קודיקולוגיה עברית: טיפולוגיה של מלאכת הספר העברי ועיצובו בימי הביניים בהיבט היסטורי והשוואתי מתוך גישה כמותית המיוסדת על תיעוד כתבי היד בציוני תאריך עד שנת 1540, מלאכי בית-אריה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, עורכת: צופיה לסמן, 551 עמודים, 2021.
ספר זה הוא גוף ידע חסר תקדים לא רק בעולם כתבי היד העבריים, אלא גם בחקר כתבי היד בשפות אחרות, כולל ערבית ולטינית. הגיוון הרב של סוגי הכתב ותרבויות הספר השונות נוצר בשל ההתפרסות הרחבה של היישוב היהודי בכל רחבי העולם הימי ביניימי, התפרסות שאין דומה לה באף שפה אחרת.
יעקב צ' מאיר
הספר שלפנינו, קודיקולוגיה עברית: טיפולוגיה של מלאכת הספר העברי ועיצובו בימי הביניים בהיבט היסטורי והשוואתי מתוך גישה כמותית המיוסדת על תיעוד כתבי היד בציוני תאריך עד שנת 1540, הוא מפעל מחקרי עצום המוקדש לתיאור השלבים השונים של מלאכת הספר העברי בימי הביניים, המאגד מאמץ מחקרי אינטנסיבי בן עשורים רבים, פרי עמלו של אדם אחד, פרופ׳ מלאכי בית־אריה.
נושאו של הספר הוא אלפי הספרים העבריים מימי הביניים שנשמרו עד היום באוספים שונים. באמצעות רשת תקשורת ימי ביניימית עצומה זו, נמסרה התרבות העתיקה כולה – שירה, פרוזה, טקסטים דתיים ופילוסופיים, מדעיים ורפואיים – מן העת העתיקה ועד לימינו.
כל כתב יד כזה נוצר בעמל לא יתואר, מאות ואלפי שעות עבודה שמיומנויות שונות באו בהן לידי ביטוי: מהמלאכה הכימית של עיבוד הקלף וערבוב הדיותות, דרך עבודת שרטוט השורות והכנת הקולמוס, ועד לעבודה האינטלקטואלית לעילא, המערבת גם את יכולותיו האורייניות של יוצר כתב היד, מערך האסוציאציות העומד לרשותו והתשתית הפסיכולוגית של הכרתו, של קריאת המקור, פיענוחו ויצירתו מחדש על המצע, כלומר – ההעתקה גופה. כל אחד מכתבי היד הללו ראוי לסקירה היסטורית נפרדת: באיזה הקשר נוצר, על ידי מי ועבור מי, לאיזו מטרה, מהם כוחות שוק שפעלו עליו, אלו זרמים אינטלקטואליים ודתיים השפיעו על צורתו ותוכנו, לאן התגלגל, מי העיר הערות על גיליונותיו ומדוע, מי מכר אותו, מי קנה אותו, מי ניסה לשרוף אותו, מדוע, ומדוע לא הצליח – היסטוריה שלמה המגולמת בארטיפקט אחד.
כמות הידע האדירה הטמונה בכל כתב יד, וכמות כתבי היד העצומה שנשמרה בספריות שונות בעולם, יצרה מצב שבו לא נותר בידי חוקרי כתבי יד שום כלי לנווט בעזרתו בתוך ים המידע מלבד אינטואיציה. בית־אריה ביקש לשנות את המצב הזה וליצור סטנדרט מדעי אחיד לטיפול בכתבי היד הללו, ועשה זאת בהצלחה חסרת תקדים. המתודולוגיה שיצר בית־אריה נבנתה מתוך תובנה פשוטה: חוקר כתבי היד, הרואה כתבי יד ימי ביניימיים רבים בעבודתו, איננו יכול להימלט מן התחושה שלצד האינדיבידואליות הרבה שמאפיינת כל אחד מהם, מפגינים כתבי היד גם תכונות סטריאוטיפיות רבות, שורה של מאפיינים שחוזרים על עצמם בתבניות קבועות.
ר׳ יהודה אבן תיבון, המתרגם הידוע מספרד של המאה ה־12, כתב בצוואת מוּסר לבנו שמואל את הנזיפה הבאה: ״וגם על הכתב העברי לא השגחת כראוי [...] והלא ראית בנו של ר׳ ששת והוא בן י״ב שנים, כתיבתו דומה לכתיבת רבו ר׳ פטור, וכאילו היא־היא בעצמה, כי הכתיבה היא צורה מן הצורות, ובעיון ובהתבוננות יוכל אדם לחקותה ובהרגל״ (עמ׳ 394). המעתיק השלם הוא מעתיק שהקורא איננו יכול לעמוד על ההבדל שבין כתיבת ידו לבין כתיבת היד של מורו. גם שאר מאפייני הפקת הספר – אופן עיבוד המצע, השרטוט, קיפול הדפים וצירופם ל״קונטרסים״, התפירה, ניהול הדף והשורה ועוד מאפיינים פארא־סקריפטיים ופֶּרי־טקסטואליים של מלאכת הספר העברי – מגלים קונפורמיות יתרה ואחידות לוקאלית גבוהה למדי. הסטריאוטיפיות המובהקת של תרבות הספר הימי ביניימית פתחה את הפתח לחקירה סטטיסטית והשוואתית פורייה ביותר.
מתוך עשרות אלפי כתבי היד העבריים המפוזרים כיום בספריות שונות בעולם ובאוספים פרטיים, בחר בית־אריה רק את אלה שמופיע עליהם תאריך וציון מקום ההעתקה, או כאלה שאפשר לתארך בוודאות; למעלה מ-5000 כתבי יד עבריים. ריבואות הנתונים הקודיקולוגיים, הטקסטואליים, הגרפיים והספרותיים שנאספו מכתבי היד הללו, מוינו לכאלף תכונות חומריות, עובדו במוסד מחקר שהקימה האקדמיה הישראלית למדעים, ושמו ״מפעל הפלאוגרפיה״, ורוכזו על ידי תוכנה שפותחה לצורך העניין, בשם ״ספר־דתא״. הנתונים הללו אפשרו את פיתוחו של גוף ידע חדש, "קודיקולוגיה סטטיסטית" שמו. בית־אריה בנה מן הנתונים הללו טיפולוגיה היסטורית של כתבי היד, כלומר תיאור מלא של מנהגי סופרים ומעתיקים באזורים השונים, על פי נתונים סטטיסטיים מעובדים ומכומתים. זהו גוף ידע חסר תקדים לא רק בעולם כתבי היד העבריים, אלא גם בחקר כתבי היד בשפות אחרות, כולל ערבית ולטינית. הגיוון הרב של סוגי הכתב ותרבויות הספר השונות נוצר בשל ההתפרסות הרחבה של היישוב היהודי בכל רחבי העולם הימי ביניימי, התפרסות שאין דומה לה באף שפה אחרת.
הספר שלפנינו הוא פריו האחרון של המחקר הזה, והוא מתעד בעברית צלולה, אינפורמטיבית ופואטית את מלאכת הספר העברי. הספר נפתח בתיאור ההיסטוריה של הקודקס ומלאכת הקודיקולוגיה. הוא עוסק בבעלי המלאכה, המעתיקים: האופן שבו הסגירו את שמותיהם, אופן ציון תאריכי ההעתקה ומקומה, נוסחאותיהם המקצועיות והגילדאיות, משך זמן ההעתקה וקצבה, איחולים וברכות שונות ששולבו בהעתקה וכן הלאה. מכאן עובר הספר לתיאור הכנת המצע לכתיבה – הקלף, הנייר והדיו והתפלגותם הסטטיסטית לפי אזורים ותקופות – ולמלאכת הרכבת הדפים לכדי ספר, שרטוט השורות והתוויית גבולות הטקסט על המצע, ניהול השורה מבחינה גרפית, מסורות של הכנסת כותרות וכותרות משנה, סימוני ציטוטים מן המקרא וסימונים של הגהות ותיקונים, וכן שילובם של עיטורים, קישוטים ואיורים. שני הפרקים הבאים עוסקים במלאכה המסובכת של האפיון הפלאוגרפי של כתיבות ימי ביינימיות שונות – כתיבה מזרחית, אשכנזית, ספרדית, פרסית, תימנית, איטלקית וביזנטית – ובשינויים שעברו מסורות כתיבה אלה לאורך ימי הביניים. הפרק האחרון של הספר מתרחק מפרטי מלאכת הספר העברי לטובת שאלות היסטוריות רחבות על הפצת טקסטים בימי הביניים: כיצד מחבר מפרסם טקסט בימי הביניים, מהי משמעותן התרבותית של הגהות וגרסאות שונות של אותו חיבור, ואיזו השפעה יש להן על ביקורת הטקסט המודרנית.
עניין מיוחד מצאתי בהרהוריו של בית־אריה ממעוף ציפור, ״על מסתרי הלכידות של מלאכת הספר העברי באזורי תפוצתה וזיקותיה למסורות הפונדקאיות״ (עמ׳ 541). התאימות שבין כתבי היד השונים בכל אחד מאזורי ההשפעה, שאפשרה את המחקר המונומנטלי, נקשרת כאן בצדק רב לשאלת הלוקאליות בימי הביניים, כלומר לשאלת אחדותן המקומית היחסית של מסורת המנהג, מסורת הלימוד והמסורת הלשונית בכלל; לעובדה, שאיננה מובנת מאליה למי שגדל בעולם גלובלי, שבימי הביניים לתושבי אזור מסוים יש עולם תרבותי המשותף להם, הצובע את מעשה ידיהם בצבעים אופייניים מובהקים. השינויים שעברו מסורות הספר, טוען המחבר, מייצגים התמקצעות והתפרטות רבה, אך לאו דווקא ״התייעלות״ ו״התקדמות״ במובן המודרניסטי הצר של המילה. לעיתים התפתחותה של התרבות גוררת דווקא סיבוך יתר, מעין ״עיקרון הכבדה״ ימי ביניימי. עיון מסכם זה הופך את קודיקולוגיה עברית לא רק לכלי רב־ערך עבור לומדי הטקסטים הימי ביניימיים, אלא גם למסד נתונים רב־חשיבות לסוציולוגים ולאנתרופולוגיים היסטוריים, לחוקרים בתחום הפסיכולוגיה הקולקטיבית או המתודולוגיה הסטרוקטורלית, ולחוקרים של ההיסטוריה של המנטליות ושל התקשורת בימי הביניים.
לצד הפרספקטיבה ההיסטורית העצומה, הטענה ההיסטורית והמעוף המחקרי פורץ הדרך, הספר מלא בפרטי פרטים ופכים קטנים של זוטות היסטוריות מכמירות לב ויוצאות דופן, המלמדות על עינו הרגישה של המחבר ועל רגישותו התרבותית הגדולה. למשל ההצבעה על חוש ההומור של המעתיק האיטלקי ממוצא אשכנזי משה בן יהושע מערקיש, שלא רק סימן את שמו הפרטי בכתר זעיר כשנתקל בו בטקסט המועתק, אלא גם הוסיף בקולופון כתב היד, הוא הכיתוב החותם את כתב היד, הכולל בדרך כלל ברכות והקדשות: ״הרם המצנפת והרם העטרה/כי לא נאה לכסיל השררה״ (עמ׳ 127 הע׳ 116). או למשל ההצבעה על כתב היד שהמעתיק ציין לגביו שביום השלמתו, בשנת 1495 בנפולי, ״שעה וחצי קודם עלות השחר רעשה הארץ השם יצילנו מכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא בעולם״. לעיתים יוצאות האנקדוטות מן הגבול ההיסטורי שתחם המחבר לעצמו, ומעידות על סקרנותו לגבי ההיסטוריה של הספר גם לפני ואחרי עידן הקודקס הימי ביניימי. למשל, בדיון על תפירת הקונטרסים זה לזה לפני שהספר נכרך: ״הדבר שריר גם בהפקת הספר המודפס. עד אמצע המאה העשרים בערך תפרו את הקונטרסים לפני כריכתם. ואולם כאשר הוחל בהפקת ספרים זולים בכריכה רכה, כדי להוזיל את עלות ההפקה ולחסוך את תפירת הקונטרסים חתכו את קפלי גיליונות הנייר והדביקו את הדפים הפרודים בגבם לכריכה. כך נעלם מבנה התשתית של הקונטרסים מן העין״ (עמ' 217 הע׳ 2).
אי־אפשר להזכיר את היעלמות הקונטרסים במאה העשרים בלי לדון בהיעלמו של ממד חומרי שלם מהפקתו והפצתו של הספר שאנו דנים בו. קודיקולוגיה עברית איננו ספר ״עב כרס״, שכן אין לו כרס, ואף לא ״רחב יריעה״, שכן אין לו יריעה. הספר הועלה אונליין לאתר הספרייה הלאומית תוך כדי עבודה, כבר לפני שנים רבות, והמחבר עדכן אותו והוסיף לו מפעם לפעם חומר, ואף עדכן בהתאמה את מספר הגרסה, לשם הפניה ביבליוגרפית נאותה. כעת, עם תום המלאכה, הופץ הספר בגרסה סופית דו־לשונית, עברית ואנגלית, באופן דיגיטלי בלבד, כלומר כקובץ pdf, פתוח לשימושו של הציבור ומוגן באמצעות DOI, טכנולוגיית זיהוי ביבליוגרפית, ה״מתארח״ באתר של אוניברסיטת המבורג המתמחה בחקר כתבי יד. את גרסתו העברית אפשר למצוא כאן ואת האנגלית, כאן.
המודעות למשמעותו המטריאלית של אופן ההפצה ברגע ההיסטורי הספציפי שבו אנו עומדים, רגע שבו עושה המָטֶריה הדיגיטלית צעדים ראשוניים לקראת בנייתה ככלי הפצה ראשי של ידע, מאפשרת להיסטוריון להיות חלק מן הרגע ההיסטורי הנוכחי, ולמקם את מעשה ידיו בתוך הרצף ההיסטורי. אך לשיתוף הדיגיטלי ישנו פן נוסף: הידע המדובר נרכש בעקבות ניסיון חיים מחקרי שלם, שנתמך במשך שנים על ידי משלם המיסים, והוא שייך למעשה לקוראי האות העברית באשר הם. אף שבאקלים הנוכחי מצטייר אקט ההפצה החינמית כאקט של נדיבות, למעשה לא מדובר בצדקה, אלא בהכרה כלכלית ואישית המעוגנת היטב בתולדות הספר העברי, הבעה של תפיסת בעלות אמיתית וכנה לגבי שייכותו של הידע האקדמי יקר הערך לספֵרה הציבורית.
יעקב צ׳ מאיר הוא היסטוריון וסופר, עמית מחקר לבתר דוקטורט במרכז מנדל סכוליון למחקר רב תחומי במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.