דבר המערכת: תגובה לעמרי הרצוג

מסתו של הרצוג מזמינה בדיוק את אשר היא יוצאת כנגדו: שיח המעדיף פאתוס על פני דיוק,

והתנסחויות משועשעות וציניות הממירות שיח מלומד ומינורי. למרבה המזל, הרצוג מבקר

הספרות חותר תחת משאלותיו של הרצוג בתפקידו כמבקר הביקורת.


מערכת פנס: חיים וייס, מוריה דיין קודיש ונעם קרון


עמרי הרצוג, מהמבקרים הטובים וחדי העין הפועלים כיום בישראל, פרסם בגיליון האחרון של מעלה (כתב העת לביקורת של "מקום לשירה") מסה קצרה ודחוסה בשבח הארוס. זוהי קינה שכולה געגוע רומנטי לימים עברו, לסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, בהם הספרות הייתה ספרות והביקורת הייתה שטופה בתשוקה וששה אלי קרב, או בלשונו של הרצוג: "געגוע מר לימים לא רחוקים שבהם מותר היה לשחרר בשמחה וללא חשש את חרצובות הלשון; לדבר על ספרות במלוא הכנות, מתוקף שמחת הקריאה – ולעיתים גם כעסיה." שיאו של אותו געגוע בא לידי ביטוי בפנטזיה על מעין מלחמת גוג ומגוג ספרותית, ספוגת-יצרים, שתגאל את עולם הספרות מבינוניותו ותעיר אותו מנמנומו המתמשך.

התרפקותו הנוסטלגית של עמרי הרצוג על עברה המפואר של ביקורת הספרות העברית נשענת, ככל התרפקות נוסטלגית אחרת, על שני אדנים: האדרת העבר וסלידה מפני ההווה, בבחינת "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". את עברה המפואר של ביקורת הספרות העברית מייצג עבור הרצוג דוד פרישמן, שמכתביו על אודות ביקורת הספרות כונסו בספר בשם שבעה מכתבים חדשים על דבר הספרות, שיצא לאור לאחר מותו, בשנת 1923.

על אף זקנתו, מתגלה פרישמן באסופה הזו כמבקר מלא ארוס ותשוקה לספרות, והציטוטים הרבים המופיעים במסתו של הרצוג הם ללא ספק חכמים, שנונים ומענגים לקריאה. אלא שהרצוג תולש את תשוקתו הספרותית של פרישמן מהקשריה הספרותיים והתרבותיים ומעמיד אותה כיסוד עצמאי שאינו זקוק לדבר מלבד עצמו. עוצמתה של התשוקה ויופיים של המכתבים מטשטש את תפיסת העולם הנרגנת, השמרנית, והחרדה לעיתים, העולה מהם. לכל אורכם של המכתבים, הנכתבים כמעין מונולוגים אותם הוא נושא באזני "ידידה" כלשהי השומעת ללא כל הפרעה את נאומיו הארכניים, פרישמן מגלה יחס עוין וחשדן כלפי כל תמורה או שינוי בשדה הספרות. חיצי הרעל השנונים שלו מכוונים כלפי כל מי שמבקש או מעז לחרוג מ"דרך המלך" של הספרות אותה הוא משרטט. חוקרו של פרישמן, שלום קרמר, טוען בשפה ציורית לא פחות מזו של פרישמן, כי "פרישמן גילה יחס עוין לזרמים החדשים בספרותנו, שחדרו לתוכה בשנות התשעים [...] אדם זה שלא ידע את הקפיאה על השמרים מעולם, שגילה הוא עצמו גבורה שמשונית במלאכת ההריסה של הישן – היה שונא בנפש לכל תסיסה, מרידה וסטיה מדרך המלך של הספרות. סופרים שהרהיבו עוז בנפשם לחרוג מן המסגרות שסגרו הראשונים, כלומר הוא ובני דורו והנוהים אחריהם או המושכים אחריהם – היו פסולים בעיניו מעיקרם (פרישמן המבקר, עמ' 58-57). מקריאת המכתבים של פרישמן עולה תפיסת עולם טרנס-היסטורית הרואה את הספרות ככזו הנעה בתנועה מעגלית בין עבר מפואר לעתיד שיהפוך למזהיר עם הופעתו של הסופר הגדול, שהוא איש "ליסטים מזויין [...] איש אמיץ כח, אדיר וחזק, יורד לתוך הספרות" (עמ' ה'). בין שני קצוות מיתיים אלו לכוד ההווה, בו מצוי המבקר, וההווה הזה הוא רדוד, בינוני וחקייני. עידן של "מעות קטנות", כהגדרתו של פרישמן.

ההווה, עבור מבקר כפרישמן, חייב להיות בינוני ופגום, משום שהוא זה המאפשר למבקר את עמדת המוכיח בשער בה הוא מאוהב. על מנת שהמבקר יוכל לממש את ייעודו עליו להוכיח, כנקודת מוצא לעבודתו, שההווה פגום. ההצדקה לקיומם של מבקרים כפרישמן או ויזן, למשל (מוכשרים ושנונים ככל שיהיו) היא בינוניותם של כל הסובבים אותם: סופרים, משוררים ומבקרים.

גם עמרי הרצוג נהנה להתרפק על העבר המפואר, אחריו הופיע הווה מתמשך, חלוש ורדוד: "מאז שפרישמן כתב את רשמיו המזועזעים מספרות זמנו, מוסד ביקורת הספרות בעיתונות ירד מנכסיו." תוך התעלמות כמעט מוחלטת וקצת משונה ממאה שנות ביקורת (למעט אלתרמן-זך המתבקש) קופץ הרצוג משנות העשרים של המאה העשרים אל שנות העשרים של המאה העשרים ואחת, ומזהה את חולשתו של שיח הביקורת בשני מוקדים: הרשתות החברתיות והאקדמיה. בשפה ציורית ומשעשעת, ולא נטולת אמת, מתאר הרצוג את עליבותם והעדר השפעתם של שני המרחבים הללו. את שיח הביקורת ברשתות החברתיות הוא רואה כמרחב רדוד וחנפני, "פייסבוק של ימינו – זה המשפיע מטובו המלייק והמלקלק על תרבות הביקורת כולה [...] הפוסטים והתגובות ברשתות החברתיות, שעונים על השאלה הרת-הגורל האם המגיב התחבר או לא-התחבר לספר, או שמא התחלחל עד עמקי נשמתו מביקורת שנכתבה על ספר." המרחב השני הזוכה לחיצי הלעג השנונים של המחבר הוא זה האקדמי: "מי שנוכח בכנס אקדמי שעוסק בספרות מבחין לעיתים מזומנות ברוח נכאים השורה על הכול: חוקרים עולים ויורדים כמלאכים בסולם יעקב, וכל אחד מהם מפגין את ניתוחיו חמורי-הסבר, שתשעה קבין של תבונה נדרשים להבינם, ובדרך כלל גם הם לא יספיקו. [...] 'הסדר הסמיוטי', 'ניאו־ליברליזם', 'ריזום' ו'ניאו־קולוניאליזם', מושלות בכיפה בחתרנותן המעושה ומעוררת האדישות [...] זו נשמת אפם של חוקרים מלומדים רבים שהארוס נעשה בעבורם אויב: הארוס שמגיח מתוך הדמיון והגוף הקורא, ושאינו ממושמע לאיזו מוזיקת מעליות תיאורטית הנכונה-לשעתה; הארוס שחורג מגבולות השיח הנפוח והתקני, הנרגש-מעצמו והידעני עד לזרא."

המחבר בוודאי אינו טועה לחלוטין: הרשתות החברתיות מלאות הבל, דברי חנופה והשתלחויות חסרות-ביסוס. גם האקדמיה יש בה לעיתים נטייה מסוימת למנלנכוליה אינטלקטואלית וטרחנות תיאורטית. אלא שהרצוג מעדיף להתבונן על שני המרחבים הללו מלמעלה, ממעין מבט ציפור הרואה רק קווי מתאר כלליים. שיח הספרות ברשתות החברתיות אינו רק שטחי ואינו רק מתלהם. על שתי הדוגמאות אותן מציין הרצוג, פרשת אילנה ברנשטיין (בה הרצוג עצמו היה שחקן מרכזי) וסיפור החשיפה של גליה עוז, נכתבו ברשתות החברתיות גם דברים רבים בעלי ערך. בעניין אילנה ברנשטיין היו שקראו את שני הספרים המדוברים והציעו ניתוחים מעניינים, ובעניין גליה עוז הרי שהן על ידי אנשי ספרות והן על ידי אנשי מקצוע מתחום הטיפול באלימות במשפחה נכתבו לא מעט דברים בעלי ערך של ממש. יש בוודאי צדק בדבריו של המחבר הרואה ברשתות החברתיות מרחב כאוטי, אלא שבתוך הכאוס הזה, כבכל כאוס אחר, מתרחשים תהליכים מרתקים: מוקדי כוח ישנים מומרים בחדשים, יוצרים ויוצרות שלא זכו לחשיפה בהוצאות המוכרות והבודדות הפועלות בישראל בראו מרחבי פרסום שוקקים שֶבלול בהם הכול: נמוך וגבוה, טוב ורע. הרשתות החברתיות הללו גם העמידו מרחבי-שיח של אוהבי ואוהבות ספרות המלאים במידע רב ויקר-ערך, ובהם קוראים, גם אם הם אינם מבקרים מקצועיים, יכולים לנתח ספרים ולהציע ביקורת. דרדורו של המרחב הזה לכלל לייקים ותו לא הוא אי-הבנה שלו ושל כוחו וחשיבותו.

כך הוא הדבר גם ביחס למרחב השני עליו מתגולל המחבר, המרחב האקדמי. מסורת עתיקת יומין היא, החל מהעת העתיקה, להתגולל על שפתם המשונה והלא מובנת של אקדמאיים ולקשור את אותה שפה עם מלנכוליה והיעדר ארוס (או לחילופין ארוס עודף וסוטה אם שואלים את מתן חרמוני). כמובן שיש אמת בדבריו של המחבר על כך שיש לעיתים "עודפות" תיאורטית בשיח המחקרי. אפשר גם לתהות על הקשר שבין עודפות זו ובין מלנכוליה ועצב קיומי. אלא שזו לא כל התמונה, אפילו לא חלקה, ועמרי הרצוג יודע זאת היטב, שהרי הוא עצמו בשר מבשרה של אותה אקדמיה. צריך לומר כי עבור רבים ורבות מאיתנו שיח תיאורטי, כשהוא נעשה נכון ובמדויק, הוא מקור לעונג אינטלקטואלי ולשמחה של ממש. כנסים אקדמיים וסדנאות מחקר הם במקרים רבים מרחבים רוויי ארוס ותשוקה לספרות העברית, ליוצריה, להיסטוריה שלה ולתהליכים שעברו עליה באלפי שנות קיומה. מעבר לכך, האקדמיה היא מהמרחבים הבודדים המאפשרים (כן, כן, באותם מאמרים ארכניים, חלקם רחמנא לצלן אפילו באנגלית) מבטי עומק ארוכי-טווח על הספרות העברית, החל מהמקרא ועד לימינו. גם הגיחוך על מושגים רווחים באקדמיה מחמיץ את הפוטנציאל הקיים בהיווצרותו של שיח משותף, ושל ידע הנצבר בשכבות. המבט השטחי על האקדמיה העולה מתוך המאמר (שיש בו דמיון רב למבט אותה מציעה מאיה ערד בספרה שבע מידות רעות) הוא אולי מצחיק אבל רחוק מאוד מן האמת.

למעשה, מסתו של הרצוג מזמינה בדיוק את אשר היא יוצאת כנגדו: שיח המעדיף פאתוס על פני דיוק, והתנסחויות משועשעות וציניות הממירות שיח מלומד ומינורי. למרבה המזל, הרצוג מבקר הספרות חותר תחת משאלותיו של הרצוג בתפקידו כמבקר הביקורת. כתיבתו הביקורתית במוספי הספרות השונים (בעיקר בהארץ) אינה נענית לדרישותיו של פרישמן. היא אינה ששה אלי-קרב, היא עדינה ומינורית, ובעיקר דקת-קשב. הרצוג מבקר הספרות מסרב "לשחרר בשמחה וללא חשש את את חרצובות הלשון," ובכתיבתו כמבקר אין הזמנה או תשוקה למלחמה ספרותית גדולה, נהפוך הוא: כתיבתו הביקורתית היא זהירה, חדה, ספוגה באהבה רבה לתחום, וברגישות לכותבות ולכותבים כמו גם להקשרים בהם הם פועלים. הארוס, כפי שהוא מדגים היטב בביקורות שלו, לא חייב להתבטא בביקורות משתלחות ספוגות בפאתוס; הוא עשוי להיות מורגש דווקא בתשוקה לדיוק, לאמת, בירידה לשורש הדברים. לנו לא נותר אלא לקוות שעמרי הרצוג ימשיך להיות עמרי הרצוג, פרישמנים למיניהם יש לנו מספיק.


451 צפיות