top of page

קוראת בוראת שיר

שיר בורא קורא, רות קרטון-בלום, עורכת: מירי ישראל, הקיבוץ המאוחד, 326 עמודים, 2023.


הקריאה הוויזואלית של  קרטון-בלום הופכת את המילים לחומר; אבל לעיתים הוויזואליות והאקוסטיקה המוזיקלית מתחברות אצלה למה שאבקש לכנות "סינסתזיה מחקרית"

 

סיגל נאור


את ספר המסות שלה שיר בורא קורא, המכנס מסות ישנות וחדשות שטרם ראו אור, פותחת רות קרטון-בלום במסה על אבות ישורון: "אני זוכרת את הקריאה הראשונה שלי בשירת אבות ישורון המאוחרת ואת הקושי שהיא עוררה בי: נאלצתי לקרוא אותה בקול לעצמי כדי להרגיש שאני על קרקע יציבה. ההזרה וההפרעה שישורון חולל בעברית הכתובה ובממד הגרפי של הטורים השיריים בלבלו וערערו אותי כקוראת של השירה העברית" (עמ' 17). הפסקה הזאת אוחזת בעיניי בליבו היפהפה של ספר המסות הזה; קוראת שמניחה לספרות לעשות בה, לפעול עליה, ולא רק מנטלית או רגשית, אלא גם פיזית. ובאמת, הכניסה פנימה אל תוך הספרותיות של הספרות, אם אפשר לכנות זאת כך, הלישה הגופנית של החומר  שהספרות עשויה ממנו וההסתחררות, ההיטלטלות בתוכו, הם מהותה של רות קרטון-בלום כקוראת וכחוקרת; היא אינה באה אל הספרות עם מושגים תיאורטיים מוכנים מראש, אינה כופה על הספרות הר כגיגית את הסוציולוגיה; לא ולא. קרטון-בלום מאפשרת לטקסט להמציא את עצמו לפניה כחד־פעמי, והיא מגיעה אליו כשידיה מלאות אך פרושות לרווחה לקבלו במלוא חד־פעמיותו.

כותרת הספר, "שיר בורא קורא", לא הייתה יכולה אפוא להיות מתאימה יותר; כל מסה בספר הזה, המחולק לשלושה שערים: "דיוקנאות", "סוּגוֹת וסוּגִיוֹת" ו"צדוּדיוֹת", מלווה בהתבוננות מלאת סקרנות, צעד אחרי צעד, בקשב מלא לכל יצירה, לכל מילה, תו ותו, שורש, ניקוד ומוזיקה; התבוננות מדוקדקת ומרוכזת שמאפשרת לקוראים הצועדים יחד עם קרטון-בלום להפוך תוך כדי התנועה לסקרנים אף הם, ולגלות שבילים חדשים בתוך המחוזות הפיזיים של הטקסט, משל היו גם היא וגם הם מין אליס בארץ פלאות פואטית.

הנה דוגמה לגילוי של קרטון-בלום העולה מתוך הטקסט, כשהיא יוצאת ממנו ושבה אליו, תמיד שבה אליו: התלכדות דמויותיהם של משה ושל ישו בשירו של אברהם בן יצחק "אשרי הזורעים", התלכדות המובילה אותו מהדיבור אל השתיקה, ועם זאת היא אינה משיחית או מיסטית. קרטון-בלום בונה את המהלך הזה הן על הציר הדיאכרוני, זה של  משה ושל ישו, והן על הציר הסינכרוני כשהיא מזהה קשרים גלויים וסמויים בין שירו של אברהם בן יצחק לבין האופרה "משה ואהרון", אופרה לא גמורה שכתב ידידו של בן יצחק, המלחין אהרון שנברג. היא כותבת: "תחושת האליטיזם של הנבחרים הבודדים משותפת לשני היוצרים. האנלוגיות בין השיר לאופרה פועלות ברמות שונות. מאחורי כל תבנית בקומפוזיציה באופרה יש התכוונּות לישות מופשטת המוגדרת באופן חלקי בלבד, שּכן בעיני ארנולד שנברג כל הגדרה היא הגדרה מצמצמת" (עמ' 90). כך, לפי קרטון-בלום האפשרויות המיסטיות והמשיחיות מותמרות אצל בן יצחק ושנברג במה שמציעה האמנות, אזור של שתיקה אולי שאינו ריק, אלא שותק, כשהוא מלא במשמעויות לא מילוליות. נדמה לי שזו אינה "רק" הצעה פילוסופית, אלא הצעה ממשית לחיים העומדת על יסוד מוסרי.

האפשרויות הבלתי מילוליות אינן זרות לקרטון-בלום, שאוזנה האבסולוטית כרויה כל העת למוזיקה של המילים ולזו המצויה ברווחים ביניהן או מתקיימת מעבר להן. באותה מסה על אבות ישורון כורכת קרטון-בלום את חוש השמיעה עם חוש הראייה, אוזן בעין: "לכתיב החסר־חסר של שירת ישורון התעוררתי דרך חוויה ויזואלית: תשומת לב לזהות הּתְמּונִית והאיקונית של הניקוד ושל המילים, שבשביל ישורון הן מעין אידאוגרמות, סוג של לשון־תמונות ודפוסים גרפיים חוזרים, ובעיקר לְמה שיעמוד במרכז הדיון – צורת האלכסון במבנים שונים של שירתו" (עמ' 19). הקריאה הוויזואלית של  קרטון-בלום הופכת את המילים לחומר, כמו במקרה של ישורון; אבל לעיתים הוויזואליות והאקוסטיקה המוזיקלית מתחברות אצלה למה שאבקש לכנות "סינסתזיה מחקרית", כלומר השימוש בעירוב החושים ככלי מחקרי. זה מה שהיא עושה למשל במסה "השיר הלולאתי: על תבניות פוסט־מודרניות בשירה", כשהיא עומדת על כך שצורת הלולאה הוויזואלית ("השיר הלולאתי" הוא מושג שטבעה), תבנית החזרה, ארוגה גם בלולאה מוזיקלית. כמה שונה סיתות הכלי המחקרי הזה בידיה של קרטון-בלום, לטובת העבודה הספרותית עם הטקסט ובתוכו, מהכלים המיובאים כיום מתחומי דעת אחרים אל המחקר הספרותי. 

מסה חדשה בספר שנגעה לליבי מאוד היא המסה על נורית זרחי. קרטון-בלום מפתיעה את הקוראים כשהיא מרחיבה את הדיון בשאלת הירושה העוברת מאב כותב לבת כותבת, ובאופן ספציפי מהאב הסופר ישראל זרחי לבתו הסופרת והמשוררת נורית זרחי, מוצאת נקודות השקה רבות ביניהם, לרבות העיסוק בשייקספיר, ואז שומטת את המבנה כולו:

"ניסיתי לשבץ את נורית זרחי במפה כלשהי של הספרות העברית ולא הצלחתי. במובנים רבים היא, sui generis, יחידה במינה. בהגדרות מדעיות: בת בלי אב שירי (לצד אב מדומיין), או בניסוח אחר: זו שהעולם הוא אביהָ [...] זרחי שואבת מחוץ למערכת הספרות הישראלית. בכך היא מייעדת לעצמה במובן מסוים מקום של אקס־טריטוריאליות; נכונות לא ללטוש עין למרכז. אפשר לומר שהיא גוזרת על עצמה זרות מרצון בתוך הרב־מערכת של הספרות הישראלית, זרות שאולי מעניקה לה חירות ביחס ללשון – לפרק, לשבש ולהמציא שפה" (עמ' 50).

ההפתעה הזאת אינה רק מנת חלקם של קוראי המסה, אלא גם של קרטון-בלום עצמה, שכן שום דבר אינו מסוכם אצלה מראש; הסקרנות היא סקרנות אמיתית: "שאלתי פעם את נורית זרחי: 'איך את כותבת כל כך הרבה?' והיא ענתה (בתמימות, עליי לומר) 'מה עוד יש לעשות?'" (עמ' 37). הנה מה שנגע לליבי: התמימות החפה מאגו וההתעניינות הכנה של קרטון-בלום עצמה. כך, בזמן שהיא משרטטת את דיוקנה של זרחי, גם דיוקנה שלה עולה. 

רוחב היריעה הספרותית, הפילוסופית והאינטלקטואלית של ספר המסות הזה, הקריאה במשוררות ובמשוררים, רישום דיוקנם והפרופיל שלהם וכן הבחינה של סוגות וסוגיות פואטיות בספרות העברית והעולמית, הם מכרה זהב לאוהבי השירה.

 

 

סיגל נאור היא משוררת ומייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל.

265 צפיות

Comments


bottom of page