top of page

"ריח אש קיץ, מתק שזיף סגול"

ליאו, יוכי פישר, אפיק, עורכת: מיכל בן נפתלי, 178 עמודים, 2023.


המתח בין ז'אנר הממואר ובין מיעוט הדיבור על העצמי של הדוברת, הם כמו הגילום המושלם של הסיפור המסופר בליאו.


טפת הכהן-ביק


ליאו הוא ממואר מרתק העוקב אחר מסע אישי־היסטורי־אינטלקטואלי. הוא כתוב היטב – בלשון פשוטה אך יפה, עשירה אך חפה ממניירות, ובעדינותו מצליח לחמוק מבורות רבים המסכנים את הז'אנר הזה. בשונה מממוארים אחרים, הוא אינו מבקש לעקוב אחר זיכרונות חייה של הכותבת, אלא לעקוב אחר זיכרונו של האב ניצול השואה, או אולי מדויק יותר – אחר החיים לצד הזיכרון של האב. למסע הזה יש היבטים היסטוריים, ארכיוניים וגיאוגרפיים, אבל הוא לא רק עוקב אחר הניסיון לאתר מסמכים ושחקנים היסטוריים, אלא גם אחר הניסיון להעניק להם פשר, לפענח אותם ולהבינם. בניית הזיכרון מבקשת גם לגרש את מסך הערפל של השואה, שצבע בדיעבד את הזיכרונות כולם, ולהגיע אל ה"פנאי של אבותיי" – אל ימי החול הפשוטים, אל השגרה של שחייה בנהר ושל משחק בסביבונים – הזמן שלא עובר בתמונות הקפואות והרשמיות שהגיעו הנה: "נדרשו לי שנים לשכנע את עצמי, שבאמת הייתה שם ילדות שלא נצבעה רק בגוני התהום והפחד" (עמ' 27). כממואר העוסק בזיכרונו של האב, הוא מבקש לשאול כיצד אפשר לזכור את זיכרון הזולת: כיצד אפשר להיזכר בטעמים של מאכלים שלא אכלנו? של ריחות שלא הרחנו? של צבעים? כיצד אפשר לצעוד בשבילי זיכרון שאינו שלנו, זיכרון שנמסר לנו מקוטע, מלא בשתיקות ובמועקות. הפתרון שמצאה פישר מגולם בפואטיקה תיאטרלית המאפיינת את חלקו הראשון של הממואר: המספרת עוקבת אחר תמונות ילדותו של האב, מקפיאה את השחקנים במעין "פְרִיז" ומהלכת ביניהם, מצטרפת לזיכרון, נכנסת ויוצאת ממנו. התחבולה הספרותית הזו צובעת את ההווה בריחות, טעמים וצבעים מן העבר, ומהתלת בממד הזמן:

ריח עז ימלא תכף את חצר ביתם שבה יתבשלו. סירים גדולים עם סוכר, מעט לימון וקורטוב קינמון. ריח אש קיץ, מתק שזיף סגול. יום שלם יעמוד הסיר על האש, גזרי עץ ילבו את האש, ישמרו על הרתיחה. מדי פעם הם ניגשים לבחוש בסיר, מלקקים את הקצף שבקצה הכף, שורפים מעט את הלשון ומאדימים (עמ' 17).

לשון העתיד המדומיין המאפיינת את החלק הזה מעוררת את בלוטות הטעם והריח, וכך מתאפשר לנו לפגוש את הדמויות בשגרה הפשוטה והמובנת מאליה שקדמה למלחמה, ימי חסד שהאב משוטט בהם כהלך התם ("לפני שהחורבן הפך כל רגע שגור להרואי", עמ' 15). אולם בפעמים אחרות התחבולה הזו נדמתה חלשה יותר ומאולצת, כאשר נראה היה כי פישר כבולה אליה ("אני מבקשת לצאת מבטן האוניה, קוראת לברווזים לשאת אותי חזרה אל הגדה", עמ' 35). החלק השני, "ריק", שמצא חן בעיניי מאוד, כתוב בגוף שני, ממוען לאב ומדובב את שפתיו ואת זיכרונו. הקול קול הבת, אך הזיכרון זיכרונו של האב. זו שיחה שמזמנת ספרים, מחקרים, יצירות ומסמכים במעין יומן קריאה ומחקר. הכותבת, כבת הרוצה את אישורו של אביה, מביאה אליו את ממצאיה כמִנחה ומבקשת את תגובתו. אולם כמו אבות רבים אחרים, האב לרוב רק מחייך חיוך קלוש, תגובותיו מעטות וסתומות. האב שותק, אך השיחה האובססיבית אינה פוסקת. כאמור הנמען של חלק זה אינו הקורא, אלא האב, והתחושה שלא ניתן להימלט מן הפנייה אליו, והמתח בין ז'אנר הממואר ובין מיעוט הדיבור על העצמי של הדוברת, הם כמו הגילום המושלם של הסיפור המסופר בליאו.

כחלק מן העיסוק בזיכרון, לא פעם ליאו מוסר סיפור ריק, כמו אומר "כאן היה סיפור לספר", ובמובן מסוים זהו רומן על תורה שבעל פה, על האופן שהיא נמסרת בו ועל הניסיון לעקוב אחריה. כך, למשל, כאשר הדוברת מספרת על בת המצווה שלה ומתארת את נאומו של אביה ואת ידו המונפת: "'לא לשכוח את מה שאני אומר לך הערב,' אמר; הנה, את זה את זוכרת כראוי. אך תוכן המסר נפרם, איני יכולה לספר אותו" (עמ' 33). הזיכרון מטיבו חמקמק, ושיקומו מלווה בשקרים, בבדיון ואף באוזלת יד. לא פעם המסמן נותר ללא מסומן שיפדה אותו, מסגרת ללא תמונה. זיכרון של מסר ללא התוכן שנלווה אליו (מה שמעלה על הדעת מבנה של סוגיה, כמו לסמן "כאן הייתה מימרא", אך היא נשכחה).

הציר שסביבו מסתובבת דמותו של האב הוא אתוס ריק שנמסר לבת ללא תוכנו: "'אני הייתי מיועד להיות רב,' לא שכח אבי להוסיף אף פעם" (עמ' 24). בילדותו סומן האב כמי שעתיד להיות למדן חריף וגדול בתורה, אך הבטחה זו נותרת ריקה וללא מימוש בשל המלחמה שקטעה את מסלול הלימוד. התשוקה לידע תורני מלווה את דמותו לאורך כל הספר, אך נדמה כי מה שהוא הצליח להוריש הוא לא את הלמדנות עצמה, אלא את התשוקה אליה: הדרשות הנמסרות מפיו בספר מסתכמות בציטוטים של פסוקים מעטים ומוכרים ושל כמה דברי תורה, והן אינן מעידות על למדנות מרהיבה באמת – אם מפני קטיעת החניכה התורנית של האב עצמו, או מפני כישלון ההורשה. אולם האתוס נותר כציר התשוקה המרכזי, וספרי הקודש מומרים לא פעם בספרים אחרים המונחים לצד מיטת הבת. דמות הלמדן היא אפוא עודנה הדמות הנכספת, גם אם היא לא זוכה למימושה המלא.

המספרת בממואר הזה היא מעין "מספרת עדה" המתארת עולם שכלל לא הייתה עדה לו. ולכן, בעזרת סיפורי האב ובעזרת השיטוט הארכיוני והחקירה, ואף במעין "דאוס אקס מכינה", לבסוף היא הופכת להיות מספרת "יודעת כל" שמראש מכירה בהיותה מספרת בלתי מהימנה: מספרת התופרת את ההיסטוריה קרעים־קרעים, משלימה מליבה את החסר ואף מציגה לראווה את הסתירות הרבות – בין עדותו של אביה לממצאים, ובין זיכרון הסיפורים למחקרים שהיא מוצאת. דמות הדוברת עצמה כמעט ואינה נגלית, אלא דרך השיחות הפנימיות המעטות הללו, ובכמה פרגמנטים בעלי מהימנות רבה דווקא, הנמסרים בטון של כנות חפה מפיתולים. גם ביחס לאב, אם בפסקה הראשונה, הנקראת "כבוד", נדמה היה כי הממואר יהיה סיפור של סגירת חשבונות, מהר מאוד מתגלה כי לא זה הנתיב שהממואר צועד בו: "בנזיפה ובפליאה שבכלל צריך להסביר דבר כזה, היה אבי נוהג להסביר לנו, שכשאבא נכנס הביתה, נעמדים. כיבוד הורים, אמר. כשהיו בבית עוד אנשים זרים, הייתי מבליעה את הקימה כדי שלא תעורר שאלות" (עמ' 9). אבל הפסקה הזו מתגלה כאקדח שלא פורע את הבטחתו: הוא מונח על השולחן לאורך הספר, אך לא יורה לעולם. גם כאשר אביה אומר לה, כברכה לסיום הדוקטורט, את המשפט הקולע: "את הצלחת לסיים את הדוקטורט שלך. עכשיו תוכלי להתפנות לביתך ולגידול ילדייך" (עמ' 157) – המספרת אינה יוצאת מגדרה. וכך, הספר מצליח לתאר את הדברים בטון של דיווח שאינו מתמוגג, אינו מתענג מעצמו ואינו מתייסר או מבקר. קול פשוט של "כך היו הדברים", או "כך התבוננתי עליהם"; נקודת המבט של המספרת נוכחת, מבלי להיות שתלטנית. המספרת כמו אומרת בפשטות: זו דמותו, היו לו כך וכך חסרונות, וכך וכך יתרונות, והנה הסיפור שלו.

אחד הדברים המעניינים בספר הוא האופן שפישר מביאה בו לתוך השיחה אג'נדות פוליטיות ומחקריות שהיו עלולות להיות עליו מעמסה: ביקורת על שלילת הגלות, והשוואה בין הנכבה ובין השואה. אולם פישר בחרה לטעמי בטון מדויק: היא לא מתעלמת מן הגלים ה"טרנדיים" הללו, אלא מביאה אותם בלשון פשוטה, תוהה וחושבת עליהם. כך, על האופן שניצולי השואה, ומשפחתו של אביה ביניהם, גזלו בו את בתיהם של הערבים שגורשו ב־1948, היא כותבת:

ואני, עייפה כבר מסיפורי גירושים, מחפשת את הג'בל של ג'בליה ונזכרת בהרצאה של ג'מאל מהכנס. ג'מאל הקרין מצגת, הציונות היא אלימות, טען, וציפה שכולנו נופתע ונמחה, בן-גוריון התכוון לכך, זו לא הייתה טעות שגירשו אותנו [...] אני כמעט ניגשת אליו לספר לו על הבית ביפו, להסביר שלא היה אפשר אחרת, שלא הייתה ברירה, שגם אֶתכם [...] גם עכשיו, בטיול הנינוח הזה מול הבית הנטוש של חברתי, אני לא יודעת אם אני מתביישת בך. האם אני מרגישה אשמה? כך היה וזהו, אני אומרת בלבי, שיתרגלו. גם אותנו גירשו, החריבו, זהו, מנסה לומר לי קולם של אבאמא בתוכי. גם אנחנו צריכים בית (עמ' 117).

בניסיון לחזור ולהבין את העבר, ובחיפוש אחר אלטרנטיבות פוליטיות־היסטוריות, פישר אינה מעמידה את אביה כמודל, אך גם לא כשעיר לעזאזל. העמדה הזו כ"מאטר אוף פאקטס", אינה עמדה א־פוליטית, אלא עמדה שמאפשרת להגיע אל הדברים כפי שהם, ולחשוב עליהם. היא אינה סוחטת את המיץ מעמדות מוכרות ומנוסחות, אלא מאפשרת להיסטוריה לדבר בעד עצמה, ככל האפשר, וכך עושה הזרה לעמדות הללו, ומכניסה בהן חיוּת. בתוך האקלים הפוליטי הנוכחי בעולם כולו – של לאומנות נחרצת מחד גיסא ושל רגישות טהרנית מאידך גיסא – ההקשבה לדוברת המשוחחת עם עברה ומעמידה מולו שאלות כנות ופשוטות, החפות מכל משוא פנים – הייתה כמים לצמא.

כיצד לספר ביציאת מצרים? כיצד לנהוג בירושה רגשית? ליאו הולך בפרדס הזיכרון בזהירות מפעימה, המגולמת בטון ובפואטיקה של הספר:

עכשיו אני מנסה לחזור ולשוחח איתך, ובתוך כך להציץ ולהיפגע בתוככי הפרדס, שכבר אינו רק שלך. כך עבודתי: פורמת ומפרידה, מפענחת הקשרים היסטוריים קונקרטיים, כופרת באחרים, מזעזעת זיכרונות מתוקים, מחללת את קדושת ייחודך, מבינה פרט קטן ובורחת שוב החוצה לנוח בחיק זיכרונות ושכחות מוכרים מזמן. עכשיו, אולי, קמעא-קמעא היא גאולתי (עמ' 172).

 

ד"ר טפת הכהן-ביק היא חוקרת ספרות בהקשרים של דת ותיאולוגיה, טבע וסביבה. היא סיימה פוסט דוקטורט במכון כץ באוניברסיטת פנסילבניה, והיא כעת Visiting scholar באוניברסיטת NYU וב-CUNY Graduate School.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page