top of page

עם מחזיקי דלתות ונועלי בריחים

נועם תירוש


הדלת/ אלי אליהו

ביקשתי לברוח מפני העולם ובא העולם

ודפק על הדלת. ולא פתחתי. זעם העולם

והלם על הדלת. ולא פתחתי. רכן העולם

ודחק פתקי אהבה מתחת לדלת. ולא פתחתי.

עשה העולם את עצמו מתרחק. וחיכיתי רגע,

ועוד אחד, והעולם היה שקט כפי שלא היה

מעולם. ואיני יודע אם באמת האמנתי

או שמא רציתי ללכת שולל, ופתחתי

את הדלת לרוחה והעולם נבהל.


העולם העיר אותנו באותו בוקר שבת, בצלילי השכמה מזוויעים, ומאז אני מתחבא ממנו. הוא דפק על הדלתות של כולנו בעוצמה שמעולם לא חווינו. חלקנו פתחנו ולעולם לא נשוב להיות מי שהיינו. חלקנו חיכינו קצת ואז הבנו כמה זועם הוא העולם. העולם שהלם בדלתותינו לא דחק פתקי אהבה ואף לא עשה עצמו מתרחק. הוא רק המשיך להלום ולזעום, לצעוק אל חלונות מוגפים, להכות בכל מי שאזר אומץ והציץ בו.

העולם הארור הזה שרף הורים על ילדיהם, רצח ילדים עם אימותיהם. הוא לרגע לא עשה עצמו מתרחק. לא, לא. עולמנו שהכזיב נותר אלים, צרוב שנאה. מטפטף דם ורצח, אונס וביזה. לרגעים היה העולם שקט כפי שאכן לא היה מעולם. שקט כמו המוות. פעם האמנתי בשקט העולם. אך מאז אותה שבת ארורה אין שקר גדול יותר מהשקט: מתוך שקט העולם בוקעת זעקה שכמוה לא נשמעה.

אני עדיין לא מעז לפתוח את הדלת. מי יודע מה צופן העולם בשבילנו? מה עוד נותר לו לעולל לנו? מה עוד נעולל אנחנו? מי יכול לנחש כמה סבל הוא עוד מחביא שם מאחורי הדלת? אני חושב ללא הרף על אותם אנשים שנלחמו בידית הדלת ונמנעו מפתיחה לעולם. אותם אלו שנלחמו בכוחות אחרונים לשמור על דלת נעולה, מסוגרת. גם כשסביבם הכול בער העדיפו להישאר בחדר הנעול מפחד העולם. העולם שבחוץ הבטיח עוד פחות מחדר בוער ומחניק. אני חושב על ילדים שראו בעולם כולו מגרש משחקים אינסופי. ילדים שהעדיפו ברגעיהם האחרונים את החדר הנעול על פני העולם הפתוח. העולם שזעם על דלתותיהם בשפה כה זרה וכה מוכרת. העולם שהכזיב. העולם שאכזב.

אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו. ולא מהעולם אני חושש. אין מה לחשוש ממה שאי אפשר לבטוח בו יותר. אני חושש שאצא החוצה והעולם ייבהל, ייחרד ממה שיראה, יעצור את נשימתו ויבין מה עשה. מה עולל לי, מה עולל לנו. אל מול עדר המאוכזבים שאנחנו, אל מול צבא מאוכזבי העולם, יעמוד הוא ויירתע, יבין מה עשה.

אולי יתבייש העולם. אולי יעדיף להחזיר את הזמן לאחור, לעצור. אולי יראה את נוראות מעשיו במבטינו החלולים: עַם מחזיקי דלתות ונועלי בריחים, עם קשה עורף וחורק שיניים. עדר עייף ורצוץ שמשענתו היחידה היא דלת נעולה השומרת עלינו מפני העולם. דלת שלעולם לא תוכל להיפתח יותר לרווחה. דלת שגם אם תיפתח תקיא מתוכה כת מוכה, נוראה ואלימה. הדלת שלי תיפתח מעט והעולם שיראה אותי כבר לא יהיה אותו עולם כפי שאני כבר אינני אני. הפכנו לאנשים אחרים המבקשים דלתות נעולות – לנצח.

השקיעות לא תהיינה אותן שקיעות. הנוף לא יהיה אותו נוף. האהבה לא תהיה אותה אהבה. העולם שבגד הרס הכול. הלוואי והעולם יראה את כל זה בעיניי. הלוואי שיבין הכול מהמבט הראשון שייתן בי כשאצא מהחדר הנעול לעברו – מוטרף מזעם, שיכור מיראה. אנו, שבטחנו בטוב, האמנו בכוחו של העולם לרפא את זעמן של דלתות סגורות. אנו שבורי הלב. באותו בוקר שבו התחיל העולם להלום על דלתותינו בלי הכרה, איבדנו הכול.

למה בגדתנו, ארור? הכיצד הפכתנו לעם מבקשי חדרים נעולים? מדוע שינית פניך?

הרי לא ביקשנו יותר מלהיות אנשי העולם. להשתכר מריח הסתיו שפוגש את אפם של כולם בלי הבדל דת, גזע ומין. לרחף כעלים נידפים. לשכב על אדמה רטובה ולהביט לשמיים. לאהוב. את שיברון ליבנו, המאוכזבים, יראה העולם מיד כשאפתח את הדלת. אולי אז יבין את גודל טעותו, אולי יתעלם וישוב לסורו. אולי יחזור להלום על דלתות אחרים בטירופו המבעית. אולי אולי יבקש סליחה.

לא.

לא אסלח לו.

שייבהל.

 

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון.



1,002 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page