top of page

דבֶק כמשל

יותם פופליקר


בשבוע האחרון שאלתי מהספרייה את קובץ הסיפורים השני של אורלי קסטל-בלום סביבה עוינת, שיצא לאור בשנת 1989, וקראתי בדריכות את המילים הבאות מתוך הסיפור הקצרצר, השני בקובץ, "מוות בחורשת הזיתים", שאפשר לשער שנכתב בצל מאורעות האינתיפאדה הראשונה:

פתאום הוציא הערבי סכין, לחץ על הכפתור והתחיל לדקור את דֶבק. דקר אותו פעם אחת ואמר:

"זה בשביל אח שלי יוסוף."

דקר אותו פעם שנייה ואמר:

"זה בשביל אחות שלי פאייזה."

דקר אותו פעם שלישית ואמר:

"זה בשביל בן דוד שלי איברהים."


נפלה רוחי. רציתי למות. איך להביע את תחושת המחנק שאחזה בי? המילים הפשוטות, הרזות והחדות של קסטל-בלום חתכו בבשר החי. סטקטואים קצרים וקבועים בני שש שורות, חמש מילים כל אחת, החודרים מבעד לעור – אחת, שתיים, שלוש – ומותירים נפש פצועה. בסיפורים מאוחרים יותר של קסטל-בלום ההבדל בין מציאות לאשליה היה מיטשטש, המישור המטפורי מתלכד עם הריאליסטי – המטפוריקה הייתה עוברת ריאליזציה – ומרחק ביקורתי היה נפער בשל השיבוש הגרוטסקי המכוון. אבל פה, הפוך על הפוך, דווקא מכיוון שבסיפור זה טרם הגיעה קסטל-בלום לשלמות הסגנונית שכה מאפיינת את כתיבתה, וכמובן בצל אירועי הטבח הבלתי נתפסים ובלתי נסבלים במציאות האיומה, שנחשפתי אליהם וחוויתי אותם בעקיפין, סגנונה הגולמי, הצעיר והבוסרי השפיע עליי ביתר שאת וחולל חרדה ובהלה. "'וזה בשביל אחותי סמירה,' המשיך הערבי לתקוף ולדקור, 'וזה בשביל בן דודי מחמוד, וזה בשביל אבא שלי ואמא שלי,' ודקר את דבק בכל הכוח בבטן, ודבק נפח את נשמתו".

בלב הסיפור "מוות בחורשת הזיתים" פגישה בין דֶבק, כינויו של ראש ארגון פשע יהודי שעושה עסקאות מפוקפקות עם "היהודים הכי מלוכלכים" ועם ערבים מהשטחים כאחד, ובין ערבי המבקש למכור לו סחורה מטורקיה לכאורה. "ערבי כהוגן", במילות הסיפור, וזאת בניגוד לערבים־ישראלים מיפו או לוד, למשל. דומה שמלכתחילה הרצון של הערבי לקיים את העסקה עם היהודי אינה נובעת אלא מתוך הרצון לנקם אישי, כפי שממחישות השורות למעלה. אבל האישי הוא קולקטיבי כמובן. בטח במסגרת ההקשר של מאורעות 1987. לזה נוסף המרחב המרכזי שבו מתרחש המפגש, הנזכר כבר בכותרתו: חורשת הזיתים. במאמרה "עץ הזית: סמן אידיאולוגי לכל עת בספרות העברית והישראלית" חיה שחם כותבת כי "כוחו האמבלמטי [של עץ הזית], מאפשר לו לייצג – לפי התקופות השונות בארץ ותהפוכותיהן – הן את הילידים הערבים, הן את 'היהודי החדש' המבקש להיאחז באדמת הארץ, הן את זיכרון העבר היהודי הקדום והן את המתחים המתמשכים בין יהודים ישראלים לפלסטינים בישראל וב'שטחים' בעשורים האחרונים". המרחב של חורשת עצי הזית, תאריך פרסום הספר וכותרת הקובץ (סביבה עוינת), היא טוענת, "מאותתים על ההקשר האקטואלי של הסיפור [...] על נגיעתו בהתפרצות נוספת של הסכסוך האלים בין ערבים ליהודים".

באירוניה מרה כתבה קסטל-בלום שחורשת הזיתים שדֶבק מקיים בה את עסקאותיו באופן קבוע וטקסי "כבר הייתה לנוסטלגיה". כמובן שאין זו רק חורשת הזיתים במציאות הבדיונית של הסיפור אלא "עָבָריות העבר" שמופיעה בכל פעם מחדש בהווה של המציאות הישראלית ומרבדת אותו שכבות־שכבות של בעלות, הרג, נישול ונקמה. ובימינו: טבח, פוגרום, שחיטה רבתי. חורשת הזיתים כמשל. חורשת הזיתים של ה־7 באוקטובר 2023 אינה יכולה להיתפס בבחינת "התפרצות נוספת" בלבד של הסכסוך, שכן האירוע מהווה לכל הדעות קו שבר שאין לחזור ממנו ולא רק נקודה נוספת במעגל, אבל היא בהחלט אתר "נוסטלגי" חדש שהחברה הישראלית תחזור אליו בעתיד. כמה נוסטלגיה תהיה בזמן הנורא שיהיה לזמן הנורא שהיה.

באופן מפתיע אולי, עד לרגע הרצח, ואולי גם אחריו, לא הערבי הוא שמוצג באור שלילי אלא דווקא דֶבק. "קראו לו דבק," כתוב, "כי הדביק אנשים לקיר עד שאמרו לו את האמת; כי מה שהיה לו בראש זה מה שיקרה; כי יום אחד הוא תפס את החברה שלו עם מישהו אחר והוא הדביק אותה לשולחן והדביק לה על הזרוע כתובת קעקע: אני חברה של דבק, מי שיתקרב אלי יידבק בעגבת". אין בכך כדי לומר שיש מן הצדק ברצח של דבק, כמובן. יש בכך כדי לומר שצדקת הדרך אינה בלב העניין. העניין הוא במפגש הבלתי נסבל בחורשת הזיתים שחוזר וחוזר ללא מנוח, בספרות ובמציאות כאחד. לכן חשיבות המילה "דבק" בסיפור אינה קשורה רק לאפיון דמותו של דבק והקשר השולי שלו לחברתו, כפי שמתואר, אלא היא בעיקר ממחישה את הפוליטי הגלום בסצנה המתוארת: המפגש ממחיש שבמקום הזה יהודים וערבים דבוקים אהדדי זה על עורו של זה ככתובת קעקע. דֶבק כמשל.

והנה, המציאות העכשווית הסתבכה ונכרכה באשליה הספרותית: בה בעת שחזרתי וקראתי בסיפור, הרהרתי במשמעויות המילה "דבק" וכתבתי מילים אלה ממש, ראש מועצת אשכול לשעבר חיים ילין מקיבוץ בארי, כך קראתי במקום אחר, הדביק על זרועו כתובת קעקע, "7.10.2023.". עודפות הממשי והלשוני, במילותיה של חנה סוקר-שווגר, לפתו אותי בתנועת מלקחיים. דבקה לשוני לחיכי.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. יותם עורך ומרכז מערכת בכתב העת Dibur, סטנפורד.

ספרו שירת הארכיב של גבריאל פרייל יצא לאור ב-2022 בהוצאת מוסד ביאליק.

164 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page