top of page

"אחד כזה, כרמלי. משהו כזה"

אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, עודד כרמלי, אפרסמון ספרים, עורך: עודד וולקשטיין, 86 עמודים, 2023.


במבט ראשון, הספר של כרמלי עלול להראות לא קשור למציאות, כמו שכתב עמרי הרצוג בביקורת שלו ב"הארץ". ובאמת יש משהו מעט ארכאי ותלוש בפאתוס ובאתוס שבבסיס הספר הזה – בגרנדיוזיות של הרצון להיות אלוהים, ברוח האוניברסלית לכאורה שפועמת בספר ובמשחקיות שאינה בת זמנה. אלא שהספר נטוע להפליא במציאות.


אילאור פורת


לחזי לסקלי יש דמות בשם "אלוהים האמיתי", שמדקלמת את אחת השורות שלו שאני הכי אוהב: "וַאֲנִי בּוֹכֶה \ כִּי \ אֵינִי מַפְסִיק לְהִוָּלֵד" (באר חלב באמצע עיר, עמ' 160). היופי של השורה הזאת מתמצה בעיניי בחישוף הגס של פרדוקס האמנות המודרנית, שאפשר למצות בבדיחה הידועה של מונטי פייתון – "כולנו אינדיבידואלים". אלוהים האמיתי, האמן הרומנטי חסר התקדים, מודע למסורת הרומנטית של האמן נטול ההקשר, המשוכפלת ומשווקת לעייפה (בשורה אחרת, בשיר אחר, הוא כותב "בְּרֵאשִׁית הָיְתָה קְלִישָׁאָה נֶהְדֶּרֶת\ שֶׁלֹּא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם לְהַכְרִיז עַל עַצְמָהּ", ובכלל לא הרחבתי על המאבק בין "אלוהים האמיתי" ל"אלוהים המקורי" שהוא מגלגל באיזו רשימה, נמשל של מאבק בין שתי מסעדות של בלינצ'ס הונגרי). אלוהים – היחיד במינו – הוא כמו כולנו.

נדמה לי שבספרו החדש והיפה עודד כרמלי בוכה בגלל פרדוקס דומה – הוא רוצה להיות יחיד במינו: "אלוהים לא לחלוק דבר, לא לחלוק מחשב עם אחי, שיהיה לי מחשב משלי, בית משלי, הורים רק שלי, אלוהים רק בשבילי [...] לגלות אותי במקום עוד כללים מכלילים שחלים עליי, לגלות שאני מיוחד, שאני יחיד" (עמ' 7–8).

המספר בספר רוצה לברוח מכדור הארץ – שעליו הוא תקוע, לחרוג מעצמו, לגעת בכוכבים, לפגוש חייזרים; אבל הוא יודע שיש נסיבות אנושיות, קרקע, הורים, ביוגרפיה, ביולוגיה. כל עמודיו של הספר הלא ארוך הזה מזמרים את הכשלון שלו ומתפתלים סביבו, צוחקים עליו וממנו. ואיזו התפתלות נהדרת ואיזה צחוק משובב. כיאה לפרדוקס העומד בתשתיתו, כרמלי מנסח פה פואטיקה שכולה סתירות ואפשרויות ותנועות מעמדה לעמדה, רוקע את דמעותיו אל הלשון, מקשקש, משחק וממריא:


אני רוצה לתקשר עם חייזרים, אבל אני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק משום שאני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק כדי לא לתקשר עם המשפחה שלי.

אבל אני יודע בדיוק מה יהיה:

מפגש ראשון עם חייזרים, וזה יהיה אבי. והוא ישאל: זה כסף טוב להיות אסטרונאוט? משהו קבוע?

(– משרה לכל החיים.)

מפגש שני עם חייזרים, וזאת תהיה אימי. והיא תשאל: אכלת כבר?

(– למה שלא אוכל?)

מפגש שלישי עם חייזרים, וזאת תהיה סבתא ז"ל. והיא תשאל: לחייזרים כן, אבל להרים טלפון לא היה לך זמן?

(– נו די, סבתא. טסתי קרוב למהירות האור. לא היה לי רגע לחושך.)

מפגש רביעי עם חייזרים, והם יהיו חייזרים. והם ישאלו: ולא ניסית לדבר איתם פשוט? (עמ' 16–17).


***

(אלו אינן כוכביות, אלא כוכבים מהחלל החיצון)

במבט ראשון, הספר של כרמלי עלול להראות לא קשור למציאות, כמו שכתב עמרי הרצוג בביקורת שלו ב"הארץ". ובאמת יש משהו מעט ארכאי ותלוש בפאתוס ובאתוס שבבסיס הספר הזה – בגרנדיוזיות של הרצון להיות אלוהים (שכבר בימיו של לסקלי נחשבה לפתטית ולפאסה), ברוח האוניברסלית לכאורה שפועמת בספר ובמשחקיות שאינה בת זמנה.

אלא שהספר נטוע להפליא במציאות. בעד פיתוליו המתגלגלים והמגלגלים של הטקסט זהו מין ממואר, הז'אנר הכה עכשווי ואופנתי (אויה, דמעות לא מקוריות על "העדר מקוריות"). בפתיחת הספר כרמלי אולי מכריז ש"הוא תחבולה ספרותית", אבל הוא גם רוצה שיהיה "אחד כזה, כרמלי. משהו כזה" (עמ' 8) – ובכך כבר מערטל את הטקסט מיומרות נושנות על "תחבולות" (שלמדנו כחניכים צייתניים בחוגים לספרות אי אז, בפרהיסטוריה). במוטו לספר כרמלי מצטט את פרננדו פסואה, אבל שלא כמו פסואה הוא אינו טורח להמציא פסבדונים, להסתיר את העובדה שמדובר בסופר ששמו כרמלי, בעל ביוגרפיה מסוימת. לכל היותר הוא מבטל את הרצון "שיהיה כרמלי" בקביעה המשועשעת "משהו כזה". אבל ההומור והטון, הספק פרודיה־עצמית של כרמלי, אינם יכולים להסתיר את העובדה שהספר אינו מציע חלופה ל"מציאות" ול"אני" זולת תרגום של הפרדוקס אל הלשון הנעה בין הקצוות שלו. אפשר לחשוב פה על המלכה האדומה במבעד למראה ומה אליס מצאה שם, שרצה מהר מאוד בדיוק כדי להישאר במקומה. והלוא זה מה שעומד בבסיסו של הספר, שמייאש את כרמלי ומדליק אותו – הגלגולים שבסופם נגלה שאנו תקועים עדיין באותו המקום, עם עצמנו, על כדור הארץ; הפנטזיה על חייזרים ועל ירחים, שמראש אי אפשר להגשים, מותירה אותנו אפוא עירומים מראש מן האמונה בכוחו של הבדיון, של ההמצאה, של הזהות הבדויה, לטובת שיבה חסרת בושה, פלרטטנית, חייכנית (כלומר, מעט מתגוננת, נוחה) אל הפוזיטיביזם.

צורת הקיום שכרמלי מעולל ומגולל ספוגה במין רוח נעבעכית ומלנכולית־עד שבוורידיה פועם הכישלון להפוך למשהו, להיחנך בהצלחה ולהפוך למבוגר אחראי. זו וריאציה (משוכפלת) על דמות האמן הרומנטי המרושש, אבל יש בה גם משיכה של חוט מסוים מרוח ההווה ומצב הרוח הכללי של האי־היעשות והאי־השגה; הצגה של חיים חד־פעמיים יקרים מפז, שהמימון שלהם יקר מפז, ולעומתם מתנסח איזה "פינוק" שאפשר להתחבא מאחוריו ­– כל עוד הוא בדיחה שאין לקחת ברצינות, תצוגה של כשלון שמסווה הצלחה, ובדיוק מה שמניע את התנועה היצירתית: "הזדמנויות, נסה להיזכר, אולי עוד יש, אולי עוד לא מאוחר [...] האדם שחלם להגיע לחלל אבל היה לו רחוק לעבוד ברמת החייל. האדם שביקש להיות אלוהים אבל היה גדול עליו משרה מלאה" (עמ' 14–15). ההזדמנויות אולי אוזלות, ואולי אנחנו עייפים ומעדיפים להיכשל מראש בפנטזיות שלנו, אבל מן ההתמעטות הזאת כרמלי (החרוץ והערני והמצליח בעולמנו) טווה אפשרויות אחרות, לשוניות, נהדרות, מעיר את כוחה של הספרות גם בהווה שהבדיון בו הולך ואוזל.

 

ד"ר אילאור פורת הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם, חבר מערכת בכתב-העת אודות.



166 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page