קדמה מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות, וציונות-שכנגד, אבי-רם צורף, מרכז זלמן שזר, 380 עמודים, 2023.
צורף מתייחס ברצינות לר' בנימין ולאתגרים שהציב, עושה צדק עם דמותו ועם רעיונותיו, ומחזיר את קולו לשיחה ברגע קריטי מאין כמותו ליחסי יהודים וערבים בישראל ובפלסטין.
אריאל הורוביץ
בתצלום שחור־לבן שמופיע על כריכת הספר קדמה מזרחה נראה ר' בנימין, גיבור הספר, כשהוא צועד ברחובות ירושלים. לצדו ומאחוריו צעירים וצעירות בבגדים לבנים, חלקם מחייכים – צעיר אחד מניף דגל – כאילו לכדה אותם המצלמה ברגע של תנועה מהירה, של צעידה קדימה אל האופק החדש שמצפה להם. ולידם ר' בנימין: מזוקן, מהורהר, כבד ראש, ספק מישיר מבט אלינו, הצופים, ספק נועץ את עיניו באדמה. התאריך הוא 30 בנובמבר 1947: יום אחרי החלטת האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות, יהודית וערבית; הבוקר שלמחרת ליל השמחה הספונטנית, המתפרצת, ברחבי היישוב היהודי בארץ ישראל – והבוקר הראשון של המלחמה שבשיאה יסתיים המנדט הבריטי ובן גוריון יכריז על הקמת המדינה, ובקִצה יתרוקן המרחב של ישראל\פלסטין ממאות אלפי פלסטינים שיברחו או יגורשו מבתיהם בערים ובכפרים. בתאריך סימבולי זה, הניגוד בין ר' בנימין לבין הסביבה שלו – צהלות השמחה והמהירות שלהם, האיטיות וכובד הראש שלו – הוא צוהר לדמותו המרתקת של האיש הזה, ולספר המעמיק והחשוב שכתב עליו אבי-רם צורף. משום שלכל אורכו ניצב ר' בנימין שוב ושוב אל מול העמדה הציונית ההגמונית של תקופתו ומתעקש להשמיע קול אחר, לערער על ההיגיון הלאומי הרווח ולהתריע מפני הכיוון שספינת היישוב נוטה אליו. הוא תמיד צדק – לפעמים צדק יותר מדי; המראה שהוא העמיד בפני התנועה הציונית, והאתגר שהוא מציב אל מול המציאות הישראלית של ימינו, מתפענחים מתוך המחקר של צורף במלוא דחיפותם.
ר' בנימין – שמו האמתי היה יהושע רדלר-פלדמן (1880‑1957) – זיהה את נקודת התורפה של התנועה הלאומית היהודית שניתבה את כוחה לעבר ארץ ישראל: היחס לערביי הארץ. ההיגיון המרחבי והפוליטי של הציונות, טען, מוביל את שני העמים לנקודת רתיחה שתמיט אסון על יושבי הארץ. ההבנה הזו דרבנה את ר' בנימין, בכתיבה הפובליציסטית הפורה שלו ובארגונים הפוליטיים שהקים, לחתור תחת הניסיון הציוני להתעלם מיושבי הארץ (במקרה הטוב) או לדחוק את רגליהם (במקרה הרע), ולהציע מודלים אלטרנטיביים. צורף דן באריכות במקורות האינטלקטואליים שהפרו את החשיבה של ר' בנימין, בגורמים שהתלכדו ויצרו עמדה פוליטית ייחודית – בראש ובראשונה, המוצא הגליצאי של ר' בנימין, והמציאות הרב־לאומית שאפיינה את גליציה: "אחד מתווי ההיכר של ההוויה האימפריאלית ההבסבורגית", כותב צורף על הרב־לאומיות, "שבה לא ניתן היה להגדיר אף לא קבוצה אחת כבעלת רוב מוחלט" (עמ' 55). מקור נוסף הוא הפרשנות שהעניק למעשה הציוני כמעשה קולוניאלי – גם כאן הקדים ר' בנימין את זמנו בעשרות שנים, כשהצביע על הגיבוי האימפריאלי שהעניקו הבריטים לציונות. ר' בנימין התייצב כנגד שלילת הגלות, אותה תשוקה ציונית למחוק את הגולה ובכך להכחיש את העצמיות היהודית. והייתה, לבסוף, גם התפיסה היהודית העמוקה של הריבונות כעבודת אלילים, תחליף פסול ליהודיות המונותיאיסטית. מתוך כל אלה גיבש ר' בנימין תפיסה פאן־שמית, שמתנגדת להפרדה המרחבית של הציונות, ושואפת להשתלבות במרחב השמי הגדול, לא כ"עברים" או כ"כנענים", אלא כיהודים שמצטרפים אל משפחת עמים רחבה יותר, ונוטלים חלק באחווה השמית שהיא מכוננת. מודל מדינת הלאום, כפי שר' בנימין שב ומזכיר לנו, אינו תורה שירדה מן השמים, אלא תצורה פוליטית אירופית, שחסרונותיה בצדה; האופק הפוליטי שלו היה אחר: מרחב יהודי־ערבי משותף, שבו יהודים מדברים עם שכניהם בערבית (אחד מן הארגונים הפוליטיים שהקים ר' בנימין המליץ להנהיג לימודי ערבית בבתי הספר של היישוב היהודי), ובו שירת המואזין מזכירה לר' בנימין את קולו של החזן בבית הכנסת של העיירה.
מעניין, בהקשר הזה, לעמוד על התפיסה הציונית של ר' בנימין: זו איננה, כפי שניתן היה אולי לחשוב, בהכרח תפיסה אחד־העמית של מרכז רוחני־תרבותי, אלא, כפי שמראה צורף, דווקא תפיסה הרצליאנית, שרואה בציונות תנועת הצלה. בשנות מלחמת העולם השנייה מקים ר' בנימין ארגון בשם "אל-דמי", שמבקר את אוזלת היד של התנועה הציונית לנוכח גורלם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי. היישוב היהודי חייב, לשיטתו, להושיט יד ולהציל את היהודים באירופה, ולהביאם לפלשתינה – ושוב, מתוך שאיפה להשתלב במרחב השמי, ולא להיפרד ולהתנתק ממנו לטובת הקמת מדינה יהודית מבוצרת ומנותקת מסביבתה. בנקודה אחרונה זו קרובים דבריו של ר' בנימין לעמדתה של חנה ארנדט, שמתחילה, זמן קצר אחרי המלחמה, לשנות את תפיסותיה ביחס לציונות, ומצביעה על הכשל המובנה שבהתעלמות מן האוכלוסייה הערבית ומן המרחב הערבי כולו. "בגולה אנחנו חיים על הר געש", כותב ר' בנימין, "ופה [בפלשתינה, א"ה] אנחנו בונים על הר-געש. יותר נכון: אנו בעצמנו יוצרים את הגעש, את הלבה. זה כחנו וזו אמתיותנו ... אנו בונים ואנו יוצרים לנו את כלי המשחית. אנו הקימונו לנו משנאים" (עמ' 140). המילים הללו, בכנות המפלחת שלהן, בנדירות שלהן, נכתבו ב-1922; שלושים וארבע שנים מאוחר יותר – שנה לפני מותו של ר' בנימין – הן יהדהדו מתוך לב הקונצנזוס, בנאומו של הרמטכ"ל המעוטר, בנה המובחר של הציונות, משה דיין, על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז.
איש בקרב הנהגת היישוב, כך נדמה, לא נענה לקריאתו של ר' בנימין. כך גם ברגע השיא של 1948, כשר' בנימין וחברי תנועת "איחוד" של יהודה לייב מאגנס מביעים את התנגדותם לתכנית החלוקה, ומתריעים באגרת לצירי הוועד הפועל הציוני כי "כפיית החלוקה תסבך את היהודים ואת הערבים בהכרח במאבק איום אשר לא יביא נצחון לשום צד" (עמ' 234). אך רכבת הריבונות היהודית יצאה מן התחנה, והמלחמה מסתיימת כש־700 אלף מערביי פלסטין הופכים לפליטים. בביטאון שלו, "נר", מעלה ר' בנימין בעקביות את הדרישה לשיבת הפליטים, שנתפסת בשיח הציוני כפנטזיה מסוכנת שתשים קץ למדינה הצעירה. צורף מראה באופן מרשים כיצד הקרשנדו האידיאולוגי והערכי הזה, שר' בנימין חוזר אליו במרוצת שנות החמישים, הוא המשך ישיר לתפיסת העולם של ר' בנימין עוד מתחילת המאה, ואיך התביעה האמיצה של ר' בנימין משתלבת באידיאולוגיה הגליצאית הרב־לאומית שלו, בביקורת הכוח שהוא משמיע, בשאיפה להשתלב במרחב. שוב ושוב הוא חוזר אל הקול שהושתק, תובע לזכור ולהזכיר לא רק את כפר עציון, אלא גם את דיר יאסין, להתעקש על "קיום קולקטיבי שאינו מותנה במדינת הלאום" (עמ' 341), כפי שצורף מיטיב לנסח. קומץ האנשים הללו – ר' בנימין, חנה ארנדט, יהודה לייב מאגנס, שמעון רבידוביץ – נותרו בודדים, קולות קוראים במדבר, אך הם הביטוי המזוקק ביותר של המצפון היהודי באמצע המאה העשרים.
הספר, שמבוסס על עבודת הדוקטור של צורף (בהנחייתו של אמנון רז-קרקוצקין, שהדי המאמר המכונן שלו "גלות בתוך ריבונות" ניכרים בפרקים השונים), אינו חף מפגמים. הוא סובל, למשל, מאקדמיזציה – כמעט בכל פסקה מפנה צורף לחוקרים שכתבו דבר מה, והצירוף "כפי שהראה" או "כפי שהראתה", בצירוף שם של חוקר או חוקרת, מופיע עשרות פעמים בספר, לפעמים יותר מפעם בעמוד. אין פסול כמובן בהפניה למחקרים אחרים, והביבליוגרפיה של צורף עשירה ומועילה בפני עצמה, אך ההפניות החוזרות ונשנות יוצרות סרבול ועודף מידע שמפריע לרצף הקריאה. פגם נוסף, לטעמי, הוא הבחירה של צורף לארגן את הספר לפי צירים תמטיים, ולהקדיש את הפרקים לסוגיות השונות שר' בנימין עסק בהן. ייתכן שעדיף היה לספר את סיפורו של ר' בנימין בצורה כרונולוגית, כביוגרפיה אינטלקטואלית שמראה כיצד ההגות שלו צמחה, שלב אחרי שלב, והגיבה למאורעות הזמן.
כל אלה אינם העיקר: העיקר הוא ההזדמנות להתוודע לדמותו של ר' בנימין ולאופציה הפוליטית המרתקת שהציג. גם אם ר' בנימין מעולם לא נשכח, צורף גואל אותו מן התפקיד שההיסטוריוגרפיה הציונית ייעדה לו – תפקיד הרומנטיקן, הפנטזיונר. במאמרים ובספרים של חוקרים ציונים ממסדיים הוא מתואר כפובליציסט שוחר טוב, שהציב תביעות לא ריאליות ובנה מגדלים פורחים באוויר על דו־קיום והשתלבות במרחב. צורף, לעומת זאת, מתייחס ברצינות לר' בנימין ולאתגרים שהציב, עושה צדק עם דמותו ועם רעיונותיו, ומחזיר את קולו לשיחה, ברגע קריטי מאין כמותו ליחסי יהודים וערבים בישראל ובפלסטין. במיטבם, ספרי היסטוריה מנכיחים אופציות שאבדו בזמן, אפשרויות קיום שנשכחו, שנמחקו, שמוכיחות שבכל רגע נתון אפשר היה אחרת, ואפשר שיהיה אחרת. קדמה מזרחה הוא ספר כזה.
אריאל הורוביץ כותב עבודת דוקטור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. רומן שני פרי עטו, עורך צללים, יראה אור ב־2024 בהוצאת כתר.