top of page

עדותו של העומד על המפתן

שירים על סף, עמיחי חסון, עריכה: ליאת קפלן, מוסד ביאליק, 80 עמודים, 2022.

 

חסון איננו מגיש את ידו ליטול את לפיד השירה כמות שהוא. הדיאלוג שהוא מנהל עם המשוררים הוא ניסיון אישי ביותר להוליד מתוך המסורת השירית מודל משוררי חדש, ממשיך ומחדש בעת ובעונה אחת, שיתאם את רוחו שלו – ויעמיד לו בית

 

אורי שגב

 

מעט יותר משנתיים חלפו מאז ראה אור לראשונה, בחורף אחר ובוודאי סוער פחות, שירים על סף. בחוץ מלחמה. בחלונות מכה הרוח. בחדרי אני יושבת והופכת בדפיו.

שירים על סף הוא ספרו השלישי של חסון. קדמו לו שני הספרים מדבר עם הבית (2015) ובלי מה (2018). ספרי השירה של חסון טבועים כולם בחותם החיפוש. הם תוהים ותועים, לא אחת תוך כדי שהם מציירים תנועות ממשיות של שיטוט ושל טיול במרחב, בשאלות זהותיות. אולי מסיבה זו שירים על סף נידון בעיקר בהקשריו הסוציולוגיים המגזריים. היו מי שביקשו לעסוק בזהותו של חסון כיוצא החברה הדתית־לאומית, ומשכך נטו במיוחד להתמקד במחזור השירים הארוך הפותח את הקובץ. המחזור "הרואה", אשר בראשו קבוע ציטוט משל הרב קוק מתוך אורות, מתאר את חווית ההתבגרות של בן ישיבה צעיר. החומרים העולים בו נעים בין המפגשים בתנועת בני עקיבא לבין המבט הנמלט ועורג אל אורותיה הרחוקים של תל אביב (וכך מתברר שאינם, למעשה, רחוקים כל כך), בין מגרשי הכדורסל לבין מעגלי הישיבה.

אלא שאת שירים על סף יש לקרוא מעבר לבינאריות הפשטנית שמשרטט המעבר בין מרחב הקודש הירושלמי לבין מרחב החולין התל־אביבי. אין בו משום המרת המרחב האחד בשני. נעדרות ממנו הכרעות מוחלטות לכאן או לכאן. לכתוב על שירים על סף פירושו לעמוד על הפואטיקה של הלימינאליות הקרועה, המבוהלת והמתלבטת של המשורר. חסון מאמץ את העמידה על הסף כעמדה קיומית טהורה, כפי שמצהיר ומעיד שמו של הקובץ, של חיפוש כמעט מיסטי. הוא איננו מנסה לכתוב את דרכו החוצה מתוך הקונפליקט, אלא מעמיד את מרכז הכובד של שירתו בהוויה הקונפליקטואלית. עמדה זו היא אשר מעניקה, באמצעות המחויבות של חסון לשפה שירית רגישה ופרוזאית, תוקף לחוויות היום־יומיות שהוא מעמיד בשיריו. יותר מכול, עמדתו הסיפית מגלמת את החוויה הזהותית המרובדת והמורכבת שלו, שלעולם איננה מוכרעת בתוך קווי המתאר של זהות יציבה ואחדותית. שירים על סף מלמד אפוא לא על המעבר בדלת, אלא מוסר את עדותו של העומד על המפתן.

בהמשך הקובץ מחשב הקורפוס הטקסטואלי הישיבתי להתחלף בקורפוס טקסטואלי חדש: זה של השירה העברית החדשה. ברצף שירים מתאר חסון את מפגשיו עם המשוררים דליה רביקוביץ׳, נתן זך והרולד שימל, כאילו ביקש להמיר את השושלת האינטלקטואלית והרוחנית שהנחיל לו העולם הדתי־לאומי בשושלת חדשה של משוררים עבריים שהוא יורשם הצעיר. אם בראשית הקובץ ביקש לפנות אל כתבי הרב קוק בכותבו ״אקרא אל הרא״יה ויענני״ (עמ' 10), הרי כעת הוא פונה אל עצתם של המשוררים. אלא שגם כאן המהלך איננו נשלם במלואו, ובוודאי שאיננו חף מסייגים, מתהיות ומחיבוטי נפש. המשא הרגשי שחסון נושא עימו כבר במחזור הראשון, אשר מטיל על שיריו את רשמיה של איזו הוויה סתורה ומהורהרת, מורגש ונוכח גם בשירים אלו. חסון איננו מגיש את ידו ליטול את לפיד השירה כמות שהוא. במקום זאת, הוא נושא ונותן עם המשוררים ועם בשורתם השירית. זה איננו משא ומתן אינטלקטואלי מתוחכם או נוקדני דווקא, לא אותו מרד הקורא לעריכת ״חילופי משמרות״ בשירה העברית. על אף שחסון מעמיד את עצמו כתלמיד חכם של השירה וכמי שפועל בשירותה (וראו גם את שירו היפה ומכמיר הלב "למד ווניק" בהקשר זה), הדיאלוג שהוא מנהל עם המשוררים הוא ניסיון אישי ביותר להוליד מתוך המסורת השירית מודל משוררי חדש, ממשיך ומחדש בעת ובעונה אחת, שיתאם את רוחו שלו – ויעמיד לו בית.

בשיר "מאוחר, כבר מאוחר" מתעמת חסון עם הפסוק השירי של זך ״בדידות אינה פחד״, עם חיצי הלעג האירוני שהוא משלח באוהבים הנבונים ועם ההכרה בדבר היותו של האדם לבדו בין כה וכה: ״בספרי שיריו סימנתי: לבד,/  בדד, בודד, לבדי, בדידותי, בדידות, לבדו,/ ערירי״. הוא כותב: ״הבטחתי לעצמי: לא כך״ (עמ' 64). בפתח השיר מעמיד חסון את דמותו של זך בערוב ימיו. המשורר מזוהה בשם נעוריו הגרמני, הארי זיטלבך, כשהוא מתגורר לבדו בבית האבות ברמת אפעל. כך חסון מסיט את תשומת הלב ממרחב היצירה של המשורר בעל הדימוי האינדיבידואליסטי והגלמודי כל כך. במקום זאת, הוא מבקש לפנות חזרה אל חיקו של המרחב המשפחתי שבתוכו הוא עצמו פועל. מכאן גם הזיהוי יוצא הדופן של זך בשמו המקורי, המבקש לבחון את מקומו של המשורר בתוך ההתרחשות המשפחתית. בהקשר זה יש לציין כי הניסיון שעשה חסון בספר הביכורים לברר את זהותו ואת מקומו של הבית, הופך בשני ספריו האחרונים לניסיון לאחוז בשגרת חיי המשפחה לצד ולנוכח חיי היצירה של המשורר. בסיום השיר מפסיק הדובר את בכיו כדי להכריע, בניגוד להכרעתו המקורית של זך בשיר ״כשבדידות אינה פחד״, כי ״בדידות הינה פחד״ (עמ׳ 65). לרגע אחד הוא מגיח אל מחוץ למרחב המשפחתי, שמייצגים אותו הבן והאישה, כדי לגשת אל חדר העבודה. ידו יציבה רק כדי לשכתב את הבשורה השירית של זך באמצעות שינוי זעיר, ועם זאת רב־משמעות, בן אות אחת: בדידות הינה פחד.

זו איננה הפעם הראשונה שחסון משכתב בה שורות משירי משוררים או מביא ממילותיהם פנימה אל תוך שיריו. גם בספרו השני בלי מה שינה חסון את פניה של שורת שיר אחרת משל זך, ״במה להמתיק ימים אם לא בשירים״, שהפכה אצלו להצהרה ביקורתית שאופייה אחר בתכלית: ״במה להמתיק ימים אם לא בשיירים״ (עמ' 56). בביקורת על ספרו הראשון מדבר עם הבית הצביע אלי הירש על עיסוקו האינטנסיבי של חסון בשאלות של ״ירושה, שושלת, כס, שרביט, כתר״. גם בשירים על סף, באמצעות פעלולים פואטיים כעין אלה, מכונן חסון את תפקידו כמשורר ממשיך הנושא את לפיד השירה. אלא שיש לשאול אם די בפואטיקה שלו עצמו כדי להעמיד דגמים חדשים ועצמאיים בשירה. האם העמדה של חסון, המתלבטת ונקרעת בין מסורות וירושות, מאפשרת לו ליטול תפקיד מובחן משל עצמו בנוף השירה העברית העכשווית?

בחברה הדתית שבתוכה מתחנך דובר המחזור הפותח מצווים הנערים הצעירים לכבוש את יצרם. אך שני הכוחות הפועלים המלווים את הקובץ כולו, האחד של הגוף והאחר של הראייה והמבט, מתפרצים לבסוף מתוך כבלי האיסור והמגבלות. הדובר של חסון הוא, אם כן, דובר מתבונן שמבט עיניו ער ופקוח. כך מתגלה בקובץ גם רגישות יוצאת דופן לטבע המזדהר על סביבותיו: החל בחילזון התועה על פני אבן גדולה (עמ' 39) וכלה בעץ התאנה העומד בסער (עמ' 54). אלא שבהמשך מתברר גם הקושי לשאת את סגולתה של הראייה. הדובר מגיע לצלם את דליה רביקוביץ', ובכוונו את העדשה ״שוב הצבעים נעשים עזים. יותר עזים״ (עמ' 63). השיר החותם את הקובץ, לעומת זאת, מהפך את היחסים שבין המשורר כסובייקט מתבונן לבין מושאי התבוננותו. הפעם הנערים הצעירים הם המביטים בדובר המועד ונופל במהלך הריצה. נפילה המסמנת, בהקשר הזה, את כישלונו בדרכו אל האלוהים: ״הם מביטים בי,/ מתלבטים// האם לבוא לעזרי. אני פה// אלי אלי למה עזבתני// דווקא עכשיו״ (עמ' 71). כאן, לבסוף, משיל מעליו הדובר של חסון את אצטלת ״גוף ראשון רבים״ שעטה על עצמו בפתח הקובץ. אלא שהזכייה בגוף ראשון יחיד מתבררת כעת באופייה המכאיב: את מקום הטוטפות ממלאים עתה כאבי רפאים (עמ׳ 70).

התעייה היא תכונה מכוננת אצל חסון. שירתו מאכלסת מצבי נפש קוטביים ומורכבים בלא הכרעה, מיטלטלת בין מסורות וירושות שהאצילו עליו חומריו האוטוביוגרפיים ומתלבטת כל העת בין מלבוש גוף ראשון יחיד לבין מלבוש גוף ראשון רבים. במובן זה שירים על סף נשאר נאמן לעקרונות של הקורפוס השירי שהניח חסון עד כה. החוויה המיסטית של בריאת העצמי נעצרת כמדומה, כמו בספרו הקודם, רגעים ספורים לפני מימושה המלא. בשיריו נותרות איכויות של תלישות, של טלטול ושל ארעיות. בהקשר זה, יש לשאול אם שיריו החדשים אינם אלא וריאציות משתנות של הבשורה השירית שנשא כבר בספריו הקודמים. ״היכן ינוח היגע?״, שואל תומס וולף בספרו אין דלת. ״מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת?״ 

 

אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

362 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page