אשר ברש, איש וביתו נמחו (נובלה) • דוד אבידן, לחץ (תסריט על פי הנובלה), עמדה, 2023.
באמצעות דמותו של בוריס קלדם וגורלו אבידן מתמודד עם החוויה של כישלון גברי מסוים מאוד, עם הקשר בין ההיסטוריה של תל אביב להיסטוריה הפרטית שלו, לקושי להסתגל לשינויים, לטרגדיה של הקלילות
ענת ויסמן
שני יזמים כושלים מככבים בספר הזה: האחד הוא בוריס קַלְדָּם, גיבור הנובלה של אשר ברש "איש וביתו נמחו", השני – דוד אבידן, מחברו של "לחץ", התסריט שכתב על פי "איש וביתו נמחו" ונשאר במגירה. שניהם נולדו באותה שנה: 1934, שנת ההוצאה לאור של "איש וביתו נמחו" ושנת הולדתו של המשורר.
בוריס קלדם, מבוני הבתים הראשונים בעיר תל אביב, איש המרגיש בנוח באודסה, באיסטנבול וביפו, הוא גיבור תל־אביבי הכרחי, כמו כותב התסריט, משורר שעל פי תפישתו כתב שירה קוסמופוליטית – בעברית. אני לא כותב בתל אביב, נהג לומר, אני כותב מתל אביב.
הטרגדיה של שניהם היא הטרגדיה של עסקים כושלים בתל אביב.
תל אביב, העיר שבנו "משפרי דיור", אנשים שאינם שייכים למפעלים הקולקטיביים של הציונות (ראו "שנאה ארוכת טווח" מאת דוד אבידן), משתנה לנגד עינינו כל הזמן. העיר הזאת דינמית מאוד גם אצל ברש גם אצל אבידן. ממדיה וחזונה עברו – ועוברים – שינויים מפליגים מאז ימיה הראשונים כאחוזת בית – העיר הלבנה – עיר קטנה ואנשים בה מעט, הזמן ההיסטורי של הנובלה של ברש הנשמר גם בתסריט, אך אחת מן האיכויות היציבות שלה קשורה באתוס של יוזמה פרטית, של שילוב בין עשייה עסקית לטרסק. קל לדמיין את אבידן קורא בבעתה ובהזדהות את הסצנה שקלדם פונה בה למנהל הבנק כדי לקחת הלוואה, נפרד ממנו "כמעט שמח בלבו", אך בצאתו לרחוב נופל עליו שוב ליבו, "ממי יבקש ערבות גדולה כל כך? כל השמות שעברו במוחו נפסלו מיד" (עמ' 106).
האדם התל־אביבי, כמו כל אדם החי על פני האדמה הקשה הזאת, רדוף עבר וכבול בחזון כלשהו, אך נפילתו היא בראש ובראשונה נפילתו של פושט רגל, מי שחוסל עסקית בשל חוסר מזל, תמימות או אי־הבנה של צרכי הזמן המשתנים: קיוסק גזוז, עסקי נדל"ן, כתב עת לשירה או תסריט. לא משנה.
זהו אחד הספרים המפתיעים שזכיתי לקרוא השנה. באתי לקריאה "מן הצד של" אבידן, אך ההפתעה הגדולה היא ללא ספק אשר ברש: איזה סופר! איזה סגנון! איזה לב! איזו עין! הרגישות של "איש וביתו נמחו" לעיקרון הטרגי של האדם, לצד הכבוד של הטקסט לחומריותה של הממשות, שבו את ליבי. על ה"איזו עין!" של ברש כתב יגאל שוורץ בספרו האשכנזים ואף ציטט בהרחבה קטע מן הפתיחה של הסיפור. אפילו זה לא הספיק לי, ברנריסטית שכמותי. בקיצור, אצל ברש מה שחשוב הוא זמנו של העולם ולא (רק) זמנה של המחשבה עליו. אפשר לראות, ממש לראות, את נחלת בנימין, את האקליפטוסים, את האנשים והנשים בימיה הראשונים של העיר. העברית של ברש שקופה ויפה, מבדילה בין מה שאפשר להגיד ומה שאפשר לספר, מהודרת ושקטה; הרגש העולה ממנה הוא איזו ענייניות אמפטית, תמהיל נדיר בספרותנו.
גם הטקסט של אבידן המבוסס על הנובלה של ברש מעורר עניין ורגש. כן, רגש. כותרתו המלאה של התסריט היא "לחץ (STRESS) על פי הנובלה 'איש וביתו נמחו' מאת דוד אבידן". ואומנם, הפתעה נעימה, התסריט נכתב על פי הסיפור, בניגוד לנטייתו הטבעית של המשורר להשתעשע בטקסטים של אחרים באמצעות פואטיקה חיקויית־וירטואוזית, לעיתים מגחיכה, לעיתים לא. נראה כי מה שעניין אותו אצל ברש אינו "הבנה ביצועית", כלומר הוא אינו משתמש בטקסט של ברש כדי לחשוף את המנגנון הסגנוני שלו על יתרונותיו וחולשותיו, הוא אינו מעוניין לגבור עליו. אעז להציע כי הסיפור באמת נגע לליבו. באמצעות דמותו של בוריס קלדם וגורלו הוא מתמודד עם החוויה של כישלון גברי מסוים מאוד, עם הקשר בין ההיסטוריה של תל אביב להיסטוריה הפרטית שלו, לקושי להסתגל לשינויים, לטרגדיה של הקלילות.
את המשאב הזה – הרגשי – הוא מקווה להפוך למטבע עובר לסוחר, תסריט שאולי סוף־סוף יעשה ממנו קצת כסף. כי משירה הרי אי אפשר לעשות כסף והקולנוע הוא העתיד. הרעיון מצוין, אך המיזם נכשל. התסריט אינו מצליח להיות מספיק "נכון" למטרות מסחריות. וכרגיל אצל משוררנו, המוזרות הסגנונית משתלטת על הטקסט. בשנים שאבידן עיבד בהן את התסריט אפשר למנות עסקים כושלים שלו לרוב, בדרך כלל מאותה סיבה: מתברר כי החיבור בין היגיון מסחרי להיגיון אוונגרדי, בין חוק הכסף לתמימות עולצת – אינו עובד.
אגב, אבידן מוסיף את דמותו של י.ח. ברנר לתסריט. זוהי הברקה של ממש המלמדת הן על ניסיונו של אבידן לעבות את הרקע ההיסטורי של הרומן (זה די מצליח), הן על המוטיבציה האפית של התסריט (בעניין הזה אין מנוס מלהכריז על כישלון), ואולי אפילו על אינטואיציה היסטוריוגרפית של אבידן על מקומו של ברש והדמות שברא – בוריס קלדם – בספרות העברית.
"בוריס קלדם עלה לארץ שנתיים או שלוש לפני שנבנה הבית הראשון בתל אביב. בעצמו היה מסביבות אודסה. גמר באודסה בית ספר למסחר, אך מיום שעזבו 'לא החזיק ספר ביד'. כך התפאר לא אחת. לארץ ישראל בא מסטאמבול, אחרי שבתו שם כשלוש שנים. חודשים אחדים נתעכב בביירות, ניסה לכונן שם עסק, ומשלא הצליח, ירד באונייה ליפו ובה נתאחז" (עמ' 11‑12).
כך מציג ברש את גיבורו ואת נסיבות "עלייתו" לארץ ישראל. משפטים אלה באים אחרי פרק הפתיחה הקצר והנפלא שבו מסתכלים עוברי אורח על ביתו ההרוס ומספרים זה לזה את מה שהם יודעים על האיש, אופיו ונסיבות חייו ומותו. בהמשך הפסקה הוא מספר על גילו (27), על מראהו ("יופי גברי העשוי לקחת לבבות"), על "חוט של עצבות טובה" ש"היה מתוח על כולו", על השמועות עליו, על נדיבותו ("ידו היתה פתוחה תמיד לכל מבקש: מלווה, ערבות או נדבה או השתדלות אצל פקידי הקונסולים או השלטון התורכי, שהיו לו מהלכים בתוכם"), ובהמשך על עסקיו המפוקפקים והבלתי מפוקפקים.
וכך נראה העמוד הראשון של התסריט של אבידן:
1 (1) יום חוץ: אוניה קרבה אל החוף
נחתך אל:
1 (2) כותרות: כתובות-הפתיחה
גרפיקה על רקע שיר – הפתיחה – והנעילה
איש יורד לחוף
בגיל עשרים וחמש,
איש יורד לחוף
בגיל הנכון.
יש לו כל הסיכויים להצליח.
המזל והצדק ושר־ההיסטוריה
מאחוריו.
יש לו כל הסיכויים
לחיות הרבה שנים,
לשאת אישה, להוליד בנים ולבנות לו בית.
השכנים והשמש ורוח־הים
אוהבים אותו.
הוא יפה וחכם וחזק
ואהוב על כולם.
יש לו כל הסיכויים
להצליח.
יש לו כל הסיכויים
להצליח.
הכתובת שלהלן תיחתך בין הכתובות, לפניהן או אחריהן
(מיקומה הסופי ברצף ייקבע בזמן העריכה):
סרט זה – בא בין־השאר, להפריך את האמונה העממית,
שפעם היה הכל טוב ויפה יותר.
שום־דבר לא היה אי־פעם טוב יותר או יפה יותר
משהוא ברגע זה או ברגע אחר כלשהו.
על רקע הכתובת הזאת, חינוכית ומתאימה לכל דור ודור, אציין כי בסופו של התסריט מופיע אותו שיר עם הסיום המתבקש: "היו לו כל הסיכויים להצליח./היו לו כל הסיכויים –/אבל הוא נכשל." – "יש לו כל הסיכויים/להצליח" כפול שתיים בפתיחה, "היו לו כל הסיכויים –/אבל הוא נכשל" בסיום.
והערה לסיום, כי קשה להתאפק. ברור לכל ילד כי השם קלדם "עובר" בקלות כשם אבידניסטי מובהק; ההלחם של "דם" ו"קל" טבעי למכונה הלשונית האבידנית כתמצית הזיקה המתגלה בין אופי וגורל בדמות שיצר ברש. ואם לא די בכך, שימו לב לשם "אבו-בצל". זהו השם שנתן ברש לידידו הערבי של קלדם המנסה להצילו ברגע האחרון מפשיטת רגל. בחיי, אם לא הייתי קוראת את "איש וביתו נמחו" הייתי בטוחה כי שם זה הוא אחד מן ה"ויצים" הטיפשיים, אך האפקטיביים, של המשורר.
זהו היבט אחד, שולי אך סימפטומטי, לקרבה המשונה בין רוח השטות האבידנית לבין הרצינות הנטורליסטית של הנובלה הנושבות זו לצד זו בטבעיות גמורה ופורעות את הסדר הטוב של הרגלי הקריאה שלנו.
תודה לסוכני הזיכרון של ברש (במקרה זה, נכדיו של הסופר) ולסוכני הזיכרון של אבידן (במקרה זה, הוצאת "עמדה" ורן יגיל; התסריט המקורי נמצא בארכיון דוד אבידן במכון הקשרים) על הספר הזה. טוב לגלות סופר עברי ישן־חדש שרבים מאיתנו החמצנו. טוב לגלות את אבידן בדמות קצת שונה, כקורא־מעבד של פרוזה עברית. טוב כי הספרות היא בית שלא נמחה. ואם נמחה – הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
ד"ר ענת ויסמן היא חברת סגל במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.