אני כלב חי ולא אריה מת


חרסים, אבות ישורון, הספריה החדשה וספרי סימן קריאה, הביאה: הֵלית ישורון, 142 עמודים, 2021.


כל עמוד באסופה חרסים של אבות ישורון ניתן להיקרא ביחידות או ברצף. כך יכולים הקוראים להסתפק בקריאה של נקודות דיוקנאיות נפרדות, או לחלופין לנסות ולמתוח קונטורים לדיוקן מלא יותר של המשורר, תוך שהם מכירים בכך שיהיה עליהם לשרטט ולמחוק את הקווים ללא הרף.


סיגל נאור פרלמן


יוצרים מתים יכולים לעיתים לשלוח את ידם מארץ המתים לארץ החיים; זה המקרה של האסופה חרסים – פרגמנטים, טיוטות, מכתבים ורגעי ניסוח צלולים כבדולח של המשורר אבות ישורון, ששלתה ואספה, בדקה, דִקדקה וסדרה ולבסוף הביאה לדפוס בִּתו, הלית ישורון. חזרת או החזרת קולו של המשורר המת אלינו הקוראים, היא גם מעשה של החייאת דיוקנו; בניגוד להקמתה של יד או של אנדרטה, הכולאות את הזיכרון ומקבעות אותו באתר הנצחה קפוא, קעקעה ישורון הבת את דיוקן האב לנתצים. לא דיוקן שלם ובהיר, לא מצב תודעה שלם ומואר, אלא רסיסים, "חרסים". ובאמת, כל עמוד באסופה הזו חי מאוד; כל קטע ניתן להיקרא ביחידות או ברצף. כך יכולים הקוראים להסתפק בקריאה של נקודות דיוקנאיות נפרדות, או לחלופין לנסות ולמתוח קונטורים לדיוקן מלא יותר של המשורר כפי שהוא עולה בספר הזה, תוך שהם מכירים בכך שיהיה עליהם לשרטט ולמחוק את הקווים ללא הרף.

נדמה לי שאין כותרת מתאימה יותר לאסופה מחרסים. לא רק בשל טבעה של האסופה, ולא רק משום שהמילה "חרס" עצמה מופיעה אצל ישורון, אלא משום שבכל פעם שאני מעלה לנגד עיניי את דמותו של המשורר, איני יכולה לשכוח ולו לרגע את קובץ השירים האיובי שלו שלושים עמ', המתאר את ייסוריו הרבים על שלא השיב למכתבי משפחתו ובעיקר למכתבי האם. החרס נדרש לאיוב לגירוד פצעיו עקב מחלת העור שלו ("וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר", איוב ב', ג'), והוא גם זה שמשמש את ישורון לגירוד פצעי נפשו המדממים לאורך הקובץ כולו. פצעים אלה חוזרים ונפתחים שוב ושוב לאורך כל שירתו ואינם מצליחים להעלות ארוכה. הגירוד פוצע, זה נכון, אך הוא גם מקל, וברגעים מסוימים הוא אף יכול לענג; עם זאת, הגירוד תמיד מגרה את הזיכרון ואילו המשורר מעדיף לעיתים לשכוח, מה שיכול להתרחש במקרים מסוימים בזכות ההרפיה הנובעת מהעונג, המביאה איתה שכחה ולו רגעית. הנה פרגמנט המופיע בחרסים, אשר מתחתו ציינה העורכת כי נכתב בנובמבר 1987, על טיוטת "יהודית":


אֲנִי לֹא רֹצֶה לָדַעַת עַל פֹּלִין כְּלֻם.

אֲנִי רֹצֶה לְגָרֵד אֶת הַמֹּחַ מִן הַעַרְמֹנִים שֶׁל קְרַסְנִיסְטַאוו.

אֵינִי רֹצֶה לְגָרֵד.

אֲנִי לִשׁכֹּחַ.


הצירוף החותם את הפרגמנט "אֲנִי לִשׁכֹּחַ", מכיל נושא (אני) ושם פועל (לשכוח); חסרונו של פועל לפני שם הפועל הופך את האני לשכחה ואת השכחה לאני. קביעת המיזוג הצירופי הזה על טיוטת השיר ולא בתוך השיר, כחלק ממנו, היא אקט של מודעות למעשה הפואטי מצד אבות ישורון, ובו בזמן הפיכת השיר לבא כוחם של החיים; כלומר, הרצון בחיים מתמלא בשיר ורק בו. ההפניה אל השיר "יְהֻדִית" המופיע בקובץ אֲדֹן מְנֻחָה, הופכת את הקשר שירה-חיים למסובך אף יותר. השיר המוקדש ליהודית הנדל מכיל בקשה המופנית אליה: "וּבִקַּשְׁתִּי מִיְהֻדִית/ כַּפֻּרָע הִנְדְל/ שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד/ בָּעִיר שֶׁלִי" (שם, עמ' 79). הבקשה מהנדל הביוגרפית התגלמה כבית בשיר, אבל אולי גם להיפך; הקביעה על טיוטת השיר המבקשת אחר השכחה הפכה לבקשה מהנדל במסגרת הפואטית. אבל בכך לא תמה הנחת השכבות זו על גבי זו. אזכור המילה "הַעַרְמֹנִים" שולחת אותנו חזרה אל שלושים עמ', אל שיר מס' 10: "הָעַרְמוֹנִים כְּמִשְׁפַּחַת קוֹפִים בּקְלִפּוֹת מִתְנַפְּצִים./ עָלִים וְאֻרְוָה בְּאוּלַם הַכַּבָּאִים./ אֲחוֹתֵנוּ עֲדִינָה בְּשׁוּלֶיהָ,/ יָפָה וְהוֹלֶכֶת" (מִלְּבַדְאַתָּה, עמ' 55); הנה כך מתחוור לנו שהבהוב הזיכרון אינו יכול להימלט אל השכחה, לפחות לא אל זו הנקייה ממילים שכבר התקבעו בתודעת המשורר, כאוחזות את הזיכרון עצמו.

מהלך ספירלי כגון זה מתרחש כמעט בכל עמוד באסופה חרסים. בחירת העורכת לסדר את הקטעים מהמאוחר אל המוקדם ולא להיפך, מאפשרת לקוראים שהחליטו בכל זאת לקרוא את האסופה מכריכה לכריכה שלא לחפש אחר "התפתחות" (מה שלכאורה מתבקש כשמדובר במשורר זה שכתיבתו מתפרשת על פני כשישה עשורים). הבחירה להפוך את הכיוון הכרונולוגי מאפשרת לקוראים, תחת התביעה להתקדמות ליניארית, להיכנס פנימה אל עומק השכבות הארכיאולוגיות הפואטו-ביוגרפיות של ישורון. והתנועה הזאת, בנוסף למהלך הספירלי שכבר תיארתי למעלה, הופכת את הספר, בעיניי, לתלת ממדי.

אבות ישורון הוא משורר שצריך לקרוא אותו מתוכו, מתוך גוף השיר – המילים, הרווח שביניהן, התחביר, הצליליות – ולא מעליו. בחרסים מופיעים לא מעט פרגמנטים בהם כותב ישורון מעין הוראות בימוי לקריאת שירה בכלל וזו שלו בפרט: "הַמּוּזִיקָה עִם אִי-הַבְּהִירוּת מְבִיאָה אִינְטִימִיּוּת אֲפִלּוּ עִם מִי שֶׁאֵינָם מְבִינִים אוֹתָהּ. אִי הֲבָנָה בָּאָה מִתּוֹךְ עוֹמְקוּת שֶׁלָּהּ. אִם הִיא תִּבְגֹּד בָּעוֹמְקוּת וְתַעֲלֶה עַל שְׂפַת הַמַּיִם – מוֹת תָּמוּת" (עמ' 78); ובמקום אחר: "לָכֵן רוֹצֶה אֲנִי מִכְתָּבִים כְּבָרִאשׁוֹנָה/ וְלֹא הַמַּהוּתִיִּים אֶלָּא הַפְּשׁוּטִים/ לֹא אֵלֶּה הַפּוֹאֵטִיִּים/ אֶלָּא קוֹנְקְרֶטִיִּים" (עמ' 117). לפעמים הוא מנסה לקבוע קביעה שתנסח את מהות השירה: "שירה לירית היא ככלב שוכב, מקופל רגליים ואזניים ליד בית אדוניו" (עמ' 84), או: "האוויר והאבן. שירה פותחת פיה של אבן" (עמ' 78). ולפעמים, במפתיע, דווקא מטאפורה הרמטית מסבירה את אופן התהוות הצליל לשיר באופן הבהיר ביותר: "כאשר אני אומר הֵלית – ירח חם/ על האוזן נופל לי" (עמ' 87).

השירה עבור ישורון, בכך אין כל ספק, היא חיים: "הָרִימֻ אֶת הַשּׁירִים מֵעַל לַכֹּל/ כִּי בָּאָה בִּיאָה./ הֲכִי חַיִּים/ לְאַחַר חַיִּים" (עמ' 42). וכיוון שהשירה היא "מֵעַל לַכֹּל", אופן הבאתה לדפוס – כפי שעולה ממכתבים רבים באסופה וכן מהקדמת העורכת – היה קריטי עבורו. הנה לסיום, מכתב נחרץ, אבל לא פחות מזה פואטי וגם כה מצחיק, שנמענו הוא ט. כרמי, שביקש לכנס שירים מתורגמים של ישורון באנתולוגיה The Hebrew Verse בהוצאת פינגווין: "קיבלתי מכתבך ואיני מסכים ואיני מרשה להביא באנתולוגיה את ה'תות' בלי ה'פרלוד'. אני אומר לך ולכל העוזרים על ידך: אני כלב חי ולא אריה מת. אין צורך בהסברים והערות ומראי מקומות כששומעים מנגינה. נוח להם ל'פרלוד' ול'תות' להיכנס לגניזה הקהירית ביחד, מאשר לפינגווין בנפרד. ובזה תמו התעצמויותינו בנידון" (עמ' 82).

ד"ר סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות, עורכת ומייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל. ספר השירים שלה מחלוטה ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.


פוסטים אחרונים

הצג הכול