top of page

גיליון שנתיים דברי מבוא

בגיליון השנתיים לייסודו של פנס, ביקשנו מארבעה סופרות וסופרים לנסות ולהתבונן, ממרחק השנים והניסיון על אותו צומת מדמם וטעון של התלקחות היצרים בין הביקורת והספרות. ביקשנו מהם להתבונן מחדש על חווית המפגש עם הביקורת שחרגה (אף אם לא נמלטה) משיח התשבוחות-עלבונות וטמנה בחובה משמעות עבורם כיוצרים. האם היה בכוחה של הביקורת לשנות את נקודת מבטם על יצירתם שלהם? לשנות מעט את דרכי מחשבתם או כתיבתם? האם אפשר לנהל דיון רציני ומעמיק על ההיזון החוזר של ביקורת וכתיבה המבקש לאתגר את הנחת המוצא של קרב ההתנצחויות?


מערכת פנס: חיים וייס ונעם קרון-בורוכוביץ


בחודש יולי 1949 פרסם ברוך קורצווייל בעיתון הארץ רשימה שכותרתה "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח". הייתה זו ביקורת מהאלימות והארסיות שנראו במקומותינו, על דגן ועופרת, ספר הביכורים של הסופר הצעיר נתן שחם, בן 23 באותה עת. קורצווייל, שככלל היה מסויג מכתיבתם של צעירי דור הפלמ"ח, אותם בני הארץ ששבו מיואשים ועייפים משדות הקרב, זעם על יומרתו של אדם צעיר המבקש לתאר את בני דורו, והגדיר את הספר כלא פחות מ"דבר שעוד לא היה במידה כזו בספרותנו הצעירה. וגדולה היא הסכנה הרוחנית המאיימת דווקא מ'דגן ועופרת' ". "איך קרה הדבר", ממשיך המבקר בקינתו הנזעמת, "שאנשים רציניים קראו את הרטוריקה הריקה הזאת בלי להרגיש שהם נתקלו באחד הפרקים העגומים של הפאתולוגיה הספרותית" (הארץ, 1.7.1949, עמ' 7).

כחודש מאוחר יותר, ב־5.8.1949, פורסמה באותו עיתון תגובה נסערת של ס. יזהר לביקורתו האלימה של קורצווייל, תגובה שנפתחה כך: "אין גבול לביקורת ואין סייג לנשיאת-חן, יכול מבקר לגמור את ההלל ברצונו ולחדול, יכול הוא ליתן נימוקים לדבריו או לחרוץ דינו סתומות – ומי יאמר לו מה תעשה. אך בשעה שיבוא אלינו ופניו רציניות, והוא מדבר תוכחה ומשחר אוזן למוסר, על מה שאנו יודעים בבירור, שהוא, במחילה, אינו יודע מה הוא סח – הרי ככל שלקחו עז יותר – אנו נדים לו יותר, ככל שירים קולו – יהיה מגוחך יותר, וכשיתלהב לבסוף ויצא לשפוך קיתונות של לעג-מר – לא יחוש כיצד אינו אלא לועג לעצמו. כל המומים שהוא מונה בנושא ביקורתו חוזרים כתומם, נלעגים שבעתיים, ויורדים על ראשו – והוא אינו יודע עד מה, איך היה זעפו לשחוק." בסיכום תגובתו קובע יזהר, אז סופר צעיר שזה עתה סיים את כתיבת "חרבת חזעה" והוא ממתין לפרסומו: "בוודאי לא כל מה שכלול ב'דגן ועופרת' כליל השלמות ומום אין בו ולא באתי כיום להגן על נתן שחם [...] אולם מה רב המרחק בין ביקורת עניינית והערות אמת – לאותו ליל ברתולומיאוס שקרא עלינו ברוך קורצוויל".

נדמה שהדיון הסוער בין קורצווייל ליזהר, שרבים כמותו התקיימו לפניו ועוד רבים לאחריו, מקפל בתוכו את שלל דימוייו של רגע המפגש הטעון והמתוח בין הביקורת למושאיה. רשימתו של קורצווייל וכן תגובתו של יזהר מממשות את תפקידו הפרפורמטיבי של שיח הביקורת כמעין זירת התגוששות שהמבקר מתנצח בה עם מושא ביקורתו, מוכיח לכאורה את עליונותו האינטלקטואלית ואגב כך מבצר את מעמדו כ"צופה על סופרי ישראל"; מי שמצויים בידו המפתחות לשערי עולם הספרות ועליו הוטלה השליחות להחליט מיהו סופר של אמת הראוי – כהגדרתו של קורצווייל – להיכנס ל"טרקלין ספרותנו", ומיהו סתם "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח" שכניסתו לעולם הספרות היא לא פחות מ"מחרידה".

בדרמה נשכחה זו, גם יזהר ממלא את ייעודו כמי שמבקש לעצמו מקום מרכזי בשיח הספרות של דורו בכך שהוא נחלץ, בשם מושאי שיח הביקורת, הסופרים, להגן על נתן שחם (שכלל לא ענה לביקורתו של קורצווייל ולטענת שולמית הראבן אף ניסה בעקבותיה לשלוח יד בנפשו). מתוך כתב הפולמוס עם קורצווייל ניכר שגם דעתו של יזהר, כמבקר ספרות, לא הייתה נוחה לגמרי מ"דגן ועופרת" שהרי כדבריו "לא קשה גם להעיר הערות שונות על חולשות פה ושם, על מקומות שהם טיוטות, שיש בהן יותר אמירה מאשר סיפור והנפטרות, לפי שעה, בהערות לעת-מצוא תחת לזקקן ולעשותן סיפור". עם זאת הוא ראה חובה לעצמו לחשוף את אלימותו של המבקר ולחתור, שלא לומר ללעוג, לתשוקתו של קורצווייל לעמוד בשער עירה של הספרות העברית ולהחליט מי יבוא בה ומי יישאר בחוץ.

התנגחות קטנה זו, ששקעה לה לפני שנים רבות במצולות ים ההתנצחויות האין סופיות של ביקורת הספרות העברית הסוערת, ממחישה את דרמת המפגש בין הביקורת ובין מושאיה. בין תשוקתה של הביקורת לסמכות, לכוח ולקביעת גבולות הקאנון (ואולי אף משאלתה להפוך ליצירת ספרות קטנה בזכות עצמה) ובין תשוקתם הסותרת של הכותבים המבקשים לזכות במבטו והכרתו של ה"ממסד" הספרותי אך בה בעת חרדים מפני המבט של אותה סמכות ערטילאית על יצירתם שזה עתה ראתה אור.

בגיליון הנוכחי, גיליון השנתיים לייסודו של פנס, ביקשנו מארבעה סופרות וסופרים לנסות ולהתבונן, ממרחק השנים והניסיון על אותו צומת מדמם וטעון שבו עמדו קורצווייל, שחם ויזהר, כמו רבות ורבים אחרים, של התלקחות היצרים בין הביקורת והספרות. ביקשנו מהם להתבונן מחדש על חווית המפגש עם הביקורת שחרגה (אף אם לא נמלטה) משיח התשבוחות-עלבונות וטמנה בחובה משמעות עבורם כיוצרים. האם היה בכוחה של הביקורת לשנות את נקודת מבטם על יצירתם שלהם? לשנות מעט את דרכי מחשבתם או כתיבתם? האם אפשר לנהל דיון רציני ומעמיק על ההיזון החוזר של ביקורת וכתיבה המבקש לאתגר את הנחת המוצא של קרב ההתנצחויות?

לשמחתנו, ארבעה נענו לאתגר: חיים באר, אילנה ברנשטיין, מתן חרמוני ואילת שמיר, שכל אחת ואחד מהם זכה להתקבלות ציבורית משמעותית ושיח מורכב וארוך שנים עם הביקורת. חיים באר התמקד בשיח הביקורתי על אוגות אופני השימוש שלו במקורות יהודיים (כולל שיח הביקורת החרדי על כך). שלושת הכותבים האחרים, אילנה ברנשטיין, מתן חרמוני ואילת שמיר, בחרו לשוב ליצירת הביכורים שלהם ולחוויית המפגש הקמאית עם ביקורת משמעותית ראשונה על כתיבתם. מתן חרמוני שב לביקורת של שחר פינסקר על היברו פבלשינג קומפני; אילת שמיר חזרה לביקורת של אברהם בלבן על גנסין 3 ואילנה ברנשטיין קראה שוב, לאחר שנים רבות, בביקורתה של דליה רביקוביץ' על ספרה שארה כסותה ועונתה. לשמחתנו כל הכותבים הצליחו להתבונן ממרחק השנים על אותה דרמת עלבונות ושבחים ובכך השיבו, ולו במידת מה, את האינטימיות לרגע המפגש שכל כותב וכותבת מכירים היטב, הרגע שהעיתון (או כיום המחשב) נפתח בו, ועיניים דואגות וחוששות שוזפות לראשונה את תוכנה של הביקורת.

117 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page