עיר תחתית, הילה עמית, עם עובד, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, 221 עמודים, 2022.
אולי צריך להניח את העקרונות בצד ולתת לדמויות לחיות בתוך הערפל הזה כמסך של הגנה – דווקא מתוך הבנה שגם אם יש חלקים בחברה הישראלית שיכולים להרגיש נוח עם זהותם, הרי שבשוליים חיים גם אחרים, שעבורם הסתרה היא הדרך לשרוד.
עדיה מנדלסון מעוז
הרומן של סייד קשוע גוף שני יחיד, משנת 2010, עוקב אחרי אמיר, סטודנט ערבי המאמץ לעצמו זהות אחרת עד למחיקה סופית של עצמיותו. אמיר חש זרות מתמדת מאז ילדותו עם אימו, שהייתה מוקצה בחברה משום שסירבה לציית למנהגי המקום שדרשו ממנה לשאת את אחיו של בעלה לאחר מותו. הוא מרגיש זר ולא שייך גם כשהוא מגיע לירושלים ועד לפגישה עם יונתן, הנמצא במצב של צמח. אמיר מוצא עבודה בטיפול ביונתן, לאחר מכן עובר להתגורר בדירה של יונתן עם אמו של יונתן, ומתחקה אחרי חייו. כמו יונתן הוא מתחיל לעסוק בצילום, ובהדרגה הוא מתחיל לעטות על עצמו את הזהות של יונתן פורשמידט, ואף מגיש מועמדות לבצלאל תחת שמו. אמיר מלביש על עצמו מעין סיפור כיסוי – ביוגרפיה אלטרנטיבית שלפיה הוא יהודי מבית אמיד בירושלים. רגע פטירתו של יונתן מאפשר לו לבצע חילופין של ממש, והוא קובר באופן סופי את זהותו הערבית (הגופה נקברת בשמו האמיתי, הערבי) – אף שברור כי זהות זו, גם אם תידחק לשוליים, תמשיך להיות חלק כואב אך בלתי נפרד ממנו.
שאלת הזהות, הכחשתה והסתרתה, ועטיית סיפור כיסוי, הן אבני הבסיס גם של הספר עיר תחתית של הילה עמית. אבל בניגוד לקשוע, אין כאן ביטול סופי של זהות המקור אלא משחק מתמיד בין הגלוי לנסתר. הספר מתחיל מנקודת הסיום של הסיפור ובמבט של מַרְיַם "בשני הגברים ובתינוקת שלה", כאילו היא מתבוננת מן הצד על חייה שלה ועל ההשתלשלות שלהם. היא מתבוננת בבעלה אִברהים, שנראה לא שייך לשכונה הערבית בעיר התחתית בחיפה עם הבגדים היוקרתיים והאירופאים שלו; היא מתבוננת באליעד, שנגרר אל חייהם המשותפים "כמו איבר שבור", אבל בהדרגה מתחיל למצוא בהם את מקומו; והיא מתבוננת בלילה, בתה היפה, ששלושה מבוגרים מטפלים בה ושומרים עליה. מרים מתבוננת על חייה בעיניים של זרה, משום שהיא ממתינה לאמה שאמורה לבוא לבקר אותם. היא סקרנית להבין מה אמא שלה יודעת ומה היא מבינה. האם הגיע הזמן לפתוח את הקלפים ולגלות מה נמצא מאחורי הסידור המשפחתי הזה?
בתמונת המרחב שחותמת את הספר, שתי דירות בעיר התחתית בחיפה. הדירות סמוכות זו לזו: האחת של אברהים ומרים, שכלפי חוץ מוצגים כזוג נשוי עם תינוקת, והדירה השכנה שגרים בה, למעשה, אברהים ובן זוגו אליעד. שתי הדירות והקשר ביניהן הם אזור המנוחה של שלוש דמויות שנאבקות על זהותן בתוך חברה שלא יכולה לקבל אותם כפי שהם.
אליעד הוא יהודי מכפר סבא שהסתיר את נטייתו מהוריו ומאחיו עד לרגע שבו אנשים חדורי שנאה חרטו את הדבר על דלת הרכב המשפחתי, וכך חשפו את סודו. ההורים ההמומים אינם מצליחים לקבל את העובדה שבנם הומו. האם ממשיכה להמתין שיביא הביתה בחורה, ואילו בריאותו של האב מתדרדרת, כביכול בשל אי־היכולת לשאת את האמת על בנם הצעיר. בתקופת שירותו בצבא אליעד היה נוסע כדי לבלות בתל אביב, ולאחר הצבא הוא עוזב את הבית אל העיר הגדולה, ומרגיש שאין לו יותר לאן לחזור. תלוש, שבור ומחפש אהבה הוא פוגש את אִברהים.
אִברהים הוא ערבי הגר בחיפה, בן למשפחה אמידה מאוד. אביו מנהל בית ספר, והמשפחה מגיעה מסטטוס גבוה הבא לידי ביטוי בלבוש היוקרתי של בני המשפחה. אברהים הוא נגן אבוב מצטיין אשר משתתף בקונצרטים ובתחרויות וחולם על קריירה מוזיקלית, וזו אכן מתממשת במסגרת עלילת הרומן. במקביל לכבוד שהוא מביא למשפחתו כנגן מצטיין, הוא מסתיר מן המשפחה את עובדת היותו הומו, ומוצא מקומות ומועדים למפגשים עם גברים. באחד מהם הוא פוגש את אליעד.
את מרים פוגש אברהים בבית ספר יהודי לאמנויות בחיפה. כשני ערבים יחידים בבית הספר, נוצרת ביניהם ידידות מופלאה. בניגוד למשפחתו האמידה והמשכילה של אברהים, מרים גדלה עם אחותה דאנא בצל אב אלים שמפליא את מכותיו באם. מאז ילדותן הרגילה האם את הבנות להתחבא בחדר בכל פעם שהחלה אלימות. הן היו נכנסות לחדרן וממתינות עד שהאב היה מסיים את ההתפרצות ועוזב את הבית. רק אחרי עזיבתו של האב היו הבנות יוצאות אל האם, בודקות אם היא עדיין נושמת ומטפלות בפצעיה. מאוחר יותר תעבוד מרים במקלט לנשים מוכות ותסייע להן, ותסייע גם לאחותה דאנא וילדיה להימלט מהגבר האלים שלו נישאה.
היצירה מתמודדת לכל אורכה עם שאלת ההסתרה והגילוי. אברהים ומרים מעדיפים לאמץ את סיפור הכיסוי של המשפחה המאושרת. הם מחליטים להתחתן מתוך כוונה להתגרש אחרי שיהפכו להורים, אבל לבסוף הם ממשיכים להיות צמודים זה לזה גם לאחר מכן. אליעד יוצא מהארון מול משפחתו, ומגלה שהוריו, שאפשר היה לצפות כי יהיו ליברלים, וגם אם יחוו איזה קושי יוכלו להתגבר עליו, מתנכרים לו ואינם מסוגלים לקבל אותו כפי שהוא. את האכזבה הזו הוא מנסח בדיאלוג בינו לבין אברהים: "אני חושב שאנחנו [...] כלומר היהודים, אנחנו מסתובבים בארץ ובטוחים שאצלכם כל הומו הוא בסכנת חיים או משהו כזה, אבל בתכלס, [...] בתכלס אני חושב שאלימות היא לא רק דבר פיסי, ושנוח מאוד ליהודים פה להגיד שכל הערבים הם הומופובים, עד שזה מגיע לילד שלהם" (עמ' 88). אליעד כועס על אברהים, שמבקש להתחתן עם מרים ולהסתיר את מי שהוא, ומסלק אותו מן הדירה שלהם בעת ביקור משותף בברלין. לדידו, שמירה על הסוד היא ויתור. אבל אברהים מנסה להסביר לו כי הודאה באמת היא "סיכון שאני לא יכול לקחת אותו", וכי "אצלנו, תבין – משפחה זה הכול. הכול" (עמ' 158-157).
אימוץ של סיפור כיסוי הוא הדרך של אברהים ליישוב הקונפליקט בין החיבור הטוב למשפחה לבין נטייתו המינית, אבל היצירה מתחברת אל רעיון סיפור הכיסוי גם בהקשרים אחרים. למעשה ההכחשה והעמדת הפנים מלווים את אברהים ומרים עוד מן הילדות. מרים עדה להסתרה מתמשכת של האלימות בבית. וכמי ששייכים לקבוצת מיעוט לאומית, שניהם נמצאים כל הזמן בתהליך של הסתרה של זהותם, או לפחות הצנעה של זהות זאת: אמנם בבית הספר יודעים שהם ערבים, אבל באינטראקציות אחרות בחייהם ההתנהלות שלהם נסמכת על היכולת "לעבור" כיהודים. את מחיר הזהות האמיתית הם, וגם אנחנו הקוראים, מגלים כאשר בשדה התעופה הם נלקחים לחקירה רק משום שהם ערבים. לעומתם אליעד היהודי, שבדרך כלל מרגיש נוח עם עצמו, מופתע מאוד כאשר החברה סביבו איננה מקבלת אותו. עקב זאת אליעד חווה תהליכים של הרס עצמי מוחלט שהוא לא מצליח להשתקם מהם אלא בזכות אברהים.
כשקראתי את היצירה חשבתי כי היא שוברת כמה הנחות יסוד שיש לנו הן באשר לסובלנות של החברה היהודית החילונית והן באשר למשמעות הרחבה של עיקרון ההסתרה. ראשית, אנחנו נחשפים לחוסר יכולתה של משפחתו של אליעד לקבל משהו שיפגע בחזות המושלמת של המשפחה המאושרת עם הבית בכפר סבא. זאת בעוד בתמונת הפתיחה, למשל, נראה כי אמה של מרים מקבלת בשוויון נפש ובקבלה מלאה את אליעד, היהודי, שנכרך אחרי המשפחה (אף שלא נאמר במפורש שהיא יודעת מה תפקידו במשפחה הזו). שנית, היצירה פועלת כנגד ערכים השוללים באופן גורף הסתרה או אימוץ של סיפור כיסוי. היא מפגישה בין רעיונות ליברלים מופשטים, המקדמים חתירה לזהות גלויה שאמורה להתקבל על הכול, לבין המורכבות של החיים. מובן כי מאחורי כל סיפור כיסוי שוררת מועקה, והמועקה גדלה ככל שסיפור הכיסוי רחוק יותר מן האמת וככל שהוא מבקש לכסות על חלקים מרכזיים יותר של עצמיותנו. מובן כי מדובר בשקר: מרים שואלת את עצמה "איך ייראו כל הימים הבאים, השנים, איך יתפתח השקר הזה עוד ועוד, איך יגדל להצגה כוללת כול, את הבית ואת עבודה ואת העתיד כולו. איך יצליחו לשמור על זה" (עמ' 164). עם זאת, לפעמים זוהי הברירה שצריך לנקוט, במיוחד בקרב קבוצות מיעוט בחברה – נשים, ערבים, הומואים. היצירה חושפת בפנינו את שגרת ההכחשה וההסתרה המלווה את מי שנמצא בשוליים, ולכן מאירה באור ביקורתי את הערך המקודש שאנחנו מעניקים לכנות מסוג מסוים. הרוב ההגמוני הוא זה שיש לו הלגיטימציה להחצין את זהותו. קבוצות השוליים, לעומת זאת, תמיד יחוו ניכור, ולעתים לא תהיה להן ברירה אלא להיגרר לתהליכים של הכחשה, הצנעה והסתרה. לפעמים ההסתרה הזו פירושה הישרדות, ולכן, רק כאשר אליעד מוכן לקבל אותה, הוא מצליח לשקם את חייו.
נחזור לתמונה הראשונה ביצירה, שהיא גם האחרונה ברצף הכרונולוגי של העלילה. כשאמה של מרים מגיעה לדירה השמחה בעיר התחתית היא מרימה ומנשקת את לילה התינוקת החמודה, ניגשת אל אברהים, מחבקת ומנשקת גם אותו, ולאחר מכן פונה בעברית לאליעד, שואלת אותו מה שלומו ומדביקה גם לו נשיקה. האם הָאֵם לא רואה או מבינה את הדברים? האם יש עדיין צורך לתלות בגדים של אברהים בארון הבגדים בחדר השינה כדי להעמיד פנים שאברהים מבלה את לילותיו עם אשתו? האם יש טעם לברר את התשובות לשאלות הללו? אולי צריך להניח את העקרונות בצד ולתת לדמויות לחיות בתוך הערפל הזה כמסך של הגנה – דווקא מתוך הבנה שגם אם יש חלקים בחברה הישראלית שיכולים להרגיש נוח עם זהותם, הרי שבשוליים חיים גם אחרים, שעבורם הסתרה היא הדרך לשרוד.
עדיה מנדלסון מעוז היא פרופסור לספרות עברית ולתרבות ישראלית באוניברסיטה הפתוחה.