top of page

בין מירון וענברי


מימי פרישמן, זרועות תולדותיה של הספרות העברית התגוששויות למכביר (מירון עצמו היה מעורב בכמה מהן). לעתים מדובר בדַּבָּרֵיהֶם הדומיננטיים והקולניים של חבורות ספרותיות מגובשות, ולעתים – כמו בהתפרצות האחרונה – הם לובשים צורה של אחד נגד כולם, כשהקרבות נערכים על גבי דפיו של כתב עת אחד, מה שהופך אותו לזירה, ואת המתמודד השב ומכה ביריביו המתחלפים למתחרה ולשופט גם יחד.


עמוס נוי


בשבועות האחרונים היינו עדים לדיון ממושך מעל דפי מוסף הספרות של עיתון הארץ בעניין הספר האדום של אסף ענברי. תחילתו בביקורת חריפה של דן מירון, והמשכו בתגובות שכנגד ובתגובות של מירון לתגובות שכנגד. הדיון הזה מעורר כמה פליאות, ובשלוש מהן בכוונתי לעסוק כאן – כיצד שבה לסדר היום ההתגוששות הספרותית, שנדמה שנעלמה בעידן של פרגמנטציה וביזור וירטואלי, או ששיח דיאלוגי יותר החליף אותה; כיצד ספר עם תכנים אנכרוניסטיים זוכה לעניין כזה; וכיצד שאלות מרכזיות שנגזרות מהדיון זכו להתעלמות מוחלטת.

שלושה בזירה אחת

ההתגוששויות בענייני השקפות ספרותיות הן בעצמן ז׳אנר ספרותי אוטונומי, עם סגנון, רטוריקה, מקצב והקשרים ייחודיים משלהן. הן מתקיימות בזיקה לספרות ולשירה אבל מחוץ לה, ושייכות למה שקראתי לו במקום אחר ״הפרפורמנס הסוציו־פואטי״. יש להן חוקי ביצוע, כמו טקסטים אחרים מסוג זה – חלקם פאראטקסטואליים, כמו הקדמה, אחרית דבר, דברי קילוסין על גב הספר, וחלקם, כמו ה-״ביקורת הארסית״ או ״שיר הלל בהשקה״, מתקיימים בספרה אינטלקטואלית ציבורית. לצד נימוקים ענייניים, לשונן של התגוששויות כאלה רצופה עקיצות שנונות, רמיזות אישיות לעגניות, קריצות לקהל צופים הצמא לחבטה מדוייקת; אבל המאפיין העיקרי שלהן הוא ההתנהלות שלהן בזמן – שבוע אחר שבוע מנחיתים המתגוששים מהלומה ומהלומת־נגד, עקיצה תחת עקיצה, תשובה־לתשובה. כמו איגרוף או טניס, ההתגוששות הספרותית שייכת לז׳אנר הקרבות מרובי הסיבובים.

ההתגוששויות הללו הן למעשה פעולות דיבור (בכתב), מפני שבפעולתן הן מחוללות, מתחזקות ואוכפות את תמונת העולם המתחזה לאובייקטיבית שהן מייחסות לעולם הספרותי עצמו, כמו גם להיסטוריוגרפיה שלו, שתי ישויות שביניהן הן לא מעוניינות להבדיל, מפני שפעולתן היא בתחום הערכי המתחזה לתיאורי. חומריה של תמונת עולם זו, אולי בהשראתו רעת ההשפעה של הרולד בלום, הם טינה, קנאה וחרדת השפעה; רצח אב ומלחמות ירושה כוחניות עד המוות; וקרבות מרים ועקובים מדיו על סמכות, מעמד ומוניטין. הן מבצעות משחקי סכום אפס שיש בהן ניצחון והפסד, והן מייחסות את כללי המשחק האלה לעולם הספרותי. לכן, אולי, זהו ז׳אנר גברי בלבד.

מימי פרישמן, זרועות תולדותיה של הספרות העברית התגוששויות כאלו למכביר (מירון עצמו היה מעורב בכמה מהן). לעתים מדובר בדַּבָּרֵיהֶם הדומיננטיים והקולניים של חבורות ספרותיות מגובשות שלרשותם כלי־מִבְטָא המשמש אותם כבסיס האם ליציאה להתקפות מתפרצות, ולעתים – כמו בהתפרצות האחרונה – הם לובשים צורה של אחד נגד כולם, כשהקרבות נערכים על גבי דפיו של כתב עת אחד, מה שהופך אותו לזירה, ואת המתמודד השב ומכה ביריביו המתחלפים למתחרה ולשופט גם יחד.

התנהלות כזו – שלצד הדיון הענייני גם משקמת את מעמדו של העיתון כזירת ההיאבקות האינטלקטואלית האולטימטיבית, ואת סמכותו של האלוף, המגן על תוארו במגרשו הביתי – מזכירה בתואם ספרותי ממש את מושאי ספרו של ענברי - מנהיגים כריזמטיים וסמכותניים, המסבירים, גוערים, מתרים, או משיבים למוטב דיסידנטים מזדמנים מעל דפי ביטאון המפלגה, העומד לרשותם ככל שיזדקקו לו.

על ארבע אל הרפת

לצד האנכרוניזם של ז׳אנר ההתגוששות פוסע כצל האנכרוניזם של הספר או, ליתר דיוק, של נושאיו. זה אנכרוניזם מוזר ביותר – כשתנועת העבודה ההיסטורית מתקשה לעבור את אחוז החסימה, התנועה הקיבוצית מתוייגת ומשווקת כ״מרחב כפרי״ וערכיה המסורתיים נעשים למכשיר רטורי חלול בהגנה ובהרחבה של פריבילגיות חומריות, וכשהאישים הנזכרים בספר – על ההשקפות, העמדות, והרכילויות שנקשרו בהם – כבר שקעו בתהום הנשיה של השיכחה הקולקטיבית, ובמקרה הטוב הם מונצחים בשמות של רחובות ובתי ספר – עוסק ספרו של ענברי בדיון שהיה אנכרוניסטי במקצת כבר בקן של התנועה המאוחדת בשנות השישים.

כמובן, הקיבוץ היה תמיד מקום ספרותי. אמירתו השנונה והמעמיקה של ההיסטוריון יורי סלזקין שהציונות שאפה לעשות דה־מודרניזציה של היהודים ולהפוך אותם ל״עם של איכרים וחיילים״ רלוונטית לספרות העברית־ישראלית לא פחות מאשר לאתוס הכללי – איכרים וחיילים נשאו על המגל והחרב שבציקלונם חלק נכבד מהספרות הישראלית. הצבא והקיבוץ היו לאתרי ההתרחשות, לטוֹפּוֹס המובהק שלה, והיא הלכה בעקבותיהם בשדות – של קרבות ופאלחה גם יחד.

ולמרות שהיה נדמה שהזרם המרכזי של הספרות נודד למחוזות אחרים – אל העיר הגדולה ופרבריה, אל הפריפריה, אל שׁוֹנוּת אתנית ושוליים חברתיים, ואפילו למדינות הים – מסתמנת שיבה מסויימת, שהיא אולי ריאקציה שסיבותיה הן מטא־ספרותיות וחוץ ספרותיות, אל הקיבוץ, דווקא כמקום אינדיווידואלי, אינטימי ולעתים טראומטי; אלא שלשון הכרוניקה היבשה והלא אישית של ענברי – הנרתעת במודע מאינטימיות, נוסטלגיה, סנטימנטליות או פאתוס – וגיבוריו האייקוניים והכמעט מיתיים, מבדלים אותו מהמגמה הזו לחלוטין.

אולי דווקא ההבדלות הזו מסבירה את האופן התמוה שבו ז׳אנר ההתגוששות התעורר לחיים מחודשים דווקא מול ספר שנושאיו אנכרוניסטיים כל כך: מירון אינו רק מבקר בחריפות, או ״קוטל״, ספר ­­– הוא גם מסמן אותו בה־בעת כראוי – לקטילה (על ידו!). לכן הוא מאדיר אותו כיריב ראוי להתגוששות, דווקא בשעה שהוא מזמין אותו לזירה כדי לחבוט בו. יש לשניהם גם יחד אויב משותף: ההווה. קריטיקה אנכרוניסטית פוגשת תמטיקה אנכרוניסטית, כפי שאולי היה כותב בשנות החמישים האידאולוג של הקיבוץ בעלון התנועה.

על סוגות וסוגיהן

הפליאה השלישית היא ביחס למתנצחים האחרים וטיעוניהם. הם הצליחו למסגר – מתוך אי־הבנה בסיסית או כטקטיקה רטורית – את עמדתו המנומקת של מירון כאיזו הגנה על נראטיב רשמי ועל גיבוריו המקודשים מפני ביקורת ״חתרנית״. אין שום דבר חתרני ומנפץ אלילים בביקורת של ענברי, בן אפיקים – קיבוץ שהפך לספינת הדגל של מפא"י – על מנהיגי התנועות המתחרות שמהן קיבוצו פרש, ושחלקם חיו ופעלו בקיבוצים סמוכים.

ומירון אינו מגונן כלל על נראטיב רשמי של היסטוריה מטעם, אלא על כללי המשחק של טקסונומיה ז׳אנרית נוקשה, ומעבר לסמכותיות הכוחנית בכתיבתו והזיהוי בין כללים אלה ו״חוק טבעי״, טיעוניו הלגיטימיים ראויים לדיון ביקורתי מסוג אחר, שלמרבה הצער לא נערך: אם אני כותב יצירה ספרותית שחומרי הגלם שלה והנפשות הפועלות בה הם היסטוריים במובהק, למשל רומאן היסטורי על תקופת נפוליאון, יש דברים שאני רשאי לעשות – אני יכול ליצור יש מאין איזה פייר ונטאשה, אני יכול לברוא לבונפרטה שיחות שלא התקיימו, זכרונות בדויים, חלומות ופרשיות אהבים, או להוציא אותו מהארון; אבל יש שני סוגים של דברים שאני לא אמור או צפוי לעשות, וגם לא בונפרטה הבדוי בחלקו שיצרתי – הוא לא יכול לדבר בסלולרי או לשלוח פקס, והוא לא יכול לנצח בקרבות טרפלגר או ווטרלו. אם אני עושה זאת, אני חורג מההסכמה האפיסטמולוגית הנגזרת מהז׳אנר (ובעצם, מכללי הרומאן הריאליסטי בכלל) אל סוגים של פנטזיה ומדע בדיוני, כמו היסטוריה אלטרנטיבית וספקולטיבית.

ענברי נע בתחום האפור שבין ה״מותר״ וה״אסור״ (לפי מירון) ביחס לשילוב בין עובדות היסטוריות, רכילות ובדיון. כמובן, העירוב בין חומרים היסטוריים וספרותיים – כלומר, בדויים וספקולטיביים – אינו חדש, לא בספרות ולא בהיסטוריוגרפיה, אבל הלגיטימיות שלו בז׳אנרים מסויימים, שבהם העובדות ההיסטוריות מכתיבות אולי מגבלות נראטיביות, כמו הרומאן ההיסטורי או הביוגרפיה, בהחלט ראויה לדיון.

השאלות התיאורטיות שהיו צריכות להישאל, ומעסיקות את קהילת המחקר של הספרות בכלל ושל התרבות העממית בפרט (שבהקשר שלה הן כנראה נוסחו לראשונה), הן מעניינות הרבה יותר: האם ז׳אנר הוא חוזה קשיח בין יוצר/ת וציבור הקוראים, או שהוא מתגבש ומתעצב באופן דינמי במהלך הקריאה והפרשנות? האם הוא תכונה מהותית של הטקסט, או שהוא מנוסח בידי הכותב/ת כאמצעי ספרותי ו/או דרך כלכלת הספרים הצרכנית למטרות שיווק? האם הוא מכתיב כללי משחק שהפרתם מצדיקה תרעומת (כפי שקורה לא פעם אצל חובבים אדוקים של הבלש הקלאסי), או שהפרה כזו היא כשלעצמה אמצעי פואטי? ובאיזו מידה הפרה כזו משרתת מטרות ספרותיות או תובנות היסטוריות ופוליטיות?

בשאלה האחרונה מירון עוסק בסיבובים האחרונים של המערכה: החריגה של ענברי מעובדות היסטוריות מבוססות אל העמום והבדוי אינה משרתת מטרות כאלה. אני נאלץ להסכים איתו: מכיוון שסגנונו של ענברי אינו מספק תובנות פסיכולוגיות על הנפשות הפועלות, ומכיוון שההיסטוריה בכל זאת מגבילה את העלילה, הסלקטיביות שלו בבחירה דווקא במנהיגי מפ״מ כמייצגים שאלות כלליות לגבי התנועה הקיבוצית כולה נשמעות ככיתתיות של מי שתוקף את מנהיגי התנועה המתחרה, אבל מתקשה להפנות את מבטו הביקורתי גם לבית הגידול שלו עצמו, ולא כהסבר באמצעים ספרותיים. כדי להבין כיצד מאתוס פוריטני, שיוויוני, ודמוקרטי (של מפא"י ומפ"מ גם יחד) צומחת אוליגרכיה פרוטקציוניסטית ומושחתת ופולחן מנהיגים, אני מעדיף תיזה מחקרית ואמצעים אנליטיים, כמו בספרו של האנתרופולוג ראובן שפירא האמת על הקיבוץ (פרדס 2013). הוא אומנם לא זכה לתהודה ציבורית של ממש, אבל כל העובדות המופיעות בספרו של ענברי (והרבה יותר) מתועדות ומנותחות בו על פי כללי הכתיבה העיונית וללא יומרות ספרותיות. במקרה זה, לפחות, זה מעניין הרבה יותר.

 

ד״ר עמוס נוי הוא משורר וחוקר, בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית. פרסם ספר עיון ושני ספרי שירה. ספרו השני קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר זכה בפרס גורי לשירה.


389 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page