המלאך והסוטים, לוסי דלרו-מרדרוס, אפרסמון ספרים, מצרפתית: משה רון, 154 עמודים, 2022.
שתי הזהויות המגולמות במריון מתקבצות לכדי אין, אך האחרוּת והסוטוּת המובהקות של ביטוין בגוף אחד משמען שהאין הוא למעשה העניין העיקרי, ואולי היחיד, בסיפור. מריון (לא־)מתקיימת במפגשים שבין הקטגוריות המודרניות אינטרסקס, טרנס*, א־בינארי.ת, קוויר, הומו, לסבית, ביסקסואל.ית.
רותם אבגר
אינטרסקסואלים מזמינים אותנו להתבונן מחדש בעצמנו, להקשיב לגופנו ולחוות דרכו את העולם, להזיז הצדה את הרעשים החברתיים המדכאים ולחזור לרגעי ילדותנו שבהם היינו תמימים ועיוורים לקטגוריות שחונקות אותנו. אינטרסקסואלים ממקדים אותנו בתחושת הדינמיקה והניגודיות שבין הגוף לסוד. יתכן שבמידה מסוימת כל אחד מאתנו נאלץ להתמודד עם סוד גופני, בין שהסוד מוסתר מאתנו ובין שאנו מסתירים סוד מאחרים. (איזה מין גוף, לימור מעודד דנון, עמ' 206–207)
מריון ארון דה ולדקלאר נולד בגוף הנושא סממני מין זכריים ונקביים. הגיבור.ה והקורא.ת לא מגלות זאת מיד, אך הגילוי שיבוא – עמום ומתמשך – מסתמן למן ההתחלה. את ילדותו האומללה (בשלב זה, מריון חי בידיעה שהוא בן) העביר נתון לפיקוח צמוד, מבודד ובודד, ורק אח דמיוני (שהוא "כפיל שלא נברא", "דמון", "רוח רפאים" ו"אחיו הסמוי מעין") משמש לו חברה אסורה. כששכב לישון, מסב את גבו לעינה הבוחנת של אמו הקרה, "חזר ונעשה שניים" וחלק אתו את כאבי היום שחלף. "ילדותו האפלה" ונעוריו המעונים התנקזו לכדי תובנה אחת, שמריון מנסחת לעצמה כעבור שנים: "כיוון שאנו מכונסים יחדיו זה בתוך זה, אנחנו יותר מדי לאדם אחד, או ליתר דיוק איננו שום דבר" (עמ' 69).
באופן אבסורדי, הכפילות האצורה בגופו.ה של מריון בוראת אין. מריון אינה אינוורטית כמו סטיבן מתהום הבדידות של רדקליף הול, ואינו מתגלגל מגופו הזכרי לגופה הנקבי כפי שקורה באורלנדו של וירג'יניה וולף – שני רומנים שראו אור שנתיים קודם להמלאך והסוטים מ-1930. סטיבן מגלה מה היא בעזרת ספריו של הסקסולוג ריכרד פון קראפט-אבינג, שהוצפנו במגירה של אביה שהייתה נעולה עד אחרי מותו; אורלנדו מתגלגלת לגופה החדש מלווה בתרועת חצוצרות ובגבירות הטוהר, הצניעות והענווה החגות סביבה בריקוד צעיפים משונה המתאפשר ברוח הפנטזיה הנושבת בין דפי הספר. מריון, ההרמפרודיט, נשלח למדרשת הישועים מבלי שנאמר לו דבר על "הייחוד הגופני" (עמ' 48) שלו. למרבה הזוועה, מריון מבין.ה את ה"תופעה" שהיא דרך מעשי התעללות שמבצעים בו התלמידים האחרים. במרכזם של שלושת הרומנים גיבור.ה שהיום היינו יכולות להבין כקוויר.ית, חוצת קטגוריות מין ומגדר, מקריסת דיכוטומיות. שלושתן.ם שילמו על כך מחיר, אך גם נהנו, במידה משתנה, מההערכה והפליאה הכרוכות במסתורין שבאחרוּת.
בהקדמה האינפורמטיבית והעשירה מבחינה היסטורית ותאורטית, יורי מירון מבין את המלאך והסוטים כספר העוסק "בשבר שנוצר בהפרדה הקשיחה בין עולם החשיבה ועולם הרגש המזוהים בתפקידים השונים של המשוררת והאישה" (עמ' 14). אמנם, ניתן למצוא לכך ראיות קונקרטיות בטקסט. אך הטקסט הספרותי – בכלל, וגם כאן, אני מאמינה – כולל גם מציאות; מריון אינה רק מטאפורה, אלא גם דמות שקדמו לה מי שחיו את חייה מחוץ להגנת הבדיה. לימור מעודד דנון מספרת על אלקסינה ברבין, צרפתיה ילידת 1838, שגדלה כבת אך בשל מאפיינים גופניים מסוימים הממסד הרפואי והחוק סימנו אותה מחדש כגבר. ברבין לא צלחה את המעבר החד אל הגבריות והתאבדה כשהייתה בת 30. אותו סימון מחדש נעשה גם למריון בידי מנהל המדרשה ואחי אביה, לאחר שהרופא שהוא נלקח אליו, עקב חישוב מתמטי שנתוניו המלאים לא מובאים בפני הקוראות, מגיע למסקנה כי יש לסווג את מריון כנקבה.
הבושה שאפפה את "המום המולד שלו" (עמ' 26) וההסתרה שנבעה ממנה, ביצרו את ראשית חייו של מריון בזהות גברית קשיחה במיוחד, הנשענת על מוח חריף וזיקה לעולמות הנזירוּת. קריסתה המכוונת של אותה זהות חושפת בבוטות את הפרפורמנס הנשי – שכפייתו על מריון אינה שקופה כמו במקרים של הלימה בין נקביות לנשיות. דודהּ של מריון "עשה ממנו בת", הצמיד לה מלווה כל אימת שיצא.ה מן הבית ואסר על לבוש שאינו מצועצע. אלא שההכרה באחרוּת הגופנית, בכפילות המרחיקה את מריון מזהות מגדרית ומינית מקובלת, אינה מאפשרת למריון להתמקם במרחב הנשיות או הגבריות באופן סופי ומוחלט. בבגרותו.ה נע.ה מריון בין שתי זהויות, תנועה שנעשית לחלוטין בשוליים: הוא מתרועע עם גברים האוהבים גברים, והיא עם נשים האוהבות נשים, גם אם תוך כדי ביקורת על כך שהם.ן "הרמפרודיטים מדומים" (עמ' 42).
שתי הזהויות המגולמות במריון מתקבצות לכדי אין, אך האחרוּת והסוטוּת המובהקות של ביטוין בגוף אחד משמען שהאין הוא למעשה העניין העיקרי, ואולי היחיד, בסיפור. מריון (לא־)מתקיימת במפגשים שבין הקטגוריות המודרניות אינטרסקס, טרנס*, א־בינארי.ת, קוויר, הומו, לסבית, ביסקסואל.ית. המציאות הגופנית ההרמפרודיטית שלה נחלצת להסביר את החיבור של צדו הגברי עם גברים, של צדה הנשי עם נשים, אך חיבורים אלו נעדרי מיניות – העדר המוסבר בספר על ידי טראומה. כך, האפשרות למצוא מקום בשולי החברה מוגשמת חלקית בלבד, בחווייתה.ו של מריון, למרות החפיפה הפוטנציאלית בין הגוף ההרמפרודיטי לבין הקטגוריה המינית ההומוסקסואלית שמישל פוקו מסביר "פחות כסוג של יחסי מין ויותר כאיכות מסוימת של הרגישות המינית, יכולת מסוימת של אדם להחליף בתוך עצמו בין הגברי והנשי [...] אנדרוגיניות פנימית, הרמפרודיטיות של הנפש" (הרצון לדעת: תולדות המיניות, כרך ראשון, עמ' 34).
החלקיות הזו, הלְיַד־יות המנחה את מריון תמיד, שומרת עליו וממנה, אינה יכולה שלא להשפיע על חוויית הקריאה, להותיר אותה ליד־נרגשת, ליד־כועסת, מלבד לנוכח מופעי הילדות הבזוקים בה. כך למשל כשמריון הילד קורא בכאב "בּוֹבּוֹ, כי שיעור שלא ידעתי, בובו, כי לשחק בכדור כשלא רציתי, בובו, כי האב במדרגות – בובו, כי הכול!" (עמ' 22); וכך גם במפגשים מכמירי הלב עם הילד פייר, הדאוס אקס מכינה המנחיתה את מריון ביעד מגדרי תחום, גם אם על ידי גדרות רעועות. מלבד רגעים אלו, כמעט בלתי אפשרי להגשים את הכמיהה למריון. כך עבור הגברים והנשים המסתקרנים ממנה וחושקים בו, וכך עבורנו. הדבר מייצר חוויית קריאה מתסכלת, אך לפחות, אם מריון נותרת מלאך, אנחנו זוכות להיות הסוטים.
רותם אבגר היא חברה בהוצאת רעב, דוקטורנטית ומרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה עוסק בפורנוגרפיה לסבית ובנשים הצופות בה.