אל המקום הטוב בעולם וחזרה, עדי ברוקס, הוצאת פרדס, 139 עמודים, 2021.
הרומן הגרפי אל המקום הטוב בעולם ובחזרה, של עדי ברוקס, הוא ניסיון לספר סיפור אישי של חיים בעולם אחר, אבל במקום להיות "אחר" הוא מרגיש מוכר ובסיסי. קהל הקוראות והקוראים יחושו במשקל הקל, קל מדי, של הספר, בכל אספקט.
דקל שי שחורי
היכן הוא המקום הטוב בעולם? ואם כבר הגעת אז למה לחזור? ואם המקום הכי טוב בעולם הוא "הבית", אז למה בכלל לצאת למסע? הרומן הגרפי אל המקום הטוב בעולם ובחזרה, של עדי ברוקס, הוא ניסיון לספר סיפור אישי של חיים בעולם אחר, אבל במקום להיות "אחר" הוא מרגיש מוכר ובסיסי.
ז'אנר הרומן הגרפי, כלומר רומן העושה שימוש בשפת הקומיקס ומיועד למבוגרים, הוא ז'אנר רחב, מגוון ומבוסס בעולם כבר שנים, אבל בישראל ובעברית הוא הפך בעל נוכחות רק בעשרים השנים האחרונות. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר ברומן הגרפי הוא מה שוויל אייזנר, אמן קומיקס יהודי-אמריקאי ומחלוצי הז'אנר, כינה "אומנות הרצף"; הייחוד של הז'אנר הוא בהצבת הדימויים הוויזואליים באופן שבונה את הסיפור, הקצב והעלילה, כך שהקריאה בטקסט ובדימויים נעשית יחד, באופן בלתי ניתן להפרדה. הקסם הזה קורה במעט מאוד רגעים בספר של ברוקס.
העטיפה של הספר מוצלחת ומעוררת ציפיות. על העטיפה הקדמית נראה המקום הטוב בעולם, פארק בלתי ישראלי בעליל עם נהר, שלכת, שבילי אופניים, והרבה אנשים. על העטיפה האחורית נמצא תשליל התמונה בשחור-לבן ובה הנוף זהה, רק זהותם האמיתית של האנשים מתגלה, ועכשיו ברור כי הם למעשה חייזרים, שלדים או זומבים. עוד נחזור לחייזרים.
משפט הדיסקליימר בפתח ספרה של ברוקס מציין, כמקובל, כי "תיעוד מדויק של המציאות מעולם לא היה שאיפתה של המחברת." איני יודעת מה הביוגרפיה המדויקת של המחברת, שזהו ספרה הראשון ככותבת וכמאיירת, אבל היא עצמה מבהירה בגב הספר כי חייה לא רחוקים מהמתואר. זהו סיפור זעיר, אישי-משפחתי. התחושה העולה היא כזו הקרובה לקריאה ביומן, תחושה המתעצמת, למשל, בכל פעם שבן הזוג מכונה "מותק" בגוף שלישי ("את תקופת ההמתנה הארוכה, עד שמותק יקבל משרה, החלטנו לנצל לצמיחה באפיקים אחרים") והבוס המתעמר נקרא "ד"ר חרא".
כך, כל הפרק הראשון הוא מעין מדריך מאויר לקנדה ולוונקובר בפרט – זהו הרי "המקום הטוב בעולם". כך מתוארים מזג האוויר, חוקי הבניין המשותף, חיות הבר, חוף הנודיסטים ועוד, הכול מעיניים של מי שהגיעה לזמן ביניים, קצר-ארוך. גם המרחב האנושי מתואר בהרחבה, כולל מפגשים חברתיים בקנדה ובביקורים בארץ, ובמקביל להסתגלות לחיים בקנדה, נמצאת המספרת בתהליך חיפוש עצמי. היא עובדת עם בן-זוגה במעבדה, אליה הגיעו במסגרת פוסט-הדוקטורט שלו, והפערים ביניהם גדלים: הוא פוסט-דוקטורנט והיא עובדת זוטרה. הוא הסיבה שהגיעו לשם, היא שם מכורח הנסיבות.
אחרי תקופת "ירח דבש" מתבקשת, מגיעה הנפילה, וברגע הזה, לראשונה, מקבל הרומן תפנית שמצדיקה את הז'אנר שבו הוא כתוב. החרדה והפחד של המספרת מקבלים ביטוי ויזואלי. מצבה של הגיבורה מתבטא ברצף תמונות שנע בין הריאליסטי לדמיוני, באופן שמשקף את אובדן האחיזה במציאות, ואת החור השחור אליו היא חשה שנשאבה.
"'אני לא מבין למה את חושבת שנצליח לצאת מהדיכאון [...]'
'אתה צודק, אנחנו צריכים שינוי בכפייה. בוא נעשה תינוק'" (עמ' 114).
הדיכאון מתואר בספר בהרחבה, פחות או יותר מאמצעו. אין כאן יומרה לאבחן את מצבן הנפשי של הדמויות, לא כל שכן של בני האדם, אבל הכניסה לדיכאון וגם היציאה ממנו הרגישו מלאכותיים משהו. כמו שהכניסה לדיכאון תלויה ברומן בהיעדר השמש, וקשורה לאנשים כמו ד"ר חרא וכו', היציאה ממנו היא בזכות ההיריון שתוכנן כדי להיחלץ מהדיכאון, ובזכות "דאוס אקס-מכינה" בצורת פוסטדוקטורט באנגליה.
כאמור, החייזרים הם מוטיב מרכזי ברומן, ומעקב אחרי התגלגלות המוטיב הזה יכול להדגים את חוסר הבשלות והעקביות של הרומן. "כל החיים חיכיתי ליום שבו הם יבואו ויקחו אותי מכאן [...] לארץ רחוקה שהכל בה חדש ונקי" (עמ' 8). כך נפתח הסיפור, ומיד לאחר מכן מבהירה המספרת כי אכן פגשה חייזר בפקולטה למדעי החיים והוא אף הגשים לה את החלום ולקח אותה לקנדה. כלומר חייזר הוא מושא תשוקה משום שיש לו את יכולת ההעברה מעולם לעולם. בקנדה, היא מגיעה לתובנה (סטריאוטיפית במובהק) שכל המהגרים הסיניים מוצאם מהחייזרים, אבל עם השקיעה בדיכאון והאבחון כחולה בפיברומיאלגיה, היא שוקעת וחושבת "ואולי אין אלוהים? ושום חייזרים לא יבואו?" (עמ' 67). אז היא גם מבהירה שבמקום שתחוש כמו האדם היחיד בין החייזרים, היא הפכה לחייזר בין אנשים. לקראת הסוף ספינת החייזרים מופיעה שוב, עם המעבר לאנגליה. חייזר הוא זר, לא אנושי, זה ברור. האם זו באמת הדרך המעניינת ביותר לתאר הגירה? ועוד ברומן גרפי?
*
"המקום הכי טוב בעולם" הוא סיפור קצר מאת איילת צברי שפורסם בעברית ב-2016 בקובץ תחת השם הזה. צברי היא סופרת ממוצא ישראלי שחיה בקנדה מאז סוף שנות התשעים. הספר פורסם באנגלית ואפילו זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית בשנת 2015. במפתיע או לא, המקום הכי טוב בעולם בסיפור הזה, כמו בספר של ברוקס, הוא ונקובר. צברי היא מספרת סיפורים מיומנת והמרחב הקנדי בסיפור הזה ובאחרים בקובץ מאפשר לה לומר דבר-מה על ההבדלים בין מולדת לגלות, לדבר על שורשים ושפה, וגם על המורכבות של חיים במאה העשרים ואחת בלי קשר לגיאוגרפיה. אני לא מעלה כאן חשד לפלגיאט ברוח התקופה, חלילה, אולי אפילו להיפך. אבל, אם להשתמש במטאפורת החייזרים של הספר עצמו, הרומן של ברוקס נכתב כמו בחלל ריק, בעוד שהחלל עמוס בגלקסיות עשירות; מאיה ערד ורובי נמדר כותבים כבר שנים בעברית על חיים של מהגרים ישראליים באמריקה, אורית עריף כתבה רומן גרפי מבריק על התמודדות עם דיכאון, ותקצר היריעה מלהזכיר רומנים שנכתבו על נשים שמתקשות למצוא את עצמן כאשר תפקידן הראשון (בעיני עצמן בעיקר) הוא להיות אשת-איש.
היוצרת לא מחוייבת בעריכת תחקיר מקיף לפני כתיבה, יצירתה היא יצירתה. אבל נדמה לי שקהל הקוראות והקוראים של הספר הזה יחושו במשקל הקל, קל מדי, של הספר, בכל אספקט. ברומנים גרפיים טובים, השלם גדול בהרבה מחלקיו. השילוב בין המילים והעלילה, לבין כלי הוויזואלי של הקומיקס, יוצר סינרגיה משמעותית. כאן, הסיפור האישי לא מחזיק עניין מספק, ומלאכת הקומיקס חדשנית או מעניינת בנקודות מסויימות מאוד. בשורה התחתונה, מדף הרומנים הגרפיים העבריים התרחב משמעותית בעשור האחרון. ההתרחבות הזו מאפשרת להוציא לא רק יצירות פורצות דרך וחיוניות למחזור הדם של הספרות העברית, ויש בה גם מקום לספרי ביכורים בלתי בשלים. אולי אפשר להתנחם בכך שגם זו התקדמות.
ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. למדה ולימדה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מהעורכות של סדרת 'רוח צד' בהוצאת דביר ומכון הקשרים ושל 'קריאה-עלון לתרבות מחאה'.
Commenti