מיומנה של אישה מתה, גואל פינטו, זמורה, עורך: יגאל שוורץ, 192 עמודים, 2022.
זכותה של האם למות במיומנה של אישה מתה מעניקה לסיפור האבל הפרטי את עוקצו הפוליטי והלאומי.
יותם פופליקר
"הדבר המפתיע ברשימות האלה הוא נושא חלול,
פרוץ לנוכחותה של רוח"
רולאן בארת, מתוך יומן אבל
ב־14 ביוני 2020 פורסמה בידיעות אחרונות האלגיה של גואל פינטו "זכות אימהות":
"רציתי לצלצל אל אמא שלי,
לספר לה,
שאמא שלי מתה"
"רציתי להתלונן באוזנה,
עליה,
שעזבה אותי"
רציתי להסביר לה,
את מה שכולם יודעים,
כשאת אמא,
את לא יכולה פשוט לקום,
וללכת"
"אין לך זכות.
מוות אינו זכות אימהות."
שנתיים מאוחר יותר שיר זה מצא את דרכו אל הספר של פינטו מיומנה של אישה מתה. בניגוד לדרך שבה מצא שיר הנהי את מקומו על במת העיתונות, ללא הקשר וכישות אוטונומית ועצמאית־ממש, ושלא כמו בשיר, שבו הדובר־הבן הוא היחיד שזוכה לקונן על אימו ולדבר את האובדן באופן מעגלי – בספרו החדש של פינטו זוכה האם המתה להגיב לשיר באופן פרוזאי מן העולם הבא: "'סֶה קְוָּאה סֶט מֶרְד?' מה זה החרא הזה", היא מתקוממת; "מה זה אומר שאין לך זכות למות כשאת אמא? את מתה כשאת מתה. את מתה כשאת צעירה. את מתה כשאת מבוגרת. את מתה כשאת רווקה. את מתה כשאת אמא. את מתה" (עמ' 58). דבריה מדגישים כמובן כמה היא "אמא יעילה", כדבריה; "ילד חולה, רואים רופא. בעל רעב, מכינים לו אוכל. בעל חרמן, נכנסים למיטה. מה שצריך עושים" (עמ' 53) – זמן למות, מתים. זוהי הלוגיקה של דמותה. אבל מעבר ל"מאפייני הדמות", לאינטימיות של המבע, ולהומור והאירוניה הנהדרים, אני סבור שרגע תגובתה של האם לשיר מגלם גם מפנה שחל בעבודת האבל הספרותית (איני מבקש כלל לנסות להבין את נפש הכותב, כמובן, אלא להציע הבחנה ספרותית, כלומר לעמוד על התמורה במקומו של הדובר/מספר): אם ב־14 ביוני 2020 סירבה האלגיה בכל תוקף להעניק לאם את הזכות למות ולדבר, הרי שבספרו החדש, כשנתיים לאחר מכן, ומתוך הקשר פרוזאי־לירי – האם זוכה למות; המוות הופך להיות גם זכות אימהות; הטקסט פותח צוהר "לנושא חלול" כמאמר המוטו, לפריצה של "נוכחותה של רוח" אל המרחב הספרותי.
ככלל, מיומנה של אישה מתה היא יצירה המסופרת מנקודת מבטה של מומון המתה, יהודייה צרפתייה שהיגרה מאלג'יריה, הקימה את ביתה בפריז ומתעקשת גם להיקבר בה: "לא להביא גופה שלי לישראל. קוברים אותי בפריז, אתם שומעים?" (עמ' 23). מומון הותירה אחריה שלושה ילדים: שתי בנות שנשארו בצרפת, ז'קלין ומדלין, ששמן הפרטי מלמד על המרחב ה"גלותי" שבו הן מתגוררות; ובן בעל שם פרטי יהודי־ישראלי, אבי, שהיגר לישראל ומייצג למעשה את הגבר הישראלי המאצ'ו והמיליטנט הטיפוסי – בן שמתעקש לקבור את אימו בישראל, ועם הגעתו מישראל לפריז מערים קשיים רבים לצורך ישיבת השבעה והסדרת הירושה. עלילת היצירה סבה את שבעת ימי השבעה, במסגרתם צופה מומו המתה על ילדיה ועל האורחים והשכנים הפוקדים את הבית לרגל פטירתה, יהודים כערבים; שבעה ימים שבהם היא נזכרת שוב ושוב – בעברית, בצרפתית ובערבית, כיאה לזהותה המרובדת – בעברה באלג'יריה, בעבר משפחתה וביחסיה עם מואיז בעלה, שנפטר לפני שנים. לכל אורך העלילה מלווה אותה חברת הילדות הערבייה שלה, ראידה, שמתה בעודה ילדה, אשר מתפקדת בתור בת שיחתה היחידה.
המבט של האם המתה על ילדיה מזמין קריאה של היצירה דרך היחסים הבין־דוריים עם ילדיה (ועם בעלה). כך אפשר לבחון עוד משפחה, אומללה ככל המשפחות. אפשר בהחלט גם לבחון את מאפייני הצורה היומנית ביצירה (גודל הספר, העטיפה, ריווח העמוד ועוד) או אף של יומן האבל, כפי שהצעתי בקצרה לעיל. אולם לאור המצב הפוליטי אני רוצה להתמקד כאן, תוך התייחסות לפריצת נוכחותה של האם המתה אל המרחב הספרותי, בביקורת החריפה העולה ביצירה על החברה הישראלית ועל נקודת המבט הפנימית מדי של הספרות הישראלית על מדינת ישראל. זכותה של האם מומון למות, לנהל דיאלוג עם חברתה הערבייה ראידה ולדבר מן העולם הבא מתרות בי לעשות זאת, בבחינת ציווי מן המתים שאין לסרב לו.
כפי שמעיר בגב הכריכה עורך הספר, יגאל שוורץ, הביקורת הפוליטית ביצירה מתאפשרת בשל נקודת המבט הגיאוגרפית; סוף־סוף אנו מקבלים מבט על מדינת ישראל "כפי שהיא נראית דרך עיניהם של יהודים ממדינה אחרת". אולם דומה שההצדקה לאפשרות הזו נובעת בד בבד מנקודת המבט הטרנסצנדנטית של מומון המתה. החציצה הגורפת-כמעט בין החיים למתים – זו הפריווילגיה המוחלטת של המת: לומר הכול "בפנים", ללא כל תגובת נגד מן החיים וללא מחשבה על השלכות הביקורת: "מה שאני רוצה להגיד אני אומרת, אף אחד לא יעצור אותי" (135–136). בלב היצירה – ובשירותה של נקודת המבט של האם האלג'ירית־צרפתייה המתה – עומדת אפוא ביקורת פוליטית ומגדרית על האידיאולוגיה והמדיניות המיליטנטית והגברית של מדינת ישראל. עמדה זו מתגלמת בצורה מובהקת באופי הרב לשוני של היצירה. הצרפתית והערבית שלובות ללא הפרד בלשון העברית, מה שמעיד על זהות יהודית מרובדת ולא על זהות לאומית (שלא לומר לאומנית) חדגונית, צרה ומגבילה. גם אי־אפשר להתעלם מן המשמעויות הפוליטיות הטמונות בהעמדת מספרת יהודייה שמשפחתה אינה חיה בישראל ומתבלת את שפתה בערבית במרכז יצירה ישראלית עכשווית, כאשר בת שיחתה היחידה היא חברתה הערבייה שמתה עוד בימי ילדותה: "רק ראידה ואני. זקנה יהודייה. ילדה ערבייה. יושבות ושותקות. אפלה סביבנו" (77). מדובר אפוא בשתי נשים העומדות לאורך כל היצירה אל מול הגברים בבחינת אופוזיציה מטריארכלית. כך, בסכין אירונית מושחזת, מבקרת מומון את הגבריות היהודית־ישראלית, המתגלמת בראש ובראשונה בדמות בנה: "הבכור, שבכלל לא היה בכור, כמו כל גבר יהודי מצוין, בטח ישראלי, לא אהב שמרימים עליו את הקול, בטח לא ליד אנשים, בטח לא אישה" (54). בנה, אבי, מסתודד בכל עת עם רב, מסייה לה־רבן, ושניהם מתוארים כ"שני פושעים קטנים [ש]יושבים על כיסאות נמוכים, כמנהג האבלים אצל היהודים [...] ולוחשים מילים, מפחדים שמישהו ישמע מה הם זוממים" (108). בהמשך מומון נזכרת בתקופה שלמלחמת לבנון (הראשונה), מבקרת את אלימות הישראלים נגד הערבים, ותוך כדי מציגה שוב את בנה כמי שמייצג את האלימות הזו. "נוהג קבוע קבענו לעצמנו מאז שהם פלשו ללבנון" (עמ' 78), היא מספרת, לשבת מול מרקע הטלוויזיה ולראות את הזוועות: "[...] תמונות מתים מרצדות. וצעירים, כל כך הרבה צעירים [...] מניפים את ידם, וזורקים אבן [...] וכשבת של רב רואה צעיר זורק אבן, מה היא רואה? [...] לא את מוחמד, אחמד, או מוניר, כל הערבים הדמונים שהבן שלי רוצה לזרוק לים, היא רואה, אלא את דויד המלך היא רואה [...] ובכל ערב, באותה השעה, סביב אותו השולחן, אני בוכה על הנערים, על דויד שהפך למוחמד, על גוליית שהפך לדויד" (עמ' 85).
בל נטעה, הביקורת שמעבירה היצירה אינה ביקורת פרו־פלסטינית שמאלנית בנאלית, מוסרנית ושכיחה, כפי שעשוי לעלות מהדברים לעיל. ראשית, בשל זהותה של מומון, זיכרונותיה מחברתה ראידה והדיאלוג איתה בעולם הבא, הרגישות לערבים אינה רק קולקטיבית ופוליטית אלא היא בראש ובראשונה אישית, נובעת מן החיים בשכנות לערבים ומן החברות עמם. אחרי ככלות הכול, זו יצירה לירית. נקודת המבט החיצונית – לטריטוריה הישראלית ולעולם החיים – מאפשרת לבחון את היחסים בין יהודים לערבים לא רק במסגרת ה"סכסוך" הערבי־ישראלי, והספקטרום הפוליטי מתרחב: במהלך היצירה נבחנים גם היחסים בין היהודים לערבים בפריז. גם כאן המספרת מביעה ביקורת על היהודים: "וכל מקום שצרפתים עוזבים, היהודים, שתמיד היו כמו כלבים שהולכים אחרי היד שהאכילה אותם, גם היו הולכים" (עמ' 66). אבל הערבים בצרפת אינם מוצגים רק בתור קורבנותיהם של הישראלים, אלא גם היהודים הצרפתים מוצגים כקורבנותיהם – קורבנות של דורות ההמשך של המהגרים הערבים לאירופה: "אלה באו לנקום את הנקמה של ההורים והסבים שלהם", מספרת מומון, "אלה כעסו על האפליה הצרפתית, זאת שנתנה אזרחות צרפתית רק ליהודים [...] אלה [...] לא רצו להיות צרפתים. הנקמה שלהם הייתה להיות ערבים יותר מערבים" (עמ' 65). היצירה מבקרת את האלימות הישראלית אך אינה פוסחת בביקורת על הערבים בני הדור השני והשלישי בצרפת, שגאוותם הלכה וגברה, ולטענתה השתלטו על שכונות צרפתיות וסילקו את הצרפתים והיהודים כאחד.
הביקורת הפוליטית ביצירה מרעננת אפוא. היא משוחררת מכבליה של המפלגתיות, כמו גם מההיבריס הגלום בנקודת המבט היהודית־ישראלית כזווית הראייה הבלעדית. זכותה של האם למות במיומנה של אישה מתה מעניקה לסיפור האבל הפרטי, שמתגלם בשיר "זכות אימהות" שהוצג בתחילת הרשימה ומסרב להעניק לאם את הזכות למות – ובכך, היא מעניקה לסיפור את עוקצו הפוליטי והלאומי, ובכך טמונה הצלחתו: אומנם לא מדובר במהלך ביקורתי חדש או בבשורה ספרותית, אבל הליריקה המשפחתית מוצגת בצורה שאינה נדושה וגלום בה ממד קולקטיבי בעל ערך. אך אליה וקוץ בה; בסוף השבעה נעלמת נוכחותה של רוח האם, ועימה נעלם הציווי מן המתים. אמנם לפני עזיבתה נוכחותה ממלאת את חלל הבית – "'תעשי חזק. תעשי הכי חזק שאת יכולה,' ובשארית כוחותיי, שכבר כלו, מילאתי את החלל כולו בקיומי, מילאתי את הפתחים, מילאתי את החדרים, השתלטתי בפעם האחרונה על ביתי, הענקתי את מהותי האחרונה לבית" (עמ' 190) – אולם סוף הסיפור ההרמוני והשלם, מבחינה מבנית ותכנית גם יחד, מרוקן את החלל הביקורתי מנוכחותה של האם ומן המוות. הילדים היתומים נשארים ללא רוח האם כדי להמשיך את חייהם כמנהגם. סוף טוב, הכול טוב. כמו שהביקורת הגיחה שלא בעיתה עם מותה של מומון, כך היא גם נעלמה – ודבר לא השתנה. לכן, בחשבון אחרון, היצירה מותה של אישה מתה מייצרת אשליה ספרותית כוזבת, שהרי המלנכוליה הריבונית שלנו, במיוחד בימים אלו, רחוקה מהרמוניה ושלמות – "אפלה סביבנו" – וזקוקה נואשות לציווי מן המתים, נוסח ציוויה של מומון.
ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. ספרו שירת הארכיב של גבריאל פרייל ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק (2022).