כשקפקא אומר "אנחנו": קהילות אחרות במודרניזם היהודי־גרמני, ויויאן ליסקה, מוסד ביאליק, 284 עמודים, 2023.
קהילה, מדגימה ליסקה, לא מוכרחה להיות אחידה, שלמה וקנאית. דווקא הסכסוך הפנימי, שבריריותה, עשויים להיות מקור הרטט החי שעומד בבסיסה
ירדן בן-צור
"כיצד נעשה אדם אבות ישורון?", שואל המשורר שנולד כיחיאל פרלמוטר בשירו "איך נקרא", ומשיב, בפעם הזאת, "מן השבירות". במוקד ספרה של ויויאן ליסקה כשקפקא אומר "אנחנו": קהילות אחרות במודרניזם היהודי־גרמני ניצבת השאלה "כיצד נעשה אדם קהילה?" ליסקה בוחנת בספרה את מופעיו המגוונים בספרות של מושג הקהילה (בגרמנית –Gemeinschaft) בטקסטים "יהודים־גרמניים". בספר, שעוסק בפרנץ קפקא, פאול צלאן, אינבורג בכמן, אלזה לסקר-שילר, ולטר בנימין ותיאודור הרצל ובזיקותיהם ההדדיות, מתחקה ליסקה אחר ביטוייה של קהילה "אחרת", שאינה מאובנת ואחדותית, אלא שומרת על מתח פורה בין בדידות להשתייכות. אם מסתתר זנב תשובה בין דפי הספר, הרי הוא מהדהד את תשובתו של ישורון – מן השבירות.
ליסקה היא פרופסור לספרות גרמנית, ראשת המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת אנטוורפן ומרצה אורחת באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריה הענפים עוסקים בהגות ובספרות יהודית־גרמנית בצל משבר המודרנה, ובהתקבלות שלהם במחשבה המחקרית בת זמננו. אל הסופרות והסופרים הנידונים בספר היא שבה לא פעם בספרים ומאמרים שכתבה וערכה, כך שהקריאה בהם, כפי שמעירה מיכל בן-נפתלי באחרית הדבר מאירת העיניים שנוספה לספר – מכניסה אותנו בסודו של דיאלוג אינטימי ורב־שכבתי, שהספר הזה, שנוסח שלו פורסם באנגלית לפני כעשור, הוא רק תחנה אחת במסלולו.
בהקדמה נשמעת הנימה כמעט חגיגית. "הקהילות האלה מתפרסות לא רק מעבר לגבולות של נאמנות ואידאולוגיה, לשון ומקום, אלא [...] על פני דורות, מורות על 'שושלת' קוראים של יוצר או יצירה למשך התקופות, ומכאן בסופו של דבר גם על עצם המסירה של הספרות" (עמ' 15). במרוצת הספר מתפוגג הטון הטקסי של ליסקה, ומתברר כי אין בכוונתה לקהילה יציבה, בעלת דגל והמנון. אדרבא, קהילה כזו לא תוכל להיכון אפילו לא בין קוראות וקוראי הספרות, שביסוד חוויתן עומד גם דבר מה נסוג, בודד ונמנע. במובן זה מבצע הספר פעולה והיפוכה: מבקש לסמן אפשרות לקהילה, אך לא "לכוננה". כקוראת מושבעת נאחזת ליסקה בספרות, אך גם מתריעה כי אם זו תעשה למין פתרון של קבע, הרי תקרוס כמאורה הספרותית של קפקא; מבלי תנועה – תגווע.
לפיכך, כותרת הספר מעט מתעתעת. ליסקה אינה מחפשת אחר "המקום שבו קפקא אומר אנחנו" (בפרפרזה על קביעתה של החוקרת מרת רובר) כהוכחה לזיקתו הבלתי משתמעת אל הכלל, אלא כדי לסמן בדיוק את החיכוך שבין בדידות וקהילה בכתיבתו, ולהפשיט אותן מהמלבושים הסימבוליים שהורעפו על יצירתו, לעיתים ביד גסה. קהילה, מדגימה ליסקה, לא מוכרחה להיות אחידה, שלמה וקנאית. דווקא הסכסוך הפנימי, שבריריותה, עשויים להיות מקור הרטט החי שעומד בבסיסה. "שלא כאחדות המוחלטת וההומוגנית הזאת, הברית העוינת בין היריבים היא מה שיש לגאול וגם מקור גאולתו של האיש בו בזמן", כותבת ליסקה על טקסט קצר של קפקא. "היא מונעת סגירה, מאפשרת להתמיד במצב של מתח משמר חיים והודפת את הסוף" (עמ' 62‑63).
גם ביחסה אל קהילת ההשתייכות הלאומית, ובפרט זו היהודית והציונית, משמרת ליסקה יחס מורכב ולא פשטני. ליסקה עוסקת ביוצרות ויוצרים שיחסם אל המסורת ואל קהילות ההשתייכות המיידיות שלהם היה מסוכסך והפכפך, ובה בעת היא נזהרת מקידוש היעדר שורשים ואי־השתייכות. "אידיאל זה של קהילה המוותרת לחלוטין על קשרים אינהרנטיים מתנכר או מתכחש לדילמות, לקרעים, לייסורים ולאמביוולנטיות המתגלים בסוף קטע היומן של קפקא ובטקסטים אחרים הנדונים בספר זה" (עמ' 14), היא כותבת.
ליסקה מבדלת עצמה גם מקוראים פרדיגמטיים אחרים בספרות הזאת, דוגמת דלז וגואטרי ותזת ה"ספרות המינורית" הדומיננטית שלהם, או ג'ורג סטיינר וברנר אנרי לוי. על קריאתם של האחרונים בשירתו של המשורר פאול צלאן היא כותבת: "לעומת האופן שסטיינר ולוי מבינים את חוסר השורשים, המטפורה של צלאן מופיעה כמחווה שירית של ספק עצמי שקט ועקיב שבסופו של דבר שולל מעצמו כל עמידה על קרקע מוצקה" (עמ' 175). שירתו של צלאן, לפי ליסקה, מדברת רק מתוך ההתפרקות – מקוננת עליה ובה בעת מכירה בנחיצותה, אך אין באפשרותה להתייצב כאמירה.
במרוצת הספר מבליחים מופעי קהילה יחידים ושסועים, בעלי מזג פואטי. תנועתם מתמדת, סיבובית וחסרת כיווניות מובהקת, המובילה לאי־הכרעה נוסח אותה "הסתערות בעמידה" המיוחסת לכתיבתו של קפקא. עם זאת, אי־ההכרעה הזו אינה מאפשרת הסתגרות, אפילו לא באופציה ההופכית לקהילת הלאום המיידית, בוודאי לא אם היא מלווה בצדקנות ואשרור עצמי. באמצעות קריאה מעמיקה ותובענית, אך עדינה בטיפולה בקטעי המקור, מזהה ליסקה תנועה גם במקומות שנדמים טחובים וחסרי אוורור מבחינה מחשבתית כמו במחשבה הציונית של הרצל, או קפיאה והתאבנות במקומות המשוחררים ביותר לכאורה.
הרצל הוא האורח הלא קרוא והמפתיע של הספר, שלא נחשב לשם טבעי בין שורת הסופרות והסופרים המודרניסטיים שהתאספו בין דפיו. המעשיות הפילוסופיות שחיבר מדגימות פן זנוח ביצירתו, ונקראות כצד המוצל של הפעילות המדינית שלו, כמעין לא מודע של הציונות. ליסקה מראה כיצד דווקא במעשיות החידתיות והאזוטריות מביע הרצל ספקות, הסתייגויות והרהורים שהיה עליו לאיין מכתביו הפוליטיים כדי לשמור על תנופה פובליציסטית החותרת לשנות את המציאות.
אולם הרצל הוא יוצא הדופן של הספר, ואחד ממושאיו היחידים שאינם מקיימים קשרים ישירים לפרנץ קפקא. קפקא הוא הציר שסביבו הספר נע, ורבים מהכותבים והכותבות מתייחסים אליו ישירות, חגים סביבו או עומדים בזיקה אליו ולפואטיקה שלו. אחת ממעלותיה המובהקות של הספרות, שבימינו לעיתים נזנחת בין עלילות נוסח נטפליקס ופואטיקה בהירה מדי, היא עמימותה. זו האחרונה מקנה לה, לטענת ליסקה, סינגולריות שאינה מאפשרת לתרגם אותה לחלוטין לשפת מדעי החברה והתיאוריות הפוליטיות. ליסקה מדגימה זאת על ידי חקירה פילולוגית שאינה מבקשת לחלץ משמעות אחת מכל יחידות הספר.
נוכח ניסיונה לאתגר תפיסות דוגמטיות ואחידות של קהילתיות עצם תיחומו של העיסוק בספר לספרות "יהודית־גרמנית", עשוי לעורר תמיהה. אלא שליסקה מציעה פרספקטיבה אחרת על המושג הזה, והיא מגדירה אותו לא כישות יציבה, אלא "כפרי של מיקוד המבט, של סדרת שאלות הנשאלות בתהליך הקריאה והפרשנות של טקסט זה או אחר" (עמ' 16‑17).
לבסוף, קשה שלא לחשוב על הזיקה בין המאורות הספרותיות של היוצרים והיוצרות שהספר עוסק בהם לבין החפירות של מלחמת העולם הראשונה, המהדהדות אולי גם את המנהרות שסביבן ובתוכן מתנהלת המלחמה בדרום הארץ. אותו קיום אטום וחרדתי, חסר מוצא.
האם הספרות מציעה פתח מילוט? לא בטוח. בוודאי לא פתח קונקרטי ופיזי. אך אולי אפשר להתחקות אחר התקווה שמציעה העמידה בתוך הדברים, והאפשרות לעתיד שהיא מסמנת. ולטר בנימין לא עזב את אירופה (וליסקה מראה היטב כי לבטיו הנצחיים בשאלה לכאורה אינם רק פרי של אוזלת יד או עיוורון פוליטי, אלא עמדה בעלת השתמעות מטאפיזית). גם אנחנו (מי נמנה על ה"אנחנו" הזה?) ודאי לא נעזוב לגמרי את חלקת הארץ הזו (ואם נעזבה לא תעזוב אותנו), אך הודות לליסקה, בכוחנו ליטול חלק בשיחה על־זמנית. עם זאת, תדרה של השיחה הזו לעיתים הפכפך, בוגדני, ובעל נופך אירוני. כזה המבוטא למשל ביחסו של קפקא אל יהודי פראג ב"הרצאה על לשון היידיש" המשוכנעים בהיותם "מערב־אירופיים" שאננים.
בעקבות צלאן משרטטת ליסקה בספרה מרידיאן – קו אורך בין הטקסטים השונים, הכותבות והכותבים השונים, שבצירופם יחד מתקבל דבר מה חדש. שוב ושוב שבים היוצרות והיוצרים המוזכרים בספר להזכיר אלה את אלה, רצוא ושוב, ולעיתים גם מתכתבים ביניהם ישירות, אם כי לעולם אינם מגשרים על המרחק – כמו במקרה של ההתכתבות החצצית והעיקשת של אינגבורג בכמן וצלאן.
ליסקה מאפיינת את קפקא כמי שהשפה עוד עמדה לרשותו כדי לתאר את תהליך התרוששותה שלה, בעוד שירתו של צלאן כבר ניצבה מעבר לנקודת המגוז של הקיום האנושי. כך גם אנחנו עשויים להביט לאחור בגוף היצירות הנידונות במחקרה של ליסקה ולתהות נכחו: איזו שפה דרושה לנו כדי לדבר את משברי הזמן, שפה שחורגת משפת האולפנים, ואפילו משפת מדורי הספרות? ומי עתיד לסמן לנו את הנתיב הזה? ליסקה מוליכה אותנו בבטחה בשבילים האלה, במסע מלומד מאוד, ביד בוטחת, אך מבלי להכחיש לרגע את המבוי הסתום שנמצא בסופה של הדרך הזו.
ירדן בן-צור הוא כותב, חוקר ומתרגם, דוקטורנט לספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במושג הגן והטרנספורמציה של הסובייקט בספרות פרסית, גרמנית ועברית. ספר הביכורים שלו בשירה פרברי השינה הכחולה ראה אור בהוצאת "טנג'יר" ורומן הביכורים שלו מעקפים עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "אפרסמון".