שרי שביט
אני חושבת על לילה תמים. על ילדים ישנים במיטות. על אור ירח. על חושך. על חיות שבאות מתוך החושך. על עיניים גדולות ותמימות שפוערות ריסים בחשכה. על היכולת של הדמיון להציל מכל זה, ועל כישלונו הידוע מראש, המפואר. על המציאות המבעיתה של חיינו שפורצת אל המסכים בכל דקה.
אלו ימים נוראים, לא רגילים בעליל במדינת ישראל. ימים של התבוססות בדם, באובדן, באימה מתרחבת, באבל בלתי נתפס. נדמה שדבר לא עושה שכל, לא מסתדר אל תוך ההיגיון הגלום במילים. הצירוף היחיד שעולה במוחי כשאני חושבת על עשרות ילדים ותינוקות חטופים, הוא "חיות של חושך". חיות של חושך שלוקחות בכוח רב חיים.
הסופר אורי אורלב, שהלך לעולמו לפני כשנה, גדל בעולם שאנשים התגלו בו במלוא אכזריותם. הוא נולד בפולין בשנת 1929, נכלא בגטו ורשה למשך שנות מלחמת העולם השנייה, קרובי משפחה החביאו אותו שם במסתור ובדרך נס הוא שרד. בשנת 1942 הועבר למחנה הריכוז ברגן בלזן ולאחר שחרור הצבא הבריטי עלה לארץ ישראל.
אורלב, שהאריך ימים עד גיל 93, היה לסופר ילדים אהוב ומקורי, אדם נעים ופיקח, גדוש בחדוות נעורים ובגישה נדירה ורעננה לספרות ילדים. נוכח יצירתו הענפה וסיפורו הביוגרפי, אורלב נחשב גם למי שתיווך באמצעות אמנות הסיפר את נרטיב השואה, השכול והמלחמה לדור ילדי שנות השבעים והשמונים.
את יצירת המופת חיית החושך פרסם בשנת 1976. זהו ספר לגילאי ראשית קריאה שראה אור שנים אחדות לאחר מלחמת יום הכיפורים; אותה מלחמה עקובה מדם שנהרגו בה יותר מ־2500 חיילים ונפצעו יותר מ־7500, בכשל ביטחוני חסר תקדים שהיה לכתם המכונן והכואב בהיסטוריה של החברה הישראלית. כל זאת, עד ל־7 באוקטובר 2023, בפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שנדמה כי גם השיקום ממנה יימשך עוד עשורים.
חיית החושך מסופר מנקודת מבטו של אסף, ילד בגיל בית ספר יסודי שאביו נהרג במלחמת יום הכיפורים. הילד, שחי עם אמו ועם אחותו התינוקת שנולדה לאחר מות האב, מוצא נחמה – או יותר מכך, אפשרות למציאות נפשית אלטרנטיבית – בדמות חיית חושך שהוא "מגדל" בקופסה מתחת למיטה. כמו אלוהים קטן, חיית החושך יוצאת ונחשפת בפניו רק כשהיא מרגישה בנוח, רק כשהתנאים מאפשרים. במובנים רבים חיית החושך של אורלב היא אבטיפוס של פחדי הילדות כולם. היא כהה, ומחוברת לחלומות. היא בלתי נראית, אך מתפרסת אל האוויר. היא מטאפורה להשלכות המלחמה, המוות הרב שזו מביאה עמה, ולאופן שבו אלו נחקקים לנצח בנפשות ילדים. אך לצד כל אלו, ובאופן מהופך, "חיית החושך" היא המשענת הטובה ברגעים קשים מאוד, מישהי שאפשר לסמוך עליה, המבוגרת האחראית.
השכול וההתמודדות עמו הוא הנושא האמיץ של הרומן הקצר, שנכתב בעבור דור של אלפי ילדים ששכלו את הוריהם במלחמה. אורלב טען בראיונות רבים כי לא רצה לכתוב על חוויית האובדן והפחד, אלא על דרכי ההתמודדות של הדמיון עימם, כדי להצליח להכיר בהם, להתיידד עימם ולחיות לצדם. חיית החושך של אסף הגיבור נראית כמו מלאך המוות – אך חיה לגמרי. היא דמות חזקה ובוטחת, מלאת נחישות, תעוזה ועוצמה. על אף כוחה הרב, היא גם ניתנת לאילוף, היא קשובה ומסייעת. אבל כדי לזכות באמונה ובליבה יש להיות מודעים לצרכיה המדויקים – קצת כמו לזכות בליבה של ילדה. כשהחיה מסכימה לצאת ממחבואה רק אסף יכול לראות אותה, לדבר איתה, ולספר לה מה בדיוק קרה לאביו החייל במלחמה. היא היצור היחיד בעולם שהוא מוכן לחשוף בפניו את המסרים העל־טבעיים שהוא מקבל מאביו השרוי במוות, להסביר לה מדוע כדי להמשיך הלאה ולהגן על המשפחה שלו עליו לסגל לעצמו סט תכונות של אדם מבוגר. ודווקא היא, החיה החשוכה, המוזרה, הבלתי ניתנת להגדרה נורמטיבית, הופכת להיות עוגן ההצלה שלו, עוגן דמיוני ועשוי מאוויר.
במהלך ספרותי קצר וגאוני מצליח אורלב לברוא גיבור שחושב כמו ילד, אך מבין לחלוטין את מורכבותו האכזרית של עולם המבוגרים. גיבור המוזן ממחשבה יצירתית, קסומה וחופשיה מכל מגבלה, ובו־זמנית מכיר בעוצמתן של חוויות נוראיות ובאי־האפשרות של ילד קטן למנוע את התרחשותן. כשאסף נלחם בכנופיית שודדים ומסתבך, חיית החושך מצילה אותו. היא מצילה אותו באופן פיזי, וגם ממצולות נפשיות של חוסר אונים.
חיית החושך של אורי אורלב הוא ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם. לצערי הגדול במדינת ישראל של ימינו ילדים רבים מדי חיים בצל הזה.
שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת.