כשאתה סופר שמוציא את הספר הראשון שלו. נדמה לך שאתה שומע סביבך איזה זמזום של חבר מושבעים שאמור לגזור את גורלך. נדמה לך שכולם מסבים ממך את פניהם כי הם נבוכים אחרי שכבר קראו כמה עמודים בספר שלך, שלאף אחד אין את האומץ לומר לך את זה בפנים. הרבה דברים נדמים לך.
מתן חרמוני
אחד העינויים הקשים שנגזרו על סופרים הוא אותם ימי בין המצרים שבין צאת הספר ועד שמתחילות להגיע תגובות הקוראים. בטח כשאתה סופר שמוציא את הספר הראשון שלו. נדמה לך שאתה שומע סביבך איזה זמזום של חבר מושבעים שאמור לגזור את גורלך. נדמה לך שכולם מסבים ממך את פניהם כי הם נבוכים אחרי שכבר קראו כמה עמודים בספר שלך, שלאף אחד אין את האומץ לומר לך את זה בפנים. הרבה דברים נדמים לך. אני עדיין מאמין שחלקם קצת יותר מדמיון שווא של אדם שנמצא באחד הרגעים החשופים ביותר בחייו. וכשזה הספר הראשון הוא ניצב בלי שום ניסיון, לא רק בלי בגדים, ברגע שעומדים לבתר את הבשר. קראתי לא מזמן שהתחושה המוזרה שאתה מרגיש בבטן התחתונה בזמן ההתרגשות זהה לזו שמגיעה בזמן פחד. אני יכול להוסיף לזה את הברכיים הכושלות.
בשש בבוקר ביום שישי ה־18 בפברואר 2011, יצאתי מהדירה שגרתי בה אז ברחוב חוני המעגל וצעדתי, מודד במתינות פסיעותיי, כמו שאומרים, אל הקיוסק הפתוח הראשון באבן גבירול. אם אני זוכר נכון בעל הקיוסק עוד לא סידר את המוספים בעיתונים, ושילמתי מחיר מלא של עיתון עבור מוסף התרבות והספרות של עיתון הארץ. "בכל העולם כולו לא היה דבר שהשתוקקתי אליו כל כך כמו לאולר, אולר משלי, שיהיה מונח בכיסי [...] וכל דבר שארצה הוא יחתוך לי, ושכל העולם ידע", כך נפתח הסיפור "האולר" מאת שלום עליכם. תחליפו את המילה "אולר" במילים "ביקורת נאה" ותקבלו לא רק את משאלת הלב שלי אלא גם את הסנטימנט הלא בוגר במיוחד שליווה אותי באותו בוקר במסע לקיוסק ברחוב אבן גבירול.
אודה ואתוודה: ידעתי שזו אמורה להיות ביקורת טובה. רק לא ידעתי עד כמה. כמעט קרסתי שם מול הקיוסק. זה היה מאמר מחמיא, אם כי בלי סופרלטיבים וסיסמאות, וזה היה מאמר שגרם להרבה קוראים ללכת ולקרוא את הספר. זה אולי יישמע קצת מתחסד, אבל מבחינתי, גם כיום, המאמר "אילו יצחק קומר היה מגיע לניו יורק" שפרסם שחר פינסקר, היה בעיקר פתח לשיח מעניין מאוד של הביקורת עם הקוראים, ודרכו, של הקוראים עם הספר. רשימת הביקורת הזו עשתה לי שירות שלא יכולתי אפילו לקוות לו. וזו הייתה הביקורת הראשונה שהתפרסמה על יצירה משלי. אבל אני כמובן לא מתכוון רק להתרפק עליה.
מאז פברואר 2011 אני עוקב אחרי הביקורת שמתפרסמת. יש תקופות שביותר ערנות ודריכות ותקופות שפחות. עדיין כותבים מבקרים מבריקים, אם כי הם מופיעים בעיתונים פחות ופחות. השיח המרכזי כבר לא בהכרח נמצא במוספי הספרות של העיתונים. החשיפה לספר לא נעשית אך ורק – או בעיקר – דרך המוסף הספרותי. מהבחינה הזו ב־2011 היינו לדעתי קרובים יותר ל־1958 מאשר להיום, כששמעו של הספר, והרחש וההמהום כמו גם הזעם וההמולה סביבו, מגיעים אל הקהל עוד לפני הביקורת במוסף הספרות, ולא פעם גם לפני הראיונות עם הסופר המתפרסמים בעיתונים.
ומה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש הוא שהביקורת העברית, מאיזו סיבה, מסרבת להמציא את עצמה מחדש. המבקרים הקבועים יותר, שכותבים ביקורת כבר עשרים שנה ומעלה, עדיין נאחזים בקריטריונים אסתטיים ואידיאולוגיים שהתאימו לקורצווייל ולפרישמן ולקלוזנר ואולי גם לאמנון נבות. בתוך כך, הקריאות שכמה מהמבקרים בני דורי מציגים מפגרות בהרבה אחרי הספרות עצמה, שהיא הרבה יותר מתוחכמת ומתקדמת, ובקנאות של דוקטורנטים של גרשון שקד בשנות השמונים.
כדי שהביקורת תישאר רלוונטית, היא צריכה להמציא את עצמה מחדש, להבין את השיח, להבין את הספרות ואת מה שהגרמנים מכנים יפה כל כך בשם "zeit geist". הפעלת קריטריונים שבלוניים וקלישאתיים על יצירות ספרות בנות הזמן הזה, שמטבע היותן בנות הזמן הזה מאלצות את הסופרים למצוא דרכי סיפור חדשות, נשמעת, בסופו של דבר, נפוחה ומגוחכת, ובעיקר שמרנית ולא רלוונטית. כמו אלה שנוהגים עד היום לפרסם מבקר חרוץ מדי וטרחן שלפני שנתיים בערך קבע בבלוג שלו שאני עצמי אדם לא מוסרי כי המספר ברומן שלי הוא אדם לא מוסרי.
אבל ברשותכם אני חוזר אל רשימת הביקורת של שחר פינסקר, אל אותו בוקר פברואר בשנת 2011, ואל השורות שקראתי אז, וחזרתי וקראתי וחזרתי וקראתי:
מזמן לא נראה במקומותינו רומאן כה יפה ומענג כמו "היברו פבלישינג קומפני". הרומאן מגולל, בשפתו העסיסית והחכמה, את סיפור עלייתו ונפילתו של מרדכי שוסטר, נער מהגר יתום שהגיע לאמריקה ממזרח אירופה והחל את דרכו כשוליה של סדר דפוס בהוצאת הספרים "היברו פבלישינג קומפני" בניו יורק. שוסטר חולם להפוך מפועל פשוט לסופר מפורסם, לפחות כמו הסופרים שאת ספריהם הוא מדפיס. חלומו הולך ומתגשם והוא הופך – לפחות לזמן קצר, עד לנפילה הכואבת – למחבר הידוע והנמכר ביותר של ספרים פופולריים ביידיש.
כמו אצל שלום עליכם, אחרי שהתמלאה משאלת הלב כבר הראו לי מה זה. חטפתי מזה וגם מזה. לצד מנת הדבש שזכיתי בה באו גם מנות של דם ושל חילבה. אבל בין שש בבוקר ושש ועשרה, בקיוסק שבפינה של אבן גבירול ופנקס, הייתי די מבסוט.
ספרו האחרון של מתן חרמוני, בעצלתיים ראה אור בחודש מאי האחרון בהוצאת כתר.