אישה-ילדה גבר-אישה ושירים אחרים, קמה שיר, הוצאה עצמית, עורכת: לי עברון, 98 עמודים, 2020.
הקובץ ילדה-אישה גבר-אישה ושירים אחרים הוא קובץ בעל נקודת מבט מרתקת על חווית האמהות. יחד עם זאת, הוא בנוי בצורה בינארית מדי. ההכפלה של דמות האם בדמותה של הבת-האם והכפלתו של דמות האב בדמותו של האהוב, יוצרות שרשראות של ניגודים חדים ומוגזמים.
טלי גריקשטס
אישה-ילדה גבר-אישה ושירים אחרים הוא קובץ שירי ביכורים המופיע תחת שם העט קמה שיר, וכותרתו מעידה על טבעם של השירים הכלולים בו; שירים העוסקים בחוויית האמהות, וכן שירים העוסקים בקשר הזוגי בין האישה והגבר. הספר מחולק לשלושה שערים, המייצרים תחושה של רצף עלילתי: השער הראשון מוקדש לשירים המתארים את השתוקקותה של הדוברת לאם אחרת כמו גם את מהות האמהות שלה עצמה; השער השני מתאר את ניסיון הדוברת למצוא את אהבתו ואת חומו של האב הנעדר ביחסיה עם בן זוגה, ואילו שירי השער האחרון זולגים אל האסתטי ועוסקים בעיקר בחוויית הכתיבה.
בשער הראשון "אישה-ילדה", מתוארת חווית ההורות מנקודת מבט כפולה: האחת, היותה של הדוברת בת לאם, והשנייה, היותה אֵם בעצמה. שתי החוויות הללו כרוכות זו בזו ללא הפרד. הדוברת מתארת את חייה כמי שהייתה בת פגועה שהשתוקקה כל העת לאם אחרת: "הייתי רוצה אמא כזאת שתשמור/ אלבומי תמונות ואז נפתח אותם יחד/ ונסתכל בגעגוע." השורות הללו, המתארות את שאיפתה העזה של הדוברת למציאות ילדית אחרת בה האם מעוּרה בחייה, מכירה את כל חבריה, ושמה לב לשינויים שמתחוללים בה, נחבטות אל סלע המציאות בשורה הסוגרת את השיר: "והילדה עם העיניים העצובות הייתה אני" (עמ' 13). הדוברת מתארת כיצד ניסתה כילדה להתאפק ולא להישבר, אבל הלחץ הנפשי היה כבד מדי: "באמת שניסיתי,/ אך הדמעות, טבען לפרוץ/ מעבר לסוגר הלב" (עמ' 49). המתח של הדוברת החוזרת אל התחושות הקשות בילדותה נכרך, כאמור, בחוויית האימהות שלה: "בפניהן של בנותי/ אלף גונים של פני/ על גבן תקותי/ שלא יכאבו כאבי" (עמ' 17). החשש הכבד של האם מכך שפצעי ילדותה וצלה של אמה ירחפו מעל בנותיה, בא לידי ביטוי בשירים נוספים בשער הזה. הדוברת מייחלת לכך שתוכל להיענות לצרכיהן של בנותיה ולהעניק להן ממד של ודאות בחיים, אך הניסיון הזה גובה ממנה מחיר נפשי ומלווה בהתחבטויות רבות באשר לשאלת ההורות: "אנחנו האמהות הבלתי נראות/ מעבירות סמרטוט על כאבי לבנו/ מטאטאות את פרורי אהבותינו" (עמ' 35). השער כולו, כך נראה לי, מבקש לחרוג מעיסוק באם ובבת ספציפיות ומנסח שאלות כלליות יותר: מהי אם, מה תפקידה, ואיזה מקום היא ממלאת בחיי ילדיה. דמות האב, כמו גם דמויות גבריות אחרות, נעדרות משער זה לחלוטין.
השער "גבר-אישה" נפתח בשיר עוצמתי וחסר שם. מילותיו הפותחות של השיר הן: "שמישהו יחמול", ועולה בו כמיהה להכרה, חום ונחמה. בשירי השער שמגיעים אחריו מסתבר כי הכמיהה לכל אלה מופנית אל האב ואל האהוב במשולב: "יהיה לי אבא אחר/ גדול ונדיב./ עד אז/ אמץ אותי אליך" (עמ' 54). עזיבתו הנרמזת של האב הופכת לחשש מפני היעלמותו של אהובה מחייה. הרצון להתקרב אל האהוב לצד הפחד לאבד אותו, מאפיינים רבים משירי השער הזה: "אהובי שב אלי/ ממרחקי נפשו/ הביא לי דבר וסוכר/ שאסף בדרכו,/ התעורר לחיי אהבות יצירה/ ושיחות עד אין קץ/ ואני עוד חוששת/ שילך" (עמ' 76). בשער זה, קובעת היעדרות האב במידה רבה את יחסיה של הדוברת עם האהוב.
שירי השער האחרון, "שירים אחרים", הם בעיקר ארס-פואטיים: "משפטים שלא התאחדו לשירים/ חסרים הדבקות למילים אחרות" (עמ' 80), ובמקום אחר: "אדם זקוק למרחב נפשי לשכון בו./ להצטנף לכדור בתוך מישהו אחר" (עמ' 86). נדמה שההתרחקות מהחוויה האישית המתוארת בשני השערים הראשונים לכוון העיסוק בַּאסתטי, משקפת את הכאב המלווה את הדוברת לנוכח היעדר האב ויחסה הקר של האם. היכולת לשורר על הפצע היא גם נחמה. בשער הזה מופיע שיקוף שכמו נכתב מנקודת מבט אחרת, המתבוננת בַּכאב ולא באירועים עצמם.
הקובץ ילדה-אישה גבר-אישה ושירים אחרים הוא קובץ שנותן נקודת מבט מרתקת על חווית האמהות. יחד עם זאת, אני חשה שהוא בנוי בצורה בינארית מדי. ההכפלה של דמות האם בדמותה של הבת-האם והכפלתו של דמות האב בדמותו של האהוב, יוצרות שרשראות של ניגודים חדים ומוגזמים מדי: אם גרועה מול אם טובה או כזו המנסה להיות טובה, נוכחות מול היעדר, אב או גבר מול בת ואשה, וכן הלאה.
השירים בקובץ קצרים, והלשון שלהם פשוטה; היתרון הוא הקלות שבה יכולים קוראים רבים, גם כאלה שאינם מורגלים בקריאת שירה, להזדהות עם הדוברת, עם תחושותיה ועם חוויותיה. אבל, חשוב לומר, דבר זה בא על חשבון האיכות הפואטית שלהם. שירים ושורות שכתובים במבט רטרוספקטיבי ונוסטלגי: "זוכר איך תרנו אחר השביל בדרך להר?" (עמ' 64), או עושים שימוש מוגזם במטאפורה: "אישה גרה בתוך לב./ כשקשה לה וקר/ היא נכנסת פנימה/ ואין בעולם כאב" (עמ' 59), מעצבים חווית קריאה חד-ממדית. למרות שקמה שיר מנסה לנסח עולם מורכב של מערכות יחסים ושל אהבה, הפואטיקה שלה לא תמיד מתרוממת, גם בשל פרשנות היתר אליה היא נוטה. שירים רבים היו יכולים להיות חזקים יותר לו לא היה מופיע בסופם רמז או הסבר. למשל השיר "שוב חלום" הנגמר בשורות: "איך אפשר לחלום בלי סוף/ על תינוק שלא קרה?" או השיר "חופש" הנחתם בשורת מחץ, לכאורה: "האישה הזו היא עדיין אני." נכון שלעיתים מופיעים שירים מורכבים יותר כמו השיר "מבט", אך השירים הלו מועטים ונדמה ששיר לא מצליחה לחדור את פני השטח של השפה אל המקומות החושיים והטרום מילוליים שהיא מצהירה עליהם בשיריה. יתרה מזאת, הבחירה לנהל דיאלוג עם שירים מוכרים, כמו השורה "שמרי נפשך מיערות הפרא" המתכתבת עם "שיר משמר" של אלתרמן, או כותרת השיר "בבואך אליי" הכמו יונה וולכית, מחדדת דווקא את הפער בין שיריה לבין שירי היוצרים הגדולים עמם היא משוחחת.
ובכל זאת, יש כמה שירים בקובץ הזה שאני מאד אוהבת: למשל השירים "הורות" ו"מתכווצים". שיר נהדר בעיני הוא השיר "בין המלחמות השקטות":
בְּמַחְלֶקֶת הַיּוֹלְדוֹת בְּבֵית הַחוֹלִים לָנִיָּאדוֹ
דָּם וְחָלָב נִמְהָלִים בִּדְמָעוֹת.
בַּמִּרְוׇח שֶׁבֵּין הָעוֹלָמוֹת
רָאִיתִי אוֹתָן:
נָשִׁים רֵיקוֹת
מְגַלְגְּלוֹת אַמְבַּטְיוֹת זְכוּכִית
מַחֲזִיקוֹת בַּפְּרָס
וּבוֹכוֹת.
השיר זה מתאר את החשש שטומנת הלידה לנשים: להפוך לאם ולוותר בכך על היות אישה. השיר מצליח להעביר את תחושת הניתוק שחווה האישה המתבוננת בנשים שזה עתה ילדו, ומנסח את מה שנשים מפחדות אולי לומר בקול רם, אבל ייתכן שינחם אותן לקרוא; לידה היא לא רק אושר גדול לאם אלא גם פרידה ממהות קודמת. אותי, בתור נערה, התיאור הזה גם מרתק וגם מפחיד. ובכל מקרה, אני מעדיפה את האמת הקשה של קמה שיר, על פני תמונות אידיאליות של אמהוּת שאנחנו נחשפות אליהן כל חיינו.
טלי גריקשטס כותבת סיפורים קצרים, בוגרת המכינה הקדם-צבאית "המדרשה בשער לאדם" ובוגרת מגמת ספרות ב"דרך רוח".