מאדי, נעמה הכט, קתרזיס, 245 עמודים, 2022.
שתיהן, הדמות ושפת הנובלה, מעוצבות בעיקר באמצעות סיסמאות וידע שגור, שגור מדי. ג'ונאלין כמו מורכבת משלל הסטריאוטיפים שמשלימים את תמונתה של עובדת זרה טיפוסית עבור הישראלי המצוי
אדוה מלר
עד שנפטרה, המקום האהוב עליי בעולם כולו היה ביתה של סבתי. בילדותי אהבתי מאוד לבקר בבתים של זוגות זקנים, עד כך כדי כך שאמי ייצרה הזדמנויות כאלה במכוון. התעניינתי באלבומי התמונות שלהם, בציורים ובתצלומים הממוסגרים על הקירות, בספרי הילדים ששמרו, בסיפורים שלהם עצמם, בניסיונותיהם לשעשע אותי, וכמובן בסוגי העוגיות השונים שהציעו לי. ככל שבגרתי, התעבתה החיבה שלי אליהם בסקרנות משונה, וגם באשמה שברחמים של ממש. כשאחד הזקנים התרסק על השביל, ודם סמיך ניגר מאפו הענק ומפצעים בזרועותיו המנוקדות בכתמי עור, נותרתי נטועה במקומי לצדו, גם כשהגיעו המבוגרים שניסו לעקור משם את תלמידת בית הספר היסודי העדינה במהירות האפשרית. עורם של פילים ריתק אותי יותר מכל מראה אחר שסיפק טיול בן חצי שנה באפריקה לאחר מותה של סבתא, כי הזכיר לי את פניה.
ההכרה בכיעורה המהפנט של הזקנה נוכחת בספרות עוד מאגדות חז"ל. יש בה כפילות: חוכמה וניסיון חיים מעוררי כבוד, לצד קמילת הגוף ורפיון הנפש, המחשבה והזיכרון. אך בחברה הישראלית של ימינו, מי שיכולים להרשות לעצמם דוחקים לרוב את צדדיה הדוחים של הזקנה אל מחוץ לטווח הראייה. כשאינם יכולים לנהל עוד חיים עצמאיים בבתיהם, אנו מפקידים את זקנינו בידיהם של מטפלים ומטפלות, לרוב כאלה שמגיעים מרחוק כדי להתפרנס טוב משיכלו בארצות מוצאם; או מעבירים אותם לבתי אבות, שמשווקים היטב כ"דיור מוגן". כך אנו יכולים לשכך את דאגתנו, להשקיט את מצפוננו, וגם לבטל את הכפילות. קרובינו המבוגרים נותרים בעינינו זקנים חביבים, לעיתים מבולבלים או מסורבלים מעט, אך נקיים, שׂבעים ומושגחים. למראותיה הבזויים של הזקנה ניחשף, אם בכלל, במקרים נדירים בלבד.
מאדי הוא ספר ביכורים בפרוזה לנעמה הכט. הנובלה עוקבת אחר ג'ונאלין, אישה פיליפינית שעובדת כמטפלת סיעודית ברמת גן בביתו של יצחק – "הזקן שלה". בפיליפינים נותרו בעלה אנג'לו, ובתה מאדי, נערה צעירה בת 12, כמעט 13, כשמה, כאמור, שם הספר. הנובלה עוסקת בשגרת יומה של ג'ונאלין: הטיפול ביצחק, הניסיונות לרצות ולעודד אותו לאחר פטירתה של אשתו יונה, חופשות סוף השבוע בתל אביב בדירה המשותפת לה ולמטפלות נוספות, הביקורים בכנסייה בימי ראשון, הגעגועים התכופים לאנג'לו ובמיוחד למאדי – שהקשר עימה קלוש ורופף מאוד, והציפייה לכל בדל תקשורת או מידע מהם.
זהו טקסט שמבקש לייצג קבוצה מושתקת למדי, שזכויות חבריה בישראל ספורות, ושהישראלים מתקשים להבחין ביניהם כפרטים. המניעים המוסריים מבורכים, אך הבקשה המשתמעת מההתמקדות בסיפורה של אישה, מטפלת זרה אחת, לאמירה ערכית לפיה ראוי שהספרות (והחברה הישראלית) תיתן מקום גם לסיפוריהם הפרטיים של העובדים הזרים – נתקלת במכשולים שמציבים כמעט כל שאר מרכיבי הסיפור. ג'ונאלין מתוארת באופן כללי מאוד: את גילה אנו יכולים רק לנחש, וכך גם את המראה החיצוני שלה; סיפור חייה לפני הגעתה לישראל, משפחתה, הזוגיות עם אנג'לו או עולם פנימי כלשהו שאינו קשור בהווה המיידי כמעט ולא זוכים להתייחסות, וסממנים תרבותיים מובחנים אינם מתוארים כלל. דמותה היא סובייקט־לכאורה, ובהתאם פועלת גם השפה שלה, שמתייחדת בעיקר בהוספת האות יו"ד למילים, למשל "ביסדר" ו"נילך", שימוש לא עקבי בשמות פועל במקום בפעלים, ושילוב המילה "זה" היכן שאין בה צורך: "אני רואה זה יש עוגה" (עמ' 19). כשתשוב עם העוגה לשולחן כבר תשתפר העברית שלה עד כדי "הינה לך" (עמ' 27). הנובלה כתובה במשלב יומיומי נמוך, שנשזרות בו בשרירותיות מליצות שחוקות ודימויים שאין איך לכנותם מלבד – לא מוצלחים. כך נפתח הספר בדימוי של ג'ונאלין כמי ש"מעבירה את זמנה בתנועות המגיבות לתנועת ידו של יצחק, כאילו הוא המנצח והיא כלי הנגינה" (עמ' 7), בבית החולים יש "ניצני מדרגות" (עמ' 61), ופינת הישיבה היא "כמו גידול בראשו של המסדרון" (עמ' 77). שתיהן, הדמות ושפת הנובלה, מעוצבות בעיקר באמצעות סיסמאות וידע שגור, שגור מדי. ג'ונאלין כמו מורכבת משלל הסטריאוטיפים שמשלימים את תמונתה של עובדת זרה טיפוסית עבור הישראלי המצוי. שיחותיה עם מטפל סיעודי אחר שהיא מכירה במהלך הנובלה, שדווקא אפשר למצוא בהן רגעים נדירים של כנות, מתוארות כמתנהלות "בשפתם" (עמ' 78, 279), באופן שמדגיש שוב את המרחק של המספרת מנקודת המבט של הדמות שהיא מנסה לתאר. וגם הכנסייה, מרחב שמאפשר ייצוג תרבותי קרוב, מתייהדת: "שפתיה של נינה" (חברתה של ג'ונאלין) "אמרו שירה", ודבריו של הכומר הם "דברי אלוהים חיים" (עמ' 195-194).
הסיפור כולו מתווך בקולה של מספרת כול־יודעת, הצמודה רוב הזמן לתודעתה של הדמות הראשית. החשיפה המתמדת לתחושותיה ומחשבותיה של ג'ונאלין, לצד הבהרות תכופות, אגביות לכאורה, של התנהלות הדמויות, מותירות מעט מאוד מקום לפרשנות. למשל: "גם היא הייתה רוצה ללכת למועדון [...] היא לא רק רצתה את ההתאווררות הזו, היא הייתה זקוקה לה" (עמ' 12). לאורך הספר מצטברת תחושה מעיקה משהו – המספרת כמו מנסה לשמור על ג'ונאלין, ועל האופן שבו הקוראים יתפסו אותה. למטפלות רבות ודאי אכפת ממטופליהן, והן יוצרות עימם קשרים יפים ואמיצים לעיתים. אך המטפלת ג'ונאלין היא כל המטפלות כולן, ובו־זמנית – היא לא קיימת. בקריאת הספר קשה להתנער מן ההבנה שהעובדת הזרה שהכט בראה היא המטפלת שכולנו היינו רוצים שתטפל ביקירינו. דבר לא גובר על מסירותה למטופל, דבר לא מגעיל או דוחה אותה, וגם כשהיא מתרגזת או חשה קוצר רוח, היא עושה זאת רק בסתר לבה ולא זונחת את חובותיה כלפיו. היא לא עושה זאת מתוך פחד, או דאגה לכסף, אלא מתוך מעין מנגנון פנימי של צדק שפועל ללא הפסק. היא כל כך אידיאלית עד שאפילו על הפעולה האלימה של שינוי שמה בפיהם של יצחק ומשפחתו, מג'ונאלין המסובך להגייה ל"ג'ויה", היא מספרת בצחקוק אפולוגטי (עמ' 15). אולי, יותר משהכט שומרת על ג'ונאלין, היא שומרת כך עלינו – משכנעת אותנו שאנו משאירים את זקנינו בידיים טובות, ושאנו טובים אליהן בחזרה. מטפלות של אחרים יכולות להתעלל, להזניח, או סתם לבצע את עבודתן בחוסר חשק ללא אכפתיות שכזו, אבל המטפלת שלנו? חלילה. באותו אופן, מעסיקים יכולים לנהוג בפטרונות, בחוסר התחשבות, ואף בגזענות, אבל אלה לא אנחנו. כי אנחנו, כפי שיתברר בסיום הרומן, מצילים את המטפלת היקרה שלנו.
לאור הצבתה כאחת התמות המרכזיות בנובלה, ולו בשל עיסוקה היומיומי של הדמות הראשית, התפתחה אצלי במהלך הקריאה ציפייה למגע ישיר עם הזקנה. ובכן, במקום להישיר מבט אל פניה חרושי הקמטים, הגרוטסקיים מאוד לעיתים, הטיפול בזקנה ביישני וחסוד כמעט כמו הדמות שעוסקת בו. ייתכן שזו התוצאה האפשרית היחידה של אורח חיינו, איננו מכירים את הזקנה במערומיה, ומסוגלים לחשוב עליה רק עד גבול מסוים. לכן, ג'ונאלין "נעלה לו [ליצחק] את נעלי הבית כל-כך הרבה פעמים שהיא כבר לא אומרת לעצמה 'איכס' בלב כשהיא מלטפת את הציפורניים הצהובות, הנמלטות להתחבא בבשר" (עמ' 12); "היא רכנה לעזור לו להפשיל את התחתונים" (עמ' 74); "היא עזרה לו להגיע לשירותים ולעשות את מה שצריך" (עמ' 102-101); כשהיא עוזרת לו להתקלח היא מסבנת "את הירכיים. ביניהן" (עמ' 152). התיאורים הללו לא מעטים, ואפשר לראות בהם ניסיון לומר דבר מה על קרבתה של אישה צעירה לגוף הגברי המזדקן, ייצוג נאמן של ההתרגלות שלאחר הדחייה הראשונית, באמצעות אסתטיקה עדינה ומינימליסטית. אך התחושה העולה מן הטקסט היא ש"צריך" לתאר את הדברים הללו, לא להיחשף אליהם באופן מלא, מה שמוביל לטשטוש המורכבות. הרי אין כאן רק התרגלות למה שדוחה, שנובעת על פי הכט מן השגרה וממסירות אין קץ גם יחד, אלא ניכור הכרחי של ממש, שכדי לתארו דרושים אומץ ומחויבות של ממש.
את הכשלים בשני ההיבטים הללו – הלשוני והתוכני, מקדים הפרה־טקסט. כריכת הספר לבדה זועקת את השאלה: האם סופרת ישראלית יכולה לעמוד במשימת הייצוג של מהגרת עבודה מהפיליפינים? האם הניסיון עצמו ראוי? כריכת הספר מעוטרת בציורים של יצירות אוריגמי זעירות, עשויות משולשים רבים, זעירים עוד יותר. בסתירה חריפה לאסתטיקה העדינה הזו מן המזרח הרחוק, מעוטר דש הספר בגרפיקה שמדמה את ההודעות ששולחת ג'ונאלין למאדי באפליקציית ה־Whatsapp. בעברית. האם המטפלת הזרה שולחת הודעות לבתה בעברית? האם האסתטיקה של הכריכה ממצה את עצמה בגבול ההבנה של קהל היעד? נדמה שמה שהניע את הבחירה העיצובית של אנשי הגרפיקה הוא מה שמניע את הכתיבה כולה – הצורך שנבין, או אולי יותר מכל – הצורך להראות שאנחנו, כולנו, הישראלים, מבינים. רואים "אותם". ובכן, אף על פי שנראה שהסופרת הישראלית הזו לא הצליחה באופן מספק במשימת הייצוג שנטלה על עצמה, עוד לא אבדה תקוותנו – אני מאמינה שהיא אכן ראויה ואפשרית.
הצלחתה הממשית, וכמדומה מקרית, של הכט בנובלה הזו היא בייצוג תחושת הזמן. כמעט בלא ציון של פרקי זמן מוגדרים, כל העלילה היא למעשה אירוע אחד מתמשך הקרוי שגרה, שגם שיאי הרגש והמפנים בה אינם חדים או מזעזעים. הם מטלטלים רק במידה, קטומים או מעוגלים מאוד, וכמו לשונו של הספר, די משעממים.
הילדה שאהבה לבקר זקנים אולי בגרה, ואם היו אלה חיבתה הבסיסית לזקנים, כורח מציאות חייה או בחירה מודעת לא לעצום עיניים כשמגעיל שהובילו לכך, היא נחשפה בבגרותה לכיעורה של הזקנה במלוא עוצמתה. אלו ידיעות שלא ניתן לבטל בשמם של נוחות וטוהר, או של אסתטיקה מבוקשת. לכן, אני מוצאת עצמי דורשת גם מן הספרות שלא לטשטש אותן עבורנו.
אדוה מלר היא מאסטרנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.