סיגל נאור
ביום שני ה־16.10.2023, עשרה ימים לאחר אותו יום נורא שטרף את כל קלפי המחשבה והרגש, קיבל בן זוגי הודעת וואטסאפ מחבר. ההודעה כללה צילום מסך של פוסט בפייסבוק ובו צילום מאתר "בצלם" של איש הניצב מעל הריסות ביתו, מניף ידיו ופיו פתוח, זועק. על פני הצילום סימן החבר סימן שאלה גדול בצבע ירוק, ומתחתיו הופיע שמי מוקף בעיגול, עדות על שהגבתי לפוסט בלייק. בהודעתו הוסיף החבר את הדברים הבאים: "לכולנו לא נוח עם זה... אבל לא עושים כדי להרגיז... חוסם אותה בפייס שלי". בהודעה עוקבת הוסיף החבר, בין היתר, את הדברים הבאים: "[...] יש גבול למה שאפשר לספוג [...] למה להכניס אצבע בעין [...] אנחנו חסמנו כי לדעתנו זה לא הזמן לראות איך משחיתים את המעט כבוד [כך במקור - ס.נ] שנשאר לנו וסהכ [כך במקור - ס.נ] העברתי לך את התמונה כדי שסיגל לא תיפגע מאנשים שאין להם רסן כמו שיש לי".
בתוך הזוועה הגדולה, המילים והתצלומים של אלפי הנרצחים, הטבוחים והחטופים, האפשרות היחידה שנותרה, נדמה לי, היא ניתוח קר של כל מה שניתן לכנותו "הטקסט". ראשית, חומרי הטקסט ושנית, פרשנותו. ומה יש בטקסט הזה שהבאתי לעיל, איך אפשר לפרשו? תחילה מעקב ואיכון, אחר כך תיעוד ואז הלשנה. נוסף על זאת, טשטוש הגבול העובר בין חברות לאידיאולוגיה וזיהוי הפגנת אנושיות כלפי פגיעה בחפים מפשע כפגיעה בחברות. יש כאן כמובן גם בריונות שמוסווית בניסיון להגן ולגונן לכאורה. ולבסוף, השאיפה להציב חיץ בתוך הבית, בין בני הזוג, כמו גם דרישה להכרעה: האם לי אתה או לצרי?
האירוע הזה הכריח אותי לעשות את מה שלא יכולתי לעשות עד כה; להתבונן מחדש במה שאנו עומדים מולו מתוך הצורך להבחין בין מסגרת החשיבה על הכובש והנכבש, המדכא והמדוכא, לבין הרוע הטהור, האכזרי והסדיסטי של מחבלי החמאס. ולצד ההתבוננות להכיר גם בכך שההבחנה הזאת אינה יכולה להפריד רקמה מרקמה בממשות, כיוון שבעזה כרוכים אלה באלה החמאס ותומכיו והאוכלוסייה החפה מפשע. איך אמלט את עצמי?
בשנת 2012 התפרסם קובץ השירים של יצחק לאור ספר העדר ובו השיר "שלום בית":
שלום בית
לסיגל
יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וּמִשְׁפַּחְתֵּךְ
גַּם מִתְכַּנֶּסֶת לְשִׁירַת הֶעָרוּץ, לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה, וּמְדַפְדְּפִים
בָּעִתּוֹן, לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, צַחֲנַת
הַגְּוִיּוֹת מִתְבַּטֶּלֶת מִפְּנֵי רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל, הַתָּא הַמִּשְׁפַּחְתִּי חָשׁוּב
לְטִפּוּחַ סוֹלִידָרִיּוּת, כָּל פְּסִיכוֹלוֹג יְאַשֵּׁר זֹאת (יְאַשְּׁרוּ גַּם כָּרוֹזֵי
הָאִטְלִיז הַגָּדוֹל, פַּרְשָׁנֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה), וְאַתְּ לֹא תִּגָּרְרִי לַוִּכּוּחַ, עוֹד
מְעַט הַכֹּל יִגָּמֵר, יַתְחִיל וִכּוּחַ אַחֵר, עַל הַבְּחִירוֹת, אַחַר כָּךְ עַל
הַרְכָּבַת הַמֶּמְשָׁלָה, אַחַר כָּךְ לִיגַת הָעָל, גְּבִיעַ הָאַלּוּפוֹת, עָמוֹס עֹז
הָיָה בְּעַד הַמִּלְחָמָה עַד הַמֵּת הַ-401, אוֹ עַד הַמֵּת הַ-712, בּוּרְסָה
כֻּרְסָה חֲדָשָׁה, הָהּ מֻרְסָה מִשְׁפַּחְתִּית, אוּלַי תִּינוֹק חָדָשׁ, גַּם הוּא
יִלְמַד לְזַהוֹת אֶת קוֹל הַגְּבוּרָה הַדַּקָּה בְּקוֹלָם שֶׁל סַבְתָּא וְסַבָּא
וְדוֹד וְדוֹדָה עִם רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל וְרִשְׁרוּשׁ הָעִתּוֹן וְקוֹל הַפַּרְשָׁן
וּמַקְהֵלַת הַצַּדִּיקִים, וְהַדְּמָמָה עַל הַדָּם, הַדְּמָמָה עַל הַדָּם, בַּלֵּילוֹת
מִתּוֹךְ שְׁנָתָם, זַעֲקַת הַיְלָדִים שֶׁעוֹד לֹא נֶהֶרְגוּ, בְּכִי הָאָבוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ
שִׁגְעוֹן הָאֵם, הַחוֹפֶרֶת בְּמַקֵּל חִזְרָן, גֻּמָּה לָטַעַת עֵץ בִּמְקוֹם לִקְבֹּר
אֶת בְּנָהּ אֲשֶׁר כֻּסָּה. אַל תִּגָּרְרִי לַזַּהֶמֶת הַלְּשׁוֹנִית, שְׁבִי מוּל יְלָדַיִךְ
מֶשֶׁךְ כָּל הָאֲרוּחָה, הַצְחִיקִי אוֹתָם בְּפַרְצוּפִים, קְרִיצָה, פְּזִילָה, שִׁרְבּוּב
שְׂפָתַיִם, עִקּוּם הָאַף, אַל תַּקְשִׁיבוּ, יְלָדִים, אַל תַּקְשִׁיבוּ, וּכְשֶׁיָּשׁוּבוּ
מִבֵּית הַסֵּפֶר, חַבְּקִי אוֹתָם, אֲבָל בִּדְקִי לָהֶם אֶת הָעֵינַיִם כְּמוֹ בְּמַגֵּפַת
צַהֶבֶת, אִם רוֹאִים לָהֶם כְּבָר דָּם. וְאִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתָךְ לָמָּה בָּכִית, שִׁירִי
לָהֶם בְּלַחַשׁ אֶת הַשִּׁירִים מִיּוֹם הַשִּׁשִּׁי "רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כָּל
הַנְּשָׁמוֹת"
את השיר הקדיש לי לאור כצו שנועד להזכיר כל העת את מה שנדרש ממני; למצוא את מקומי הברור בתוך השבט המשפחתי והקולקטיבי: לא להיגרר לוויכוחים אינסופיים, ותחת הניסיון לחנך את הסביבה לשמור על ילדי מפני קהות הלב. בזמנו ידעתי למצוא את המקום הזה והצו של לאור היה עבורי, ממילא, המובן מאליו. אבל שיר טוב וצו חשוב מוכיחים את עצמם בייחוד בזמנים שבהם הים סוער והאנושיות, יהיו פניה אשר יהיו, מסתירה את פניה; לא רק באירועי הזוועה שהתרחשו בשבת השחורה ב־7.10, אלא גם פניהם של מי שמתבוננים בה: את פניי לא יכולתי למצוא. לאורך השנים עשיתי כל שביכולתי כדי שלא יקשיבו ילדיי לדהרת הששים אלי קרב ובדקתי את עיניהם שוב ושוב "כמו במגפת צהבת, אם רואים להם כבר דם". וכשמנהלת בית הספר היסודי פגשה אותי בשעריו וסיפרה לי שבתי הייתה היחידה בכיתה שבעת קריאת שירת דבורה הרימה את ידה וביכתה את אמו של סיסרא שעמדה בחלון וציפתה, לבנה שלא יחזור, שמחתי. הוקל לי. לפני ימים מספר היא צלצלה אליי, בתי שחיה בפריז, ואמרה לי: "אימא, אני צריכה אותך עכשיו. אל תשכחי את מה שלימדת אותי". נמלאתי צער וחוסר אונים. אֵם שלא יכולה לגונן על בתה. בים סוער אני טובעת עכשיו, מנסה למצוא את קרש האנושיות, להחזיק בו, להיאחז. שלא ידהר ליבי לצד כאבו הכן של חברו של בן הזוג שלי וידרוס, ידרוס. שלא ייגס ליבי בסבלם האנושי של החפים מפשע.
הבוקר, כשהתעוררתי, עלה לפניי לפתע זיכרון ביתה הדל של סבתי זכרה לברכה בשכונת קריית אליעזר בחיפה. בשולי שביל האספלט מול ביתה היה בקוע פתח קעור וממנו הציצה אדמה שהעשב הירוק צמח עליה לגובה, בפראות. לא נכנסתי דרך הפתח אלא נשארתי עומדת מולו, מתבוננת ביופי, משתוקקת אליו שיזכיר לי מי אני.
ד"ר סיגל נאור היא חוקרת ספרות, עורכת ומשוררת, מייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל.