top of page

על חנוך לוין גרסת "הבלי"

חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות, מולי מלצר, עליית הגג ומשכל, 232, 2024


ניסיונו של מלצר להכליל יצירה כל כך ענפה של יוצר, ולשים את כולה תחת פרדיגמה אחת – נידון מראש לכישלון.


זהבה כספי


כל ספר חדש על יצירתו של חנוך לוין משמח אותי מאוד. אני זוכרת כיצד בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, כשהתחלתי לעסוק ביצירתו, מדף הספרים עליה היה ריק, אף על פי שכבר עברו אז 20 שנה מאז הוצגה הסאטירה הראשונה שלו את, אני והמלחמה הבאה. את מספר המאמרים המחקריים אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת, ומי שהתעניין במחזותיו של לוין יכול היה למצוא את מבוקשו בעיקר בביקורות "הבוקר שאחרי" בעיתונות על ההצגות שהופקו על פי מחזותיו, רובם בבימויו. הערכתי מאוד את שקידתו של מולי מלצר על עריכת כל מחזותיו של לוין טרם מותו, ומיד עם יציאתו לאור רכשתי וקראתי את ספרו חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות.

התזה העיקרית של הספר היא "לוין דוחה מכל וכל את 'התפיסה הפסיכולוגית-פסיכולוגיסטית'" (עמ' 30) – ולכן אין טעם בהסתמכות על כלים פסיכולוגיים בבואנו להבין את דמויותיו. תזה זו היא המובן מאליו שאין צורך להוכיחו. ברור לכל קורא של לוין ולכל במאי ושחקן שחקירת נפשן של דמויותיו ומניעיהן לפי עקרונות הפסיכולוגיה הפרוידיאנית היא ברכה לבטלה. אבל לאחר שאמרתי זאת, חשוב להדגיש כי גם אם הדמויות אינן נענות להבנה פסיכולוגית, עדיין יש ערך לתובנות שצמחו בשדה הפסיכולוגיה כאשר באים לבחון מוטיבים או נושאים חוזרים במחזותיו של לוין. דוגמה בולטת היא הכמיהה, שאינה מסתיימת לעולם, לחסות ההורית שמגוננת על האדם בילדות ומאכזבת בבגרות, כמיהה המשותפת לדמויות לויניות רבות. התפיסה של הפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה, למשל, כי מגע גופני, חמימות והזנה הם הבסיס לנשמתו של תינוק שזה עתה נולד, וכי הזיכרון הגופני הזה הוא שמכונן את כל קריאות המצוקה בעתיד ואת החיפוש אחר דמות הורית, כתמצית ההיעדר הקיומי – מרחיב ומעשיר את הבנתנו ביחס למוטיב החוזר הזה במרבית מחזותיו של לוין. עדות לכך הוא ספר מאמרים של חשובי הפסיכואנליטיקאים בישראל חנוך לוין: הנפש העירומה במבט פסיכואנליטי בעריכת חיים קפלן, המעשיר את מדף הספרים ההולך ומתרחב על יצירתו.

גם הצגת הדחייה של הפסיכולוגיה כייחודית ללוין וחידוש גדול שלו לעומת כל הספרות המודרנית כזו "שההסבר הפסיכולוגי כמעט תמיד נמצא שם" (עמ' 29), הוא הכללה מופרזת ובעיקר לא נכונה. תקצר כאן היריעה למנות את כל הזרמים והטקסטים הספרותיים מהמחצית הראשונה של המאה ה־20 החורגים מדיאגנוזה זו, ומה לעשות, יש מהם כאלה שקדמו ללוין (למשל, תיאטרון האבסורד שלוין הושפע ממנו). היצירה של לוין אכן ייחודית, ובעלת טביעת אצבע מובחנת, אך לאו דווקא משום שהדמויות אינן ניתנות לפענוח בכלים פסיכולוגיים. אם להידרש רק לאחד מהמאפיינים של יוצרים גדולים, ובכלל זה לוין, הוא היכולת הווירטואוזית ליצור שפה אישית ומזוהה, ועולם מגוון ועשיר של נושאים ומוטיבים חוזרים שמקבלים תצורות חדשות בתהליך התפתחותו של היוצר. הקיום הבו־זמני של החזרה וההבדל (ביחס לילדי, לגוף, לדמות המחבר ועוד) הוא אחד מהקווים המייחדים את כתיבתו של לוין.

גם הטענה כי לוין המיר את הפרדיגמה הפסיכולוגית בפרדיגמה מיתולוגית היא תמוהה. פרדיגמות אלו אינן סותרות בהכרח זו את זו. יוצר יכול לאחוז בשתיהן בעת ובעונה אחת. מיתולוגיות רבות פורשו כגילומים אלגוריים של כוחות ובעיות נפשיים. למשל, אדיפוס המלך של סופוקלס מבוסס על סיפור מיתולוגי, ובכל זאת היווה תשתית לתיאוריה הפרוידיאנית על "תסביך אדיפוס", והוא הדין ב"תסביך אלקטרה". סיבת המעבר של לוין בשנות ה־80 של המאה הקודמת לכתיבה שתשתיתה מיתולוגי אינה קשורה לשלילתו את הגישה הפסיכולוגית, כפי שמחזותיו בשנות ה־70 אינם יכולים להיקרא מחזות מיתולוגיים. יתר על כן, בקבצים המאוחרים של לוין, שמלצר היה, כאמור, שותף לעריכתם, ישנם מחזות מיתולוגיים רבים שחוקרים אחרים עדיין לא דנו בהם. מן הראוי היה ממי שמעמיד כפרדיגמה לוויינית מרכזית את הפרדיגמה המיתולוגית שירחיב וישכלל את האינטרפרטציות של מחזות מהסוגה הזו, ולא יחזור שוב לאותם מחזות שכבר דנו בהם לעייפה (עם זאת, יש לציין לזכותו של מלצר שספרו גואל כמה מן המערכונים הקצרים ובחלקם הפחות ידועים של לוין). כל ניסיון להכליל יצירה כל כך ענפה של יוצר, ולשים את כולה תחת פרדיגמה אחת – נידון מראש לכישלון. שלילת הפסיכולוגיה היא חלק מחתירתו העקבית של לוין תחת כל מקור סמכות וכל ערך שנתפסים בחברה כקבועים וכנצחיים.

בהקדמה לספר כותב מלצר כי זה אינו חיבור אקדמי, וכי לא קרא באופן שיטתי את מה שנכתב על לוין לפניו (גילוי נאות: ספרי ושמי, יחד עם חוקרי לוין רבים וטובים נוספים, אינם מוזכרים בספר). אולם הצהרה זו אינה פותרת את הכותב מהכרת מרחב הידע שהצטבר, לשמחתנו, על יצירתו של לוין. אני חושבת שזו אינה ציפייה מופרזת מספר חדש במציאות שכבר נכתבו בה כמה וכמה ספרים ודוקטורטים על לוין, חלקם בנושאים שגם ספר זה עוסק בהם, ולעיתים קרובות מדי עם אותן דוגמאות. לגיטימי לכתוב ספר "לא מחקרי", ללא ביבליוגרפיה וללא הערות שוליים – אך זה אינו יכול לספק אמתלה קבילה לאי־הכרת החומר במרחב הנושאים שהספר עוסק בו. אם סופרי רומנים בדיוניים עושים תחקירים הקשורים למכלול הנושאים שספרם עוסק בהם, על אחת כמה וכמה מחויבים לכך כותבי ספרי עיון.

כל זה היה נסלח אם היינו לומדים מתוך הספר להכיר טוב יותר את האדם והיוצר לוין. הציפייה ממי שעבד (לפי עדותו) בצמידות ללוין במהלך 15 שנים לסירוגין כעורכו, ובעיקר בעבודתם המשותפת על הפרויקט העצום של כינוס כל מחזותיו לקראת סוף חייו של לוין (על כך, כפי שכבר כתבתי, נתונה למלצר תודה גדולה) – שיהיו לו תובנות והארות (לאו דווקא רכילות) שיגלו לנו פנים חדשות בדמותו המסקרנת והאניגמטית (בשל סירובו העיקש להימנע מראיונות) של החשוב במחזאי ישראל. אולם מלבד ארבעה־חמישה זיכרונות, אין לכך זכר. חבל.

 

פרופ' (בדימוס) זהבה כספי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ספרה על לוין היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין – סובייקט, מחבר, צופים יצא לאור ב"כתר" בעריכת יגאל שוורץ ב־2005.

53 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 comentario


rachel.heimann28
05 jun

תודה על מה שכתבת בהחלט תמוהה שלא לומר מוזרה הצהרת הכותב שלא קרא את המחקרים שנכתבו על לוין


Me gusta
bottom of page