שעיצבו את ילדותה ונעוריה: "הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיִית כָּאן מֵעוֹלָם/ הַאִם הַּקּיּוּם הַנּוֹזְלִי הַזֶּה שֶׁלָּךְ, דְּמוּתֵךְ שֶׁהָיְתָה לְתַעְתּוּעַ, הַאִם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְעַרְעֵר/ עַל הָעֻבְדָּה שֶׁהָיוּ לָךְ יוֹגוּרְט מָעדָף, סָרִיג תְּכוֹל דּוֹלְפִין שֶׁשִּׁיֵּט יוֹם וָלַיְלָה וְתִיק צִיּוּר/ הַַמִּתְפַּקֵּעַ מֵרֹב דְּיוֹקְנָאוֹת מְחַיְּכִים שֶׁהָלְכוּ וְהִרְצִינוּ כְּכָל שֶׁבָּגַרְתְּ" (עמ' 61).
השיר המרכזי בקובץ, שכותרתו ככותרת הספר החיים שלנו סוף, חוזר ומציג את המצוקה המשפחתית המתמשכת, ומולה, שני מקורות הכוח המשפחתיים: גוף־ראשון־רבים הניכר בדיבור המשותף, והדבקות בפעולות השגרה היומיומיות. חמשת בתי השיר נפתחים בצירופי מילים קלישאיים המתארים, בדיבור השגור, חוויות קיצון מאושרות. בניגוד גמור לכך דוברי השיר מחזירים צירופי מילים אלו למשמעותם המילונית הראשונית, האסונית לעיתים. כאלו הם: "הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ אֵשׁ", "הַַחַיִּים שֶׁלָּנוּ סוף", "הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ דְּבַשׁ" ו"הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ גְּדוֹלִים מֵהַחַיִּים". ההיטלטלות בין שתי המשמעויות הסותרות של צירופים לשוניים אלה מבטאת את הטלטלה והתעתוע שפרעו את השגרה ההרמונית של המשפחה. וזוהי גם תחושת הקורא המבקש להבין ולעקוב אחר הגלוי – ובעיקר אחר הנסתר – שבשירי הספר. טור הפתיחה: "הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ קָשִׁים וְאֵין דָּבָר. שֶׁיּוּכַל לְהַסְגִּיר אֶת הַמִּיתוֹת הַקְּטַנּוֹת" (עמ' 46), נפתח בתיאור הקושי, אלא שהקושי כמו מתבטל בגלל הצירוף המתעתע שאחריו: "אֵין דָּבָר". אמירה זו חוזרת ומתהפכת בגלל הנקודה התוחמת שאחריה ובגלל המשכו של הטור השירי. טור פתיחה זה ממשיך ומייצר את הטלטלה בין מצב הדברים הקשה, בהווה המשפחתי, לבין קטלוג של פעולות יומיומיות המאפשר את המשך החיים: "הָאֲבֵלוּת הַמִּשְׂתָּרֶגֶת בַּהַמְתָּנָה/ לָאוֹטוֹבּוּס, בְּעתּוֹן הַבֹּקֶר, בַּתוֹּר לְדּוכַַן הַתּוּתִים שֶׁנִקְטְפוּ עִם שַׁחַר./ בַּחפּוּשׂ הַמַתְמִיד אַחַר טְרִיּוּת.// [...] אַתָּה שׁוֹאֵל אִם הִשְׁקֵיתִי/ אֶת הָעֲצִיצִים, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אִם הִתְקַשַּרְתָּ לַטֶכְנַאי, [...] בָּעֶרֶב אֲנַחְנוּ נִשְׁעָנִים עַל סִפְלֵי תֶּה/ סְגֻלִּים, מַצִּילִים זֶה אֶת זוֹ [...] עִם רֵיחַ/ עוּגַת תַּפּוּחִים" (שם).
באחד מרסיסי השירים הקצרים ביותר, בן שש מילים, מזכירה הדוברת את הספרייה הביתית ואת ייחודהּ בהשפעתה עליה: "לְצַד אֲבַק/ הַמַּדָּפִים בַּסִּפְרִיָּה/ מַתְחִילָה לִנְשֹׁם" (עמ' 73). אחד המימושים של השפעה זו הוא ביכולת של הדוברת לחזור ולספר את מה שאירע דרך טקסטים קנוניים מתוך "הסִּפְרִיָּה". כך המוטו לספר, ציטוט טור הפתיחה מתוך שיר של אבות ישורון, אוצר בחובו בתמציתיות את עיקר עניינו של הספר: "אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?" מימוש נוסף הוא בשיר הפתיחה של ספרה של אשר, המשתמש בפסוק מתוך תפילת שמע ישראל, וממיר את הלשון המצווה על התנהלותו של האדם היהודי להתנהלותהּ הכפויה של הדוברת שנגזרה עליה בתוקף מחלת בתה: "אֵיךְ מְאַיְּתִים אֶת הַשְּׁמִטָּה שֶׁמְּכַרְסֶמֶת בְּלֶכְתִּי/ בַּדֶּרֶךְ, וְבְשָׁכְבִי, וּבְקוּמִי לַמְרוֹת הַכֹּל" (עמ' 9).
דוגמא נוספת לשימוש משיב נשימה בספרות היא בשיר "אחת משלוש" שכותרתו מהדהדת את כותרת סיפורו של עגנון "שלוש אחיות". מוטו השיר הוא ציטוט מהפסקה המסיימת סיפור זה של עגנון: "הוי, אילו רקקה השנייה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס הכתונת בדמעה". באנחה המכילה את האומללות הנשית הקיימת באשר היא, מבטא עגנון, באירוניה קיצונית, את משאלת הלב לשינוי סדר האירועים שיביא לשיפור, מדומה, של מצב העניינים. השימוש של אשר במוטו זה משמר את מילת הכאב והאנחה "הוֹי" ואת מצב האירועים הקשה שהיא מייצגת. כמו כן משמר המוטו של השיר את משאלת הלב, שמבוקשה מתחזה לאפשרי, לתיקון מהלכם המשובש של האירועים שהתרחשו, בהכרה ברורה באי־היתכנותו. שני טורי הפתיחה של השיר, המתארים את פעולתה של הבת הנמענת, הם ציטוט, משובש קלות, מתוך סיפורו של עגנון: "מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה/ לֹא זָזוּ מֵאֶצְבְּעוֹתַיִך מִסְפַּרַיִם וְלֹא מַחַט" (עמ' 63). נקודת דמיון בולטת בין הטקסט של עגנון לשירהּ זה של אשר היא בדם הניתז ובהשפעתו הנרחבת. כך בשיר: "דָּם נִתַּז מירכַיִךְ, מִמָּתְנַיךְ מִן הַזְּרוֹעוֹת/ כְּתָמִים אֲדֻמִּים צִלְקוּ אֶת בֵּיתֵנוּ כְּתַב סְתָרִים" (שם). נקודת דמיון נוספת בין שני הטקסטים היא במבנה דומה. כך, בחלק הראשון של כל אחד מהטקסטים מופיע תיאור מצב העניינים. בחלק השני שלהם מופיעה התבוננות לאחור בהשתלשלות העניינים כפי שתוארו בחלק הראשון, ביטוי משאלת הלב לשינוי מהלך העניינים ומשפטי קינה על מהות העולם תוך כדי שימוש באותם צירופי לשון טעונים: "אֲבָל אֵין הַכֹּל עָשׁוּי יָפֶה בְּעִתּוֹ/ וַאֲפִלּוּ הַכֹּל הָיָה עָשׂוּי יָפֶה בְּעִתּוֹ/ אֵין כָּאן שׁוּם נֶחָמָה" (שם).
שימוש עשיר, מגוון ומפתיע בטקסט ספרותי קדום עושה אשר בסיפורו של שמשון המקראי. סיפור זה משמש כמצע לשוני ורעיוני לשיר המתאר את הניגוד בין הפעולה היומיומית של האם בעבר, כפי שהיא מופיעה בכותרת השיר: "פעם קלעתי לך צמות", לבין ראשה הערום משיער של הבת בהווה המתואר. בעוד בסיפורו של שמשון גילוח שיערו גרם לכך שכוחו יסור מעליו, בשירהּ של אשר יש פיצול בין הבת ששערהּ נתלש לאם שסר כוחה: "עִם כָּל שַׂעֲרָה שֶׁנִּתְלֶשֶׁת מִשַּעֲרוֹת רֹאשֵׁךְ, סָר כּוֹחִיִ מֵעָלַי. [...]/ בְּקִלּוּחַ דַּק אוֹזְלִים כּוֹחוֹתַי מוּל רֹאשֵׁךְ הַהוֹלֵךְ וּמִתְבַּהֵר" (עמ' 66). הסביבה המקיפה את האם, כפי שמתואר בשיר, שואבת ממנה את כל טוּבה, כבפעולת רדיית הדבש שהופיעה קודם לכן בסיפורו של שמשון: "כְּמוֹ עֲדַת דְּבוֹרִים הֵֹם בָּאִים, רוֹדִים מִמֶּנִּי דְּבַש./ [...] וְהִמְשִׁיכוּ לָבוֹא עָלַי וְהוֹסִיפוּ לִרְדּוֹת דְּבַשׁ" (שם). עמידתה של האם מול עירום ראש בתה היא כפעולתו של שמשון לאחר שסר כוחו – עמידה בין עמודי הבית ולפיתת שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם. ובאופן דומה מעידה הדוברת על עצמה: "לָפַתִּי כָּל מָה שֶׁהַבַּיִת נָכוֹן עָלָיו, אֶת עַמּוּדָיו וְאֶת אֲנָשָׁיו, מִמַּר יָצָאתִי עַזָּה" (שם).
"מִמַּר יָצָאתִי עַזָּה" יכול להיות מובן כהצהרה ארס־פואטית על יכולת ההמרה של התרחשות מרה לטקסט שכולו עזות רוח. נוסף על זאת, ניתן להבין אמירה זו גם כהצהרה קיומית של הדוברת על תוצאת התמודדותה עם מצב הנפש של בתה החולה. "מִמַּר יָצָאתִי עַזָּה" יכול לשמש גם כתיאור תגובת הקורא.ת בעקבות קריאה והתמודדות אישית עם תכניו של ספר רב־עוצמה זה.
"אחרית", שיר הסיום של הספר, הכתוב כקטע פרוזה, חוזר ושואל את השאלה ששואלים ההורים את עצמם בעודם מהלכים: "לוֹפְתִים אֶת הַבֶּטֶן בִּרְחוֹבותֹ הָעִיר שֶׁזָּהֲרוּ בְּחֻצְפָּה. [...]/ הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהִצַּלְנוּ אוֹתָךְ" (עמ' 75). בשיר הפותח "אל"ף-בי"ת" ביקשו הדוברים מבתם שתשלח להם "אוֹת" (עמ' 9). בספר שיריה זה אשר מביאה לציבור הקוראים הישראלי "אוֹת" על כפל משמעותהּ: גם כהבהוב מארצם של מתמודדי הנפש, ארץ רחוקה, בלתי נראית, נשמעת או נכתבת, ו"אוֹת" גם במשמעות הוצאה לאור של ספר שירים חשוף, מורכב ואמיץ זה.
אסתי אדיבי-שושן, קוראת וכותבת. מרצה בכירה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.