בין הלכות בימוי למנהגי המחקר: הגל החדש של הקולנוע החרדי-נשי


קולנוע משלהן, מרלין וניג, רסלינג, 250 עמודים, 2021


ספרה של מרלין וניג, קולנוע משלהן, עוסק בתעשיית הקולנוע החרדי שנוצר על ידי נשים חרדיות ומיועד להן. זהו תחום מעניין וחשוב, אולם נדמה שהמחוייבות של וניג לכתיבה האקדמית מחד, ולמה שהיא מכנה "שליחות" מאידך, גורמת לחלק מהפוטנציאל הטמון בכתיבה על הקולנוע החרדי-נשי להיות מוחמץ.


יעל שנקר


לפני כשנה לערך יצאה בנטפליקס, בכיכובה של שירה האס, הסדרה המורדת, המבוססת על "סיפור אמיתי" של אשה חרדית שעזבה את הקהילה. שנה קודם לכן (2018), יצא סרטו של סבסטיאן לאלו, שאהבה נפשי, שעסק בסיפור אהבה לסבי בין שתי צעירות חרדיות. גם הסדרה וגם הסרט נבנו במידה כזו או אחרת על אותו עונג מציצני, אותו ביקרה חוקרת הקולנוע הפמיניסטית לורה מאלווי, או במילים בוטות יותר, על העובדה ש"סקס של חרדים מוֹכר".

ספרה של מרלין וניג, קולנוע משלהן עוסק בתעשיית הקולנוע החרדי. עיקר הספר מוקדש לקולנוע שנוצר על ידי נשים חרדיות ומיועד לצופות חרדיות. זהו ספרה השני שעוסק באותו נושא, והפעם היא מבקשת להתמקד ולהאיר את השינויים שבאים לידי ביטוי במה שהיא מכנה "הגל הנשי החדש". וניג מבקשת לתאר לקורא החילוני לא רק את תעשיית הקולנוע החרדית עצמה, אלא גם את הַקשרים שיש לקולנוע הזה עם תהליכים אחרים ב"עזרת הנשים" החרדית.

המורדת, או שאהבה נפשי אינם חלק מקורפוס המחקר של וניג. אלו סרטים שנועדו לקהל שאיננו חרדי. אחת הטענות המרכזיות שלה בספר היא כי "הקולנוע החרדי-נשי הוא קולנוע נבדל שהתבסס במהלך שני העשורים האחרונים והפך לסוכן שינוי חברתי בקרב הנשים החרדיות".

ובכל זאת, אני מזכירה את המורדת ואת שאהבה נפשי בפתח דברי לא רק משום שגם וניג מזכירה אותם בספרה (בדיון שמוקדש לסרטים "שאינם חרדים", אך עוסקים בקהילה החרדית), אלא משום שהסכנה האורבת למחקר של וניג, כמו גם לכתיבה על מחקרה, היא במובנים רבים אותה סכנה האורבת לסרטים האלה: איך לתאר את הקולנוע הזה, מבלי לנסות "למכור" אותו, או איך לכתוב על הספר כתיבה שאיננה רק מתענגת על הגילוי.

התעשייה אותה סוקרת וניג בפירוט רב, היא צעירה יחסית, וקדמה לה תעשיית סרטים חרדית-גברית. הסרטים שנועדו לגברים הופצו בקלטות למחשב, והעלילות שהותאמו לכללי הצפייה החרדים, כללו רק גברים על המסך. החל מ-2007, מסיבות שונות, התעשייה של "הקולנוע הגברי-חרדי" דעכה, ובמקביל הקולנוע הנשי הלך והתרחב. הדבר התבטא גם בכמות הסרטים, וגם, כמו שווניג מתארת, באיכות הקולנועית, במורכבות העלילות, ובעיקר באופן שבו חלק גדול מן הבמאיות מרחיבות את "גבול המותר". אם בתחילת הדרך ההכשר הרבני הנדרש, או דרישות הקהל, אפשרו רק עלילות שאין בהן ביקורת, ואשר מייצגות רק את "הראוי" בקהילה, הרי בשנים האחרות חלק מן הסרטים עוסקים בנושאים מורכבים יותר, כגון "דיכאון אחרי לידה", נשים גרושות, ובעיקר בהרחבה של האפשרויות העומדות בפני נשים. חלק מדמויות הנשים בקולנוע הזה אינן מתפקדות עוד רק כאימהות, והן מציגות עמדה עצמאית כרעיות. עובדה מעניינת לא פחות קשורה במקומם של הגברים. בשל המגבלות בהצגת גברים על המסך, או בהפקה מעורבת של גברים ונשים, רוב הסרטים מציגים את הבעל רק דרך ההתייחסויות של האשה אליו. הבעל מוזכר בשיחות, מדברים עליו, אבל הוא עצמו לא נוכח על המסך, עובדה הדורשת הצדקה עלילתית להיעדרו.

כחלק מן המחקר וניג חלקה לצופות שאלונים בסוף הסרט, שביקשו ללמוד על החוויה של הצופות וההתקבלות של הסרטים. חלק מהן, היא מתארת, מחו על ההיעדר הגברי מן העלילות. בצד זה, חלק מן הבמאיות מתחילות לכלול גם גברים בעלילה.

בניגוד לקולנוע הגברי-חרדי, הקולנוע הנשי מיועד להקרנה ולהפצה על מסכים גדולים. ההקרנות נערכות באולמות שנשכרים במיוחד לצורך זה, בעיקר בחגים. הקהל, שמורכב בעיקר מנשים, קונה את הכרטיסים במחיר מלא, עובדה שלטענת וניג עדיין לא מאפשרת לבמאיות להתפרנס, או אפילו לכסות את ההשקעה בסרטים. מנגד, "קניית הכרטיס" מאפשרת לצופות להיות שותפות פעילות וביקורתיות ביחס לסרטים, להביע אכזבה, כשחלק מהן מרגישות שהתשלום מקנה להן זכות גם לדרוש את החזר ההוצאה.

נושא נוסף בו עוסקת וניג הוא מה שהיא מכנה "קולנוע רב סקטוריאלי", קולנוע שעוסק בייצוג חרדים אך פונה לקהל חרדי ולא חרדי כאחד. בין הסרטים הללו היא מונה למשל את הסרטים למלא את החלל ולעבור את הקיר של רמה בורשטיין, את האושפיזין של שולי רנד, את מנשה של ג'ושוע ויינשטיין, ואת גאולה של יוסי מדמוני ובעז יהונתן יעקב. וניג מצביעה על מקומם של חוזרים בתשובה (כגון בורשטיין ורנד) בהשפעה על הרחבת העיסוק בקהילה החרדית בקולנוע שאיננו חרדי, אבל בו זמנית גם על השפעתם של חוזרים בשאלה על אותו עיסוק.

בעוד שסרטיהם של החוזרים בתשובה מתאימים גם לצופים חרדים, הרי שהאפשרות של צופים חרדים לצפות בסרטיהם של החוזרים בשאלה, וגם באלה של יוצרים דתיים אך אינם חרדים, מורכבת יותר. סרטים כגון חופשת קיץ (דוד וולך), או הבלתי רשמיים של אלירן מלכה, למרות הביקורת המובלעת בו על הקהל החרדי, או סרטיו של יהונתן אינדורסקי, התאימו יותר לצפייה על ידי קהל חרדי, בעוד המשגיחים של מני יעיש, (שמקיים אורח חיים דתי), או רדוף של מנחם רוט, התאימו פחות, בשל הנוכחות של אלימות, ובשל הופעתן של סוגיות מיניות על המסך.

הסיפור של הקולנוע החרדי הוא סיפור מרתק, וכמו שווניג מציינת, הוא חלק מהקשר רחב יותר של שינויים בעולם החרדי, ובעיקר של מקומן ופעולתן של נשים בתוך אותו עולם. וניג מתארת את הספרות החרדית שהתחילה להתפרסם בשנות התשעים כנקודת ההתחלה של אותה תנופה יצירתית. בצד זה היא מזכירה תופעות אחרות המתוארות במחקר על החברה החרדית כגון הכשרה של נשים חרדיות למקצועות חופשיים (מלבד הוראה), תנועת "לא נבחרות לא בוחרות", והשפעה של נשים חוזרות בתשובה כמושפעות או משפיעות, על אותם שינויים בשדה הקולנועי.

הסיפור שווניג מספרת הוא סיפור מעניין וחשוב, ומאיר את היחסים המורכבים שבין הקהילה החרדית והציבור הישראלי. אולם נדמה שהמחוייבות שלה לכתיבה האקדמית מחד, ולמה שהיא מכנה "שליחות" מאידך, גורמת לחלק מהפוטנציאל הטמון בכתיבה על הקולנוע החרדי-נשי להיות מוחמץ.

הספר, שהוא כנראה עיבוד של עבודת מחקר אקדמית, מחוייב למחקר הקולנוע הישראלי ולתיאוריות קולנועיות. המחוייבות הזו חשובה, אולם לעיתים הפרספקטיבה התיאורטית נראית כפויה או מגושמת. כך למשל, הישענות על תיאוריות קולנועיות קלאסיות כמו של כריסטיאן מץ, מחקר קולנוע ישראלי כמו זה של רז יוסף או יעל מונק, או הגות כמו זו של מרטין בובר, נראית לעיתים כמו תשלום חוב, או ניסיון למקם את הדברים בהקשר שאיננו מועיל להבנה מעמיקה של התופעה הייחודית הנדונה בספר.

נדמה כי מחקר שהיה פונה לבחון את הקולנוע הזה על רקע תופעות מקבילות בעולמות תיאולוגיים שאינם יהודיים, או באמצעות מחקר של תרבות פופולרית, היה יכול לשפוך אור מעמיק יותר על העמדות המורכבות, ועל ייחודיות האסטרטגיות של אותן יוצרות.

ריבוי הסרטים שהמחקר דן בהם פותח בפני הקורא אינוונטר מעניין להעמיק בו, וזאת בעיקר בשל חלוציותו של המחקר הזה. אולם, בו זמנית, הריבוי הזה מעיב לעיתים על אפשרותה של החוקרת לבחון באופן מעמיק יותר את הסרטים, ולסמן קול ייחודי מן הבחינה התיאורטית או התרבותית.

כאן אני רוצה לחזור לפתיחת דבריי, אל הסדרה המורדת, ואל שאהבה נפשי. הסדרה והסרט (כמו חלק מהסרטים של בוגרי בית הספר לקולנוע "מעלה") נשענים על הקלות שבה עלילה המורכבת מקונפליקט בין היחיד לעולם ההלכתי או הקהילתי, מייצרת דרמה, לכאורה כמעט מבלי שצריך לכתוב אותה לתסריט. הקלות הזו, היא גם הקלות ש"מוכרת". באופן מהופך לגמרי, ועם זאת קשור באותו עניין, ספרה של וניג מסתכן באותו דבר. הסיפור של הקולנוע החרדי הוא מושך וחדש עבור הצופה והקורא החילוני, והמתח בין הנורמות ההלכתיות, לבין התשוקה היצירתית, הוא חלק מרכזי ממנו. זה סיפור חשוב ומשמעותי, ועם זאת הוא מסופר או משווק באופן "קל מדי".

ד"ר יעל שנקר היא חברת סגל במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. עיקר מחקרה מוקדש לספרות וקולנוע של קהילות דתיות בישראל.

פוסטים אחרונים

הצג הכול