top of page

"עכשיו ימים בהמון נדחסים לתוך יום"

לי ממן


ראשית, יש לציין את מה שעבורי הוא מובן מאליו: רשימה זו עוסקת בספר שירה. המזג הנדרש עבור קריאת פרוזה, שהיא קריאה סדורה, עמוד אחר עמוד, וכרוכה בהתמסרות לעולם מקביל הנתון בזמן ומקום, מדומיינים או לא, נמחק בימים האחרונים מטווח האפשרויות. תחושות הבעתה והחירום מאפשרות רק שני סוגים של חומרי קריאה: דיווחי חדשות ושירה. ולא כל שירה, ובטח לא ספרים חדשים. הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר. אני ניגשת אל הספרייה כמו אל מדף תרופות, מחפשת שיר מסוים או שורה שהבליחה אצלי פתאום; המילים צפות מן הזיכרון כמו מעצמן, אני מדפדפת והן נמצאות לי, או שהחיפוש אחריהן נזנח לטובת דבר אחר, משהו שמגיח מן האמצע, ותנועת הרצוא ושוב של העלעול, הקבצים שנערמים ונצברים או מושלכים הצדה – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מן הקריאה, שרידי הכאוס הם בני הלוויה ההכרחיים לחיפוש; ה"לא זה, לא זה, לא זה" קודם ל"זה" ודרוש לו.

הרבה מאותו "זה" נמצא לי לאחרונה בקובץ שיריו של אמיר גלבע, הכל הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת, ספרו האחרון שראה אור רק לאחר מותו. רובם הגדול של השירים המכונסים בו נכתבו בשנה האחרונה לחייו, והם ספוגים בידיעת הקץ הקרב (גלבע לקה בלבו, וידע בעת כתיבת השירים שזמנו קצוב).

תוך כדי קריאה, נזכרתי ברגע מן הדיאלוג "מנון" שבו בן שיחו של סוקרטס דורש ממנו להגדיר מהו צבע. סוקרטס משיב בערך כך: צבע הוא מה שתחום על ידי צורה. כמה משונה להגדיר דבר מה דווקא על ידי היסוד שתוחם ומגביל אותו, ולא על ידי תכונה פנימית, מהותית לו. כאלה הם במידה רבה גם שירֵי "הכל הולך": תנועת מלקחיים חדה הנוטלת את הקורא בהם מלב כתם הצבע אל הגבולות המתחככים באין־צבע, בכיליון, כדי להשקיף משם על החיים שהיו, שעוד ישנם. אותה תנועת שליפה פתאומית מן המֶשך מוכרת היטב לכל מי שהלך לישון בערב שבת, 6 באוקטובר, וקם למאורעות השבת של ה־7 באוקטובר 2023. אנחנו משקיפים מן העבר השני על כל מה שהיה לפני כן, כמו ממרחק רב. מה צורתם, מה צבעם של החיים מן הנקודה הזו? מה משקלם של המילה, של האמנות, של הזיכרון והשכחה, של התנועה קדימה ואחור כעת?

השירים, כדרכם, אינם מספקים תשובה חד־משמעית. לעיתים הם מפללים נואשות לשפה חדשה, מילות ראשית שיחוללו מחדש את הבריאה כולה: "אֵין לוֹמַר עִקָּרִים רַק דְּבָרִים צְרִיכִים / כְּשִׂיחִים מִן הָאֲדָמָה לִבְקֹעַ מֵעַנְפֵי הָעֵץ / כְּצִיץ לְהָנִיץ וְאֵלֶּה כְּמוֹ אֵלֶּה כֹּחָם / לְנַצְנֵץ צָרִיךְ מִתּוֹךְ תְּחִלִּית עַרְפִלִּית וְעַד / קֵץ בְּאוֹר שֶׁל מָזוֹר אוֹ מָגוֹר עַז לְהִתְפּוֹצֵץ [...] /וְכָךְ עַד אֵין / קֵץ [...]" (עמ' 62). לעיתים הם מהסים כל קול, חוסמים את כל פתחי האפשרות, חותרים אל הפרדוקס הידוע של האלם: "וְאִם לְרַחֲמִים וּלְאַהֲבָה תְּשַׁוַּע / לֹא בָּהָר הַזֶּה תִּוָּשַׁע / וּמָה עוֹד בְּשָׁעָה כֹּה חַמָּה וְלוֹהֶטֶת // עַכְשָׁו לֹא עוֹד דָּבָר. רַק שֶׁקֶט. שֶׁקֶט" (עמ' 67).

התנועה מן הכתיבה אל האלם קשורה גם בפרק חשוב בתולדות חייו ויצירתו של המשורר. אמיר גלבע, שנולד בשם ברל פלדמן בעיירה קטנה על גבול אוקראינה בשנת 1917, הגיע ארצה כציוני צעיר ונלהב בשנת 1937. בני משפחתו שנותרו מאחור נספו כולם. העשור שקדם למותו היה רצוף שתיקה מוחלטת; בין 1974 ל־1984 לא פרסם שירים, ולמעשה משך את ידיו לחלוטין מן הכתיבה (כך על פי עדותו של גלבע עצמו, בראיון שערך עמו חיים גורי ב־1982). שתיקה נמשכת זו, שהייתה חריגה מאוד ביחס למשורר פורה כגלבע, החלה לאחר שבקיץ 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, התפרסמו שלושה שירי חורבן חריפים פרי עטו בכתב העת "מאזנים", והוא ספג בגללם ביקורת קשה. כך, למשל, כתבה המשוררת אסתר ראב במכתב זועם ששיגרה לעורך כתב העת דאז: "ומדוע חזית חלום רע אמיר גלבע? [...] קום ואמור מילת נחמה, קום וזעק על שנשמטת האדמה מתחת רגלינו". בחירת מילות התוכחה של ראב מעניינת משום שקול זעקת הכאב על האדמה הנשמטת הוא בדיוק זה הבוקע מבעד לשירים הללו. בדבר אחד היא בכל זאת צדקה: מילות נחמה לא היו לו, לגלבע, בעת ההיא. דווקא הוא, הנחשב לאינדיווידואליסט שבין משוררי דור תש"ח, הרחיב תמיד את מוטת כנפי שירת ה"אני" שלו עד שנפרשו על פני זמן ומקום החורגים בהרבה מגבולותיו הפרטיים. פתאום קם אדם וכואב שהוא עם, כואב מאוד. מי ששכל את כל משפחתו בשואה, מי שסייע לפליטים יהודים להגיע ארצה לאחר המלחמה והשתתף מאוחר יותר בקרבות מלחמת העצמאות, ידע היטב, כבר ב-1974, שהמקום הזה שינה את פניו, ושאין מקום אחר. הוא גם ידע משהו על כאב הפליטות המשוער הצפוי למי שיהפכו לזרים במולדתם או יהגרו ממנה, נידונים לגלות נצחית:

"אִם תָּקוּמִי תֵּלְכִי לָךְ מֵאַרְצֵךְ / וּמִמּוֹלַדְתֵּךְ לֹא תֵּלְכִי אַף אִם תַּרְחִיקִי / נְדוֹד הַצְּפוּרִים יָבִיאוּ לָךְ שְׁלוֹמִים כְּאוּבִים / מִקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף בַּחֹרֶף הַמְּשׁוֹמֵם מִלֹּבֶן אוֹכֵל / וְגַעְגּוּעַ יִשְׂתָּרַע עַל פְּנֵי מֶרְחַקִּים קְשׁוּרִים / בְּחוּט בִּלְתִּי נִרְאֶה וְחָזָק מִפְּלָדָה / הַשּׁוֹחֵט בַּבָּשָׂר וּמוֹזֵג בַּנֶּפֶשׁ מֶתֶק רְעָלִים [...] / עַל אַדְמַת רוֹשׁ וּכְלַעֲנָה יִהְיֶה בְּפִיךְ / רַק זִכָּרוֹן אַחֲרוֹן יַעֲמֹד לָךְ לְהַעֲלוֹת / טַעַם קַדְמוֹן שֶׁהוּרַשׁ לָךְ אַךְ נִמְנַע / מִצֶּאֱצָאַיִךְ וְעַל כָּךְ אִם יְבָרְכוּךְ בַּשָּׂפָה / הָעַתִּיקָה וְאִם בַּחֲדָשָׁה יְבָרְכוּךְ / זוֹ גַּם זוֹ תְּהִי מַדְוֶה לְאָזְנַיִךְ / כִּי בְּאֶרֶץ זָרָה נָכְרִיָּה תְּשַׁמְּעִיהָ." (עמ' 96).

אבל זה כבר סיפור ממלחמה אחרת. לא זה, לא זה, לא זה. בדיוק זה.

 

לי ממן היא עורכת ספרות ומשוררת.


206 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page