הרב קוק - מבט חדש, יהודה מירסקי, כנרת זמורה דביר, 33 עמ', 2021.
האם העובדה כי משנתו של הרב קוק מעוררת מעט מאוד עניין מעבר למעגל דוברי העברית, ומחוץ למעגל השיח הישראלי, מעידה על היעדר החשיבות התיאולוגית והמשמעות הפילוסופית של משנת הרב קוק? האם יש לחשוב על אודות משנתו רק במונחים חברתיים, פוליטיים, היסטוריים או אידיאולוגיים, כפי שעושה מירסקי בספרו?
חנוך בן פזי
לקראת סוף הספר, כותב יהודה מירסקי, מְחברו: "כיצד אפשר להבין ואף להעריך הוגים גדולים שחורגים בהגותם מהקטגוריות ומהסיווגים המקובלים, ומעצבים מחדש את עולמותינו האינטלקטואליים והרוחניים? חייהם, כתביהם ותורותיהם, תלמידיהם והמוסדות שהם מותירים אחריהם, יכולים להוות שערים לעולמם. אבל כאן מתחילה המעידה. התלמידים הם בעלי מחשבה משלהם, ושינויי העתים משנים הקשרים ומציאות. גדלותם של ענקי רוח טמונה במורכבותם, בתמהיל הייחודי של נאמנות ותעוזה שמתקיים בכל אחד מהם" (עמ' 238). דומה, כי דרכו המחקרית של מירסקי מציעה פרספקטיבה חדשה לעיון בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וכך מתווה הספר דרך, ופותח את הדלת בפני קוראיו, להתחיל ולענות בדיוק על השאלה הזו, שאותה הציב רק בחתימת הדברים.
לידתו של הספר התרחשה מעבר לים ובשפה האנגלית, ואף שזהו תרגום, הרי שאין זה תרגום בלבד והעברה משפה לשפה, אלא עיבוד ועריכה, המקנים למהדורה העברית איכויות משל עצמה. אין זה מתפקידי לעמוד על חשיבותה של המהדורה הראשונה, שפתחה את השער בפני האינטלקטואלים דוברי האנגלית. אך אני מבקש בדברים הבאים להבין את ייחודו של מחקר זה ושל הספר כחלק מן השיח הישראלי והעברי. ועל כן אומר כי לעניות דעתי את הספר הזה יש לבחון פעמיים. בפעם הראשונה כשלעצמו, כמחקר ביוגרפי אינטלקטואלי המוקדש לדמותו ולהגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. ובפעם השנייה על רקע המחקר הקיים ועל הבנת מגבלותיו, מתוך ניסיון להציע נקודת מבט חדשה ומרעננת להבנת דרכו ומשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
אחד הפרדוקסים המלווים את מחקר הרב קוק, נוגע להתעניינות הרבה ולריבוי הכתיבה הפופולרית, האינטלקטואלית או המחקרית, המתקיימת על אודותיו בישראל, ובעברית. ולעומת זאת, היעדר מוחלט של התעניינות מחוץ למעגל דוברי העברית, ומחוץ למעגל השיח הישראלי. היעדר ההתעניינות הזאת נכון הן בקרב חוקרי ולומדי המחשבה היהודית בכלל, והן בתוך השיח הפילוסופי הכללי, שלא יודע את שמו של הרב קוק, ואינו מכיר את משנתו. ככל שמעמיקים להתבונן בחידה הזאת, היא מעוררת תהיות רבות, שכן לפנינו תופעה תרבותית מחקרית מסקרנת כשלעצמה, החורגת מן המעגל של אלו הרואים עצמם כתלמידיו וכתלמידותיו, ממשיכי דרכו של הרב קוק. מדפי הספריות וחנויות הספרים בירושלים עמוסים בכתיבה הגיוגרפית עשירה על דמותו, מנהגיו, הליכותיו, שירתו, אורח חייו, ואפילו סיפורי פלאים על השפעתו הפוליטית והמדינית.
מחקרים רבים נכתבו ונכתבים על משנת הרב קוק, הן בצדה ההיסטורי, הן בצדה הפוליטי והן בצדה ההלכתי, וכמובן בתוך ההקשר התיאולוגי וההגותי. אולם אחת מן התופעות הבולטות ביחס למחקר זה, היא שכמעט כל המחקרים נעשים על ידי חוקרים בעלי רקע ציוני דתי, אשר מביאים אל עולם המחקר את הרקע האידיאולוגי או הדתי שלהם. אבינועם רוזנק עמד על התופעה הזו בספרו סדקים, כאשר ביקר את השיח המחקרי על אודות הרב קוק, הנגוע בנטיות הלב או בנטיות הפוליטיות של החוקרים. ואם מותר להוסיף, גם הביקורת שמותחים החוקרים זה על מחקרו של זה, טעונה פעמים רבות באותו סוג של הטיות פוליטיות או אידיאולוגיות. סביר לשער כי גם ספר זה הניצב בפנינו זוכה ויזכה לאופן דומה של ביקורת על אודות ההטיה כביכול של מחברו, או בנוגע לפרטי מידע הנתונים במחלוקת ועוד.
במובנים רבים, ראוי שישאל הקורא את עצמו האם התופעה המחקרית הזאת חושפת בפנינו עניין עמוק יותר, והוא היעדר החשיבות התיאולוגית והמשמעות הפילוסופית של משנת הרב קוק. דהיינו, שיש לחשוב על משנתו רק במונחים חברתיים, פוליטיים, היסטוריים או אידיאולוגיים. בכדי לענות על שאלה זו, ולגלות את החשיבות התיאולוגית והפילוסופית של כתבי הרב קוק, נדרשים החוקרות והחוקרים לשיטות מחקר מגוונות. אחת הדרכים של מחקר הפילוסופיה היהודית היא ליטול על עצמך את המשימה לנסות ולהבנות משנה סדורה שאותה ניתן לחשוף מאחורי או מבעד לכתבים הרבים של הוגה או איש רוח. דרך אחרת יכולה להיות זו המבקשת להבין את דמותו ואת אישיותו, את אותם הדברים שהביאו את איש הרוח ליצור את משנתו הסדורה, בבחינת "פילוסופים כבני אדם". כזאת למשל דרכו של המחקר המתעכב על אירוע ביטול האירוסים של קירקגור, או הכרעתו של פרנץ רוזנצוייג להישאר יהודי וכיוצא בזה. יש גם כיוון אחר, והוא הבנה היסטורית של התפתחותה של משנה מסוימת, כתגובה לאתגר דתי או חילוני, פוליטי או חברתי. כך, יהיו מי שישפטו את ספרו של מנדלסון, ירושלים, כמענה של איש המיעוט הדתי בתוך חברה תרבותית, הנאחז בנאורות בכדי לתת מענה למצוקותיו ולמצוקות הדור שלו. בכל אחד מן המובנים הללו, כתיבתו של הרב קוק מאתגרת את המחקר. מצד אחד, מדובר בעשרות רבות של מחברות, במאות רבות של מאמרים, בריבוי ספרים, ובאין ספור מכתבים שהותיר אחריו. האם ניתן לזהות מאחורי כל הכתיבה הזאת את המשנה הפילוסופית הסדורה? מצד שני, יש מי שנאחזים בהתבטאויות שונות של הרב קוק, בכתב ובעל פה, אשר לימדו על המאמץ העיקרי שלו, תרגום סודות הקבלה או השיח הקבלי, לשפה מקובלת ומדוברת בקרב בני דורו. מצד שלישי, יהיו מי שיאחזו בשולי גלימתו בכדי לחפש את דרכו הפוליטית והאידיאולוגית של הרב קוק.
וכל התיאור הזה מאפשר להתחיל ולזהות את סוד כוחו של הספר שלפנינו. המחבר מצליח לצאת ממעגל הקסמים של חקר הרב קוק, ולהפרות אותו בגישה מתודולוגית חדשה, כזו שתאפשר למקם אותו בתוך השיח ההיסטורי והפילוסופי הרחב. מירסקי בוחר לכתוב ביוגרפיה אינטלקטואלית המשלבת ניתוח היסטורי פוליטי, בצד פילוסופיה ומחקר הדתות. ואולי הבחירה המפתיעה והנועזת ביותר של מחבר הספר היא שהוא מבקש להגיש לקורא העברי, בדומה לקורא האמריקאי, חיבור שכתוב בשפה בהירה, נגישה ונוחה. כזו שאינה מחייבת בקיאות עצומה בשיח המחקרי ובפולמוסים השונים המלווים את חקר משנת הרב קוק. ובו בזמן, היא מחייבת את החוקרים להיות רגישים ביותר לניואנסים הדקים, אלה שבהם בגלוי או ברמז. כך מגלה מירסקי יותר מטפח מסודותיו הכמוסים ביותר של הרב קוק.
הספר נפתח בסופרלטיב המייחס לרב קוק את המעמד של "ההוגה הדתי הנועז והרדיקלי ביותר במפנה העת החדשה" (עמ' 11). אולם, כחוקר ביקורתי, מבין מירסקי שאין להבין את הנועזות המחשבתית, מבלי למקם מחדש את הרב קוק בתוך ההקשר הממשי של קהילות מזרח אירופה שבהן צמח, בתוך הסיפור האישי והביוגרפי המורכב, כרב ואיש רוח בתוך מרחב פוליטי חדש, רווי סכסוכים ומחלוקות – מבית ומחוץ. נקודת המבט המחקרית הזו הביאה את מירסקי להתבונן בסיפור התפתחותו הרוחנית והתורנית של הרב קוק כבר בשנים שקודם עלייתו ארצה. ראוי לשים אל לב, כי במשך שנים ארוכות התעלם המחקר (כמעט לחלוטין) מן התקופה שקדמה לעלייתו ארצה של הרב קוק. כאילו קיבלו על עצמם החוקרים את הנחייתו של הבן, הרב צבי יהודה, שלא לפרסם מחיבוריו של הרב קוק שקדמו לעלייתו, בעת שהיה בן 38. עד היום מתייחסים רבים מהחוקרים לארבעים השנים הראשונות הללו כמעין "הקדמה" בלבד או "פתח דבר" למשנתו. והנה, הפרק הראשון בספרו של מירסקי מתגלה לקורא הרגיש כמעין המתגבר, משום שהוא גדוש בגילויים מסעירים על חייו האישיים של הרב קוק, כמו גם על התפתחותו הרוחנית והרעיונית. הפרק, ובו תיאורים שיש בהם מן ההכללה על אודות התנועות החברתיות והדתיות השונות שפעלו במזרח אירופה, מאפשר לעיין במפה היהודית הרוחנית בקנה מידה של 1:50,000, בכדי לזהות את מסע הנדודים של הרב קוק, ואת ההקשרים הישיבתיים והלמדניים השונים – תחנות במסע התפתחותו האישי והציבורי. מירסקי מזמין אותנו להבנה מעמיקה של דמותו של הרב קוק, תוך שהוא משתמש בביטויים רגשיים מגוונים על אודות ההתלהבות, השאיפות, הכמיהות האינטלקטואליות, ההתמודדות עם השכול, והסקרנות העצומה. ומי שנעתר להזמנה, יוכל למצוא את עצמו, למשל, בליטא, ולהבין כיצד העמיד הרב קוק "את עצמו בלבה של הדרמה הרוחנית היסטורית של זמנו, ועל סיפה של התהום שנפערה בדרמה זו בין האמונה לכפירה, כשהוא מסרב לוותר על התהום ונמנע כמובן מליפול לתוכה" (עמ' 52). ושוב, כמגלה טפח ומסתיר טפחיים, מוסיף מירסקי את המילים הבאות: "הוא נשאר שם עד סוף ימיו [...] הוא לא רק הבין עמוקות את ההתרחשויות המהפכניות הדתיות והפוליטיות סביבו, אלא גם הזדהה עמן במידה מסוימת" (שם). "החושך יכסה ארץ: סנט גאלן, לונדון והמלחמה הגדולה", זוהי הכותרת של הפרק הרביעי, וזהו השם שבו בחר מירסקי לתאר את תקופת מלחמת העולם הראשונה, ואת השנים שבין 1914 ל-1919 שבהן שהה ופעל הרב קוק בשוויץ ובאנגליה. מאורעות ומהלכי מלחמת העולם הראשונה – המלחמה הגדולה – הסעירו את אנשי הרוח באירופה, אשר חלקם קיוו כי הסערה תשחרר את אירופה מן הבורגנות והניוון ששקעה בתוכם, וחלקם ביכו את התפרקות התרבות והחברה המוסרית. הטלטלות הללו, שבין תקווה לייאוש, בין החברתי והפוליטי, הדתי והמדיני, הסעירו גם את הרב קוק, שביקש אף הוא ליטול את חלקו בשיח החדש. "באופן אירוני, ההיקרעות מן הבית וממרבית משפחתו עקב המלחמה, סיפקה לרב קוק את מה שערג לו לעתים כה תכופות בהיותו ביפו: הזמן ללימוד ולהתבוננות. הוא כתב בקדחתנות במחברותיו. הוא ניסה לפתור שאלות מטפיזיות ותיאולוגיות גדולות ולהבין את משמעות התקופה" (עמ' 143). ושוב, נדרשים הקוראים להיות קשובים לדקויות התיאור של מירסקי, על אודות המפגש של הרב קוק עם המטרופולין של לונדון, על אוצרותיה – הפארקים הגדולים, הגלריה הלאומית, הספרות הקלאסית האנגלית, ועוד. והנה שם, ואולי דווקא שם, יכול הרב קוק לחבר את אחד מספריו המעמיקים והמסקרנים ביותר: ראש מילין. חיבור שנכתב כמענה לבלבול ולכאוס שהציפה המלחמה, ובו מציע הרב קוק לחפש את המשמעות שמעבר לגלוי ולמובן, באמצעות "הרהורים מיסטיים על האלף בית העברי" (עמ' 160).
בתיאור המבוסס על עבודת ארכיון מאומצת, מלמד אותנו הספר על יחסו של הרב קוק להצהרת בלפור, ושם קץ לשמועות על מעורבותו הפוליטית בהשגתה. ובכל זאת, כדאי לשים לב, כי "כחודש לאחר ההצהרה, פנה הרב קוק לוייצמן ולסוקולוב בקריאה להקמת מרכז לתורה ולחוכמת ישראל, שיהווה בסיס רוחני למפעל הציוני" (עמ' 166). קריאה זו, המזכירה את קריאתו של בובר להקמת בית ספר יהודי ללימודים גבוהים – האקדמיה העברית – תמשיך להדהד בפעולותיו של הרב קוק להקמת מוסדות חינוכיים בירושלים. כך בנאומו של הרב קוק בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, כך בהתייחס למכון הרי פישל לדרישת התלמוד, וכך באשר לישיבה שאותה הקים, ואשר את תוכנית הלימודים שלה התווה ביחד עם הרב הנזיר, בכדי שתכלול גם לימודי תנ"ך ופילוסופיה.
את העמודים שלפני תיאור "הקיץ האחרון" בחייו של הרב קוק, הקדיש מירסקי לשתיים מן הפרשות המסעירות ביותר שבהן היה מעורב, ובהן נקט עמדה פוליטית: מאורעות תרפ"ט וועדת החקירה שבעקבותיהן, וכמובן פרשת רצח ארלוזורוב, שהדיה מלווים את הפוליטיקה הישראלית עד ימים אלו ממש. מירסקי מכנה את עמדתו של הרב קוק: "מחיר הניצחון", משום ש"אחרי עשורים של ניסיון להיות על-מפלגתי ודמות מגשרת, הפעם הרב קוק נקט עמדה. הוא ניצח בקרב על זיכויו של סטבסקי והוכיח את יכולתו לגייס תמיכה ציבורית נרחבת, אבל למרות המעריצים שקנה לו, נותר שוב, בודד" (עמ' 231). במובן מסוים, היה זה ויתור על "החזון שעליו השליך את כל יהבו", דהיינו: "לראות בכל יהודי בארץ ישראל ניצוץ של התגלות אלוהית עלי אדמות" (שם).
אני יכול לשער שיהיו רבים ממעגלי חוגי הרב קוק שיתקוממו כנגד הספר, ונגד נקודת המבט המחקרית המוצגת בו. אני יכול לשער שיהיו רבים אשר תחסר להם הפרשנות הקבלית המיסטית של תורת הרב קוק. אני יכול לשער שיהיו רבים, ואני ביניהם, שישובו לחפש בספר את הפילוסופיה של הרב קוק. אולם, בסופו של דבר, את אשר הבטיח מחבר הספר בכותרתו, הצליח לקיים. הייתי רוצה להאמין כי דווקא המבט החדש הזה יאפשר למחקר הרב קוק לחרוג מעבר למעגלים הסגורים של תלמידיו וחסידיו. הייתי רוצה לקוות כי סוף סוף, לאחר קרוב לתשעים שנה, ניתן יהיה למקם מחדש את הגותו של הרב קוק במפת הפילוסופיה וההגות.
פרופ' חנוך בן פזי הוא ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. ספרו ציונות נוסח לוינס: זהות. מוסר. אחריות, יצא לאור בסדרת הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד, 2017. בקרוב עומד לצאת ספרו הומניות עברית - ההומניזם היהודי בהוצאת אידרא.