אנתרופוקן: עידן האדם, עורכים: חגי בועז, עפרי אילני, תרגם: יניב פרקש, הקיבוץ המאוחד, הוצאת מכון ון ליר, 289 עמודים, 2023.
הקושי המרכזי שמביע הקובץ קשור בכך שהשיח של האנתרופוקן משוקע בתוך ההיגיון של המדע, אך אמור להיות מתווך בשפה פוליטית כדי לאפשר לאנושות להתמודד עם האתגר של ההתחממות הגלובלית
יואב רונאל
הפילוסופיה היא תחום ידע של כישלון. כבר אצל אפלטון אפשרות תיאור ה״דברים עצמם״ (עולם האידיאות) מודרת מחוץ לתחום של הפילוסופיה עצמה, שכן ״במקום הזה שוכן היש שאין לו לא צבע ולא צורה ואין למששו״ (אפלטון, פיידרוס, עמ' 379), ורק הנשמה בת האלמוות חוזה בו במלואו אחרי שנפרדה מהגוף. הניסיון להתגבר על הבעיה הזאת – וההשלכות הפוליטיות והאתיות שלה – נמצא בלב קובץ המאמרים אנתרופוקן: עידן האדם בעריכת עפרי אילני וחגי בועז. אילני ובועז תרגמו מבחר מאמרים העוסקים באנתרופוקן, העידן הגיאולוגי שבו האדם עצמו מעצב ומחרב את הגיאולוגיה. רוחב היריעה של קובץ המאמרים הוא טוטלי, לא בשונה מהניסיון של אפלטון למצוא את האמת של ״הדברים בפני עצמם״. הקובץ מנסה לתפוס בכלים לשוניים – מדעיים או פילוסופיים – את הטוטליות של העולם, וזאת כדי לייצר שינויים פוליטיים, אתיים ואף תיאולוגיים במהלכה של ההיסטוריה האנושית והגיאולוגית.
יומרה זו אינה שכלתנות סתם, כפי שהאנתרופוקן אינו סתם מושא היסטורי, פילוסופי או פוליטי, אלא, הוא גם נבואת זעם על קיצו של העולם. בקובץ מאמרים זה אי אפשר לחמוק מהקץ: ממאמר מבריק של אליזבת קורבט על הכחדתן של צפרדעים זהובות בג׳ונגל של האמזונס, דרך הנבואות הפוליטיות של ג׳ואל ויינרייט על ״לוויתן אקלים״, ישות טוטליטרית שתשלוט בעולם בעקבות ההתחממות הגלובלית, ועד דיונים על האפקטים של אבל וחרדת אקלים אצל טימותי קלארק ועל קץ העולם כפי שאנחנו מכירים אותו אצל טימותי מורטון – כל אלו בתרגומו המצוין והבהיר של יניב פרקש. המושג "אנתרופוקן" חובק בתוכו גם זמן גיאולוגי, מעבר להכרתו של האדם, מעבר להיסטוריה ואופני הנרטיב המוכרים לנו, כפי שמציג דיפש צ׳קרברטי. צ'קרברטי מציע גם אובייקטים בלתי אפשריים לתפיסה כמעט כמו עולם האידיאות, כמו סך כמויות הקלקר בעולם או ״שדה הנפט לאגו אגריו באקוודור״, מה שמורטון מכנה ״היפר־אובייקטים״. אלו תופסים ״מרחב פאזה רב־מימדי״, ועל כן יוצאים ונכנסים לתודעה שלנו בו בזמן שהם משפיעים על המצב המטריאלי שלנו בצורה דרמטית.
השילוב של פרספקטיבה חדשה ודחיפות מבהילה מייצר גם את הצורך לכונן אתיקה חדשה מעבר להגדרות תחומי החירות (של האדם) והכורח הדטרמיניסטי (הטבע) שמבנות את הסובייקטיביות המודרנית, כפי שמראה קלייב המילטון. הדחיפות נובעת מהצורך להכיל את תחושת הקץ, את האסון שעומד להתממש (שכבר התממש) – אסון שכפי שממחיש הקובץ הוא במידה רבה אסון של קטגוריות המשמעות שלנו. הקריאה בקובץ המאמרים היא קריאה בלתי אפשרית בדיוק בגלל האופן הספציפי שבו הניסיון לנסח שפה פילוסופית והיסטורית חדשה חופף (או נופל ביחד) עם הצורך להתמודד עם אימה, אובדן ואבל ממשיים. חשוב לציין: מדובר במקראה שמנסה להקיף תחום חקר חדש ועקרוני – וככזו, היא מצוינת. ההקדמה של העורכים אינפורמטיבית, עשירה ואלגנטית, והמאמרים עצמם מקיפים, ונעים היטב בין דיונים פילוסופיים ותיאורטייים ״קשים״, כמו אצל מורטון או אליזבת׳ פובינלי, לבין מאמרים בהירים יותר כמו אלו של קולברט או שילה גז׳נוף הדנה בצורך בשיח חברתי־פוליטי מחודש. לשם היכרות מעמיקה יחסית עם הקנון של שיח האנתרופוקן, זהו קובץ מאמרים מצוין.
סוגיות של ייצוג עוברות כחוט השני בכל מאמרי הקובץ. חלק גדול (אולי מדי) מהם מוקדש לדיון במושג עצמו ובצורך שלנו בו. בחלקים אלו בולט דיון פנים־תיאורטי שמבטא מאבק בין שתי תפיסות לייצוג משבר האקלים: הראשונה, ה־object oriented ontology, גורסת כי עלינו לנטוש את דרכי המסגור הישנות ולהבין את משבר האקלים כקטגוריה חדשה שבתוכה, כלשונו של ברונו לאטור, מתערערת ואף נדחית ההבחנה בין אובייקט לסובייקט. כלומר, האנתרופוקן מבשר על הצורך להפסיק לייחס לסובייקט האנושי קדימות אונטולוגית ואפיסטמולוגית – ואפילו לשלול ממנו את היכולת האנושית בלבד (לכאורה) לחירות.
העמדה השנייה, המרקסיסטית, דורשת כי נמשיך להבין את האנתרופוקן, אי־הצדק וההרס שמיוצרים במהלכו והדרכים לצאת ממנו כתוצאה של הקפיטליזם. כלומר, תפיסת אובייקט המאבק לא השתנתה משמעותית. עמדה כזו מבטאים למשל אנדריאה מם ואלף הורנברג וסס, אשר טוענים כי עלינו להבין את ההתחממות הגלובלית כתוצר של הקפיטליזם ושל אלו הנהנים ממנו – ולא כתוצאה מפעולה של ״האדם״ באשר הוא. טענתם חוזרת באופן מובלע ומפורש בכל המאמרים בקובץ. היא בולטת ביותר במאמרו של ניקולאי שולץ, המנסה לנסח את המעמדות החדשים שייצר עידן ההתחממות הגלובלית, ולהחליף את העמדה המרקסיסטית, המוצאת ב״יחסי הייצור״ את נקודת המוצא של החברה, בקטגוריות של ״הולדה״ הקשורות בטריטוריה. פרשנות זו אינה מספיק משכנעת לדעתי, שכן גם תפיסות מטריאליסטיות קלאסיות מתייחסות לאותן קטגוריות של ״הולדה״ דרך מושגים של רה־פרודוקציה. ועם זאת, היומרה היא עקרונית ומעוררת השתאות.
כך או כך, הקפיטליזם – המערכת הכלכלית־תיאולוגית שהאדם ייצר בכוחו ובמחשבתו – ואיתה הביקורת המרקסיסטית, רודפות כשארית את מחשבת האנתרופוקן. אכן, השיבה למרקס אינה מקרית, ולא רק בשל הקשר הישיר בין הקפיטליזם היצרני להתחממות הגלובלית. הקפיטליזם גם הוא, בלשונו של מורטון, סוג של ״היפר־אובייקט״: קשה עד בלתי אפשרי ״לתפוס״ אותו, לתארך אותו, למסגר את הנוכחות שלו (רוחנית, חומרית, פסיכולוגית, היסטורית), למרות ההשפעה המכרעת שלו על החיים שלנו. במובן זה, קובץ המאמרים הוא מופע יוצא דופן באקדמיה הישראלית, של שיבה לדיון רציני בעולם המושגים המרקסיסטי. אומנם, לשיבה זו יש ממד אירוני, שכן המרקסיזם שב רק כדי להישלל שוב (כאוטופי מדי, כלא מעודכן מספיק, כאנושי מדי, כמודרניסטי מדי וכו'). אך כך או כך, רוחם של מרקס ושל אבירים אחרים של המודרניות מרחפת מעל הקובץ, והוא אינו נרתע מהמשימה העצומה שהוא מציב לעצמו לטובת נסיגה לפילוסופיות ופוליטיקות ״מינוריות״.
הדיון בקפיטליזם משיב אותי לנקודה שפתחתי בה. הקובץ של אילני ובועז עושה עבודה מרשימה (מדי) בתיווך של עמדה תיאורטית שאי אפשר להפריד אותה מדחיפות פוליטית. הקושי המרכזי שמביע הקובץ קשור בכך שהשיח של האנתרופוקן משוקע בתוך ההיגיון של המדע, אך אמור להיות מתווך בשפה פוליטית כדי לאפשר לאנושות להתמודד עם האתגר של ההתחממות הגלובלית. כלומר, הנקודה כאן אינה כיצד לפרש את גאיה, אלא כיצד להציל אותה – ולשם כך אנו זקוקים לאדם שבאופן פרדוקסלי, כפי שמראה קלייב המילטון, הפך לנתין של הטבע ברגע שבו שליטתו עליו הפכה לקריטית.
מאמרה של ג׳זנוף עוסק בדיוק בבעיית התיווך אשר ממסגרת את הבעיה שהקובץ כולו מתמודד איתה. היא מציעה כי ״ייצוגים של עולם הטבע אינם רוכשים יציבות וכוח שכנוע באמצעות ניתוק כפוי מהקשריהם״, כפי שמייצר השיח המדעי מעורר האימה, ״אלא באמצעות אינטראקציות מתמשכות, המחזקות זו את זו, בין המצוי לראוי״ (עמ' 176). כיצד להפוך את מה שאי אפשר לתפוס (״היפר־אובייקט״, ״זמן גיאולוגי״) למושא של פוליטיקה המושתת על חוויה? מאמר זה משוקע בתוך הגיונות דמוקרטיים ודליברטיביים קלאסיים, ודן בצורות של שיחה ונרטיב יותר מאשר בוויתור על הסובייקטיביות הפריווילגית של האדם. יותר מכול הוא מדגיש את הצורך של המעשה הפוליטי בצורות לשוניות. לכן הוא משמש כמעין הפוגה מודרנית ודמוקרטית משככת, שמסתתרת לרגע מפני הפרדוקס העקרוני בקריאה של קובץ המאמרים: הקובץ שב וחוזר לשאלת הדיבור על מה שאי אפשר לדבר עליו, על העיבוד (עבודת האבל) על מה שגדול מכדי שנוכל להכיל את אובדנו, על ההמשגה של כל מה שחורג מתחומי התבונה המוכרים לנו; המדע, הפילוסופיה והספרות – ודיונים אלו מתרחשים בתוך טקסטים תיאורטיים הבנויים במידה רבה על דיון פולמי מול הפילוסופים של המודרניות (מרקס, קאנט, פוקו, היידגר ואחרים).
לרגעים נדמה כי התנועה הזאת בין הפילוסופיה של סוף המודרניות לבין הסוף של המודרניות עצמה היא פשוט יותר מדי, ולא ברור אם הבעיה היא בכך שחלק מהמאמרים מציגים עמדות דומות יחסית, או בשל העובדה הפשוטה שזו קריאה קשה ומעוררת אימה מבחינה רגשית – האנתרופוקן הוא יותר מדי. אבל אותו "יותר מדי", והחרדות והרצון להימלט שהוא מייצר, הם הכוח ההיסטורי (או אפילו פוסט־היסטורי) שהטקסטים האלה נולדו מתוכו. האנתרופוקן הוא באמת יותר מדי (אלים וכאוטי) ופחות מדי (יציב ואמין) גם יחד.
הבעיה עם קובץ המאמרים של אילני ובועז הוא שבמובנים רבים אי אפשר לקרוא אותו. לא מכיוון שהמאמרים לא טובים: הם טובים ומעוררי מחשבה. הבעיה כאן היא שהדימויים, המשל שאנו אמורים להמשיג דרכו את המציאות באופן נתפס, אינו המשל של מחול האלים כפי שעולם האידאות מופיע אצל אפלטון בפיידרוס, אלא זה של הקטסטרופה, הסיוט או האובדן. הבעיה היא שהבעיה אינה נמצאת בתיאוריה כי אם בעולם עצמו. כלומר, חוסר האונים העולה מהקריאה בקובץ קשור לכך שבאופן חריג הסוגיות שהוא מעלה דחופות מדי; כל מילה הכתובה בקובץ מעלה איתה תחושה עמומה ובלתי נסבלת של ממשות מאיימת, שבמסגרתה עדיין לא ברור כיצד מעשה ההמשגה התיאורטית יוכל, אם בכלל, לעמוד במשימתו. בשנת 1845 כתב מרקס, לנוכח ההתפשטות הדרמטית של התיעוש והקפיטליזם, כי ״עד כה הפילוסופים אך פירשו את העולם. המטרה היא לשנותו״. לרוב נקרא משפט כזה כאילו הוא משייך את מלאכת השינוי לפילוסופיה, אך זוהי קריאה חלקית: שינוי העולם הוא שליחות שמוטלת על כולנו ומעולם לא הייתה דחופה ומחרידה יותר.
יואב רונאל הוא עמית מחקר במכון עזריאלי ללימודי ישראל, ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל.