מנה מפורקת שמביאה לפורקן: מבט פסיכו-אדיפלי על הרומן "שיעורים בפיתוח קול"

שיעורים בפיתוח קול, דורית רביניאן, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, עם עובד, 184 עמודים, 2025.

זהו הרומן החשוף ביותר והאישי ביותר של רביניאן. היא מסירה בו את כל השכבות, מדברת על עצמה ועל משפחתה באופן גלוי, ומתארת באופן ישיר מחשבות אסורות, תשוקות ויחסים שבגדר הטאבו, זיכרונות שהשתיקה יפה להם. לאט־לאט היא חותרת אל הליבה, הגרעין העמוק של מסע הבירור, והוא הקשר האדיפלי־פואטי עם אביה.

בתיה שמעוני

אחת הדרכים ששפים מחדשים בהן מנות קלאסיות היא באמצעות פירוק והרכבה מחדש: אותם מרכיבים מוכרים מסודרים אחרת, מונחים על הצלחת בחופש צורני חדש, אך עדיין שומרים על פרופיל הטעמים המקורי של המנה. כך הרגשתי בקריאת ספרה החדש של דורית רביניאן שיעורים בפיתוח קול (2025) – יצירה שהיא מעין "מנה ספרותית מפורקת": טקסט המשלב בין רומן גנוז לבין מהלך ממוארי, בין בדיון לחשיפה עצמית, בין תשוקה כתובה לפצע מושתק. הפירוק הזה אינו רק אסתטי – הוא מהותי, רגשי, ומוביל אל ליבו של קשר פסיכואנליטי עמוק בין המחברת לבין אביה: קשר ששזורים בו ממד אדיפלי טעון ותהליך של ירושת קול יצירתי שלא מומש. במובנים רבים, רביניאן אינה מספרת רק את הסיפור של עצמה, אלא מספרת את הסיפור של אביה דרכה, והכתיבה נעשית הכלי שדרכו הקול שלו זוכה להישמע.

דרכה של רביניאן בספרות העברית ידועה: כוכבה דרך באחת עם פרסום סמטת השקדיות בעומריג'אן (1995), שהפך לרב־מכר ותורגם לשפות רבות. היא הייתה אז רק בת 22. שנים ספורות לאחר מכן פרסמה את החתונות שלנו (1999), שאף הוא זכה להצלחה רבה. לאחר מכן באו שנות שתיקה ארוכות. אומנם הייתה פעילה ביצירה בתחומים אחרים, אך רומן נוסף לא פרסמה עד 2014, אז הופיע גדר חיה שזיכה אותה בפרס ברנשטיין ועורר סערה ציבורית בשל נושאו הנפיץ – רומן בין יהודייה לפלסטיני. כעת, עם שיעורים בפיתוח קול, מתבררת סיבת השתיקה: רומן ששקדה עליו במשך חמש שנים נגנז לפתע בעקבות בהלה שאחזה בה עם קריאת אחת הטיוטות האחרונות. כעבור שנים היא שבה אליו, אך לא כדי להוציאו כפי שהוא, אלא כדי לייצר סביבו טקסט חדש, ממואר שמכיל גם את תקציר העלילה הגנוזה וגם תהליך של עיבוד אישי ונפשי.

הממואר אומנם קצר בהיקפו, אך שופע ועשיר, וכמו מנה מפורקת קשה לדעת באילו מן המרכיבים להתחיל קודם. ניתן לפתוח בכך שרביניאן עצמה מציגה בו מהלך פרשני של חייה. אף שכל הרומנים שלה נוגעים בעולמה הפרטי והמשפחתי (גם אם במידת ההסוואה הראויה), זהו הרומן החשוף ביותר שכתבה, האישי ביותר. רביניאן מסירה בו את כל השכבות, מדברת על עצמה ועל משפחתה באופן גלוי, ומתארת באופן ישיר מחשבות אסורות, תשוקות ויחסים שבגדר הטאבו, זיכרונות שהשתיקה יפה להם. לאט־לאט היא חותרת אל הליבה, הגרעין העמוק של מסע הבירור, והוא הקשר האדיפלי־פואטי עם אביה.

תהליך ההתקלפות והצלילה פנימה מאפיין את הטקסט בכמה רמות: מהסגנון, דרך העלילה, ועד למישור הרעיוני. ברמה הסגנונית ניכרת התרחקות ברורה מהלשון הגרנדיוזית והעמוסה שאפיינה את כתיבתה של רביניאן בראשית דרכה. העודפות המילולית של שני הרומנים הראשונים אמנם התמתנה כבר בגדר חיה, אך בשיעורים בפיתוח קול השינוי מקבל ביטוי מהותי ומודע יותר. השער הפותח את הממואר, המורכב מ־17 קטעים, מציג תקציר עלילתי, מעין סקיצה של הרומן הגנוז. לעיתים היא מעבה את הסקיצה בפרטים, אך ברוב המקרים מדובר בתרשים סיפורי כללי, מופשט. בבחירה זו נדמה כי רביניאן מוותרת ביודעין על מה שמקובל ונחשב לראוי במסגרת הציפיות הספרותיות המסורתיות, ובמקום זאת נוקטת גישה חופשית ובשלה – כזו של סופרת שאינה חשה עוד צורך להיצמד לכללים או להצדיק את מקומה. התקציר אינו מתיימר להיות יצירה בפני עצמה, אלא משמש תשתית לחלקים הבאים של הספר, שנחשף בהם תהליך העיבוד הפסיכו־פואטי של רביניאן.

ואכן, עיקר החפירה פנימה קשור בסוד משפחתי מודחק, אותו סוד שעמד בבסיס הרומן הגנוז, ואשר רביניאן עצמה לא הייתה מודעת לו במלואו בזמן הכתיבה. הרומן מספר על אח ואחות שיחסיהם היו קרובים מאוד, כמעט סימביוטיים, עד לרגע שבו האח נישא, חזר בתשובה, וניתק מגע עם אחותו. העלילה נפתחת כאשר האח מתמוטט ומאושפז במצב קשה, בין חיים למוות. האחות מוצאת את עצמה מואשמת שהקשר ביניהם חרג מן הראוי, ושזו הסיבה לקללה שהוטלה עליו. בתחילה היא דוחה את הרמיזות בשאט נפש, אך בהדרגה מתחילים לכרסם בה הספקות. תחושת האשמה חודרת לתודעתה: האם חצתה קו? האם היו ביניהם מחשבות אסורות, מגעים חורגים, רצונות לא מדוברים?

שנים לאחר שגנזה את הרומן, נתקלת רביניאן במקרה בכתב היד, וקוראת בו בעיניים אחרות. לפתע נחשף בפניה הסוד - לא רק כסיפור בדוי אלא כצופן נפשי. היא מבינה שהטקסט הסתיר זיכרון ילדות טראומטי: כשהייתה בת שלוש וחצי נולד לה אח תינוק שחלה ונפטר כעבור זמן קצר. בתקופת מחלתו הושארה בבית הסבים, מנותקת מהוריה, וחשה בדידות עמוקה. באותם ימים למדה לראשונה את כוחה של השפה, את קסם התפילה, ובתמימות אכזרית של ילדה ייחלה למותו של התינוק. האשמה על אותה משאלה לא מודעת נחרתה בה לעומק, והרומן הגנוז הפך, בדיעבד, לכתב אישום מרומז כלפי עצמה – כלפי הילדה שהייתה, והכוח ההרסני שייחסה למילים שלה.

אולם מתחת לשכבת האשמה הזו נחשפת שכבה נוספת, עמוקה ומטלטלת אף יותר: התשוקה שמזהה המחברת בטקסט הגנוז – תשוקת האחות כלפי אחיה – מתבררת כבבואה של תשוקתה האסורה שלה אל אביה. נדמה כי רובד זה בחוויה הנפשית נחשף רק בעקבות מותו הפתאומי של האב, בגיל 66, מוות שטלטל את יסודות עולמה. את הזעזוע העמוק מלווים סימנים מוקדמים שמקבלים בדיעבד משמעות מצמררת: בערב שלפני מותו, היא חשה דחף לא מוסבר לצלם אותו; באותו לילה חלמה חלום יוצא דופן, טעון ומחריד. בחלום, האב – מאוכזב מכך שלא הביאה ילדים לעולם, ולא הותירה יורש לשמו – מציע לה הריון. למרות האיסור הברור לשניהם גם בתוך החלום, הם מנסים, אך נכשלים. היא מתעוררת בתחושת החמצה צורבת: לא הצליחה להעניק לו את ההמשכיות שייחל לה. החלום הזה אינו אפיזודה מקרית, אלא נקודת מפנה פואטית ונפשית: הוא מסמן את רגע ההכרה ברובד האדיפלי של הקשר בין הבת לאביה – רובד שעלה מתוך האבל, אך היה קיים כנראה זמן רב קודם לכן, קבור תחת שכבות של שתיקה, כמיהה והכחשה.

לרגע נדמה כי זיהוי התשוקה אל האב – והעיבוד של קשר העריות שעמד בלב הרומן הגנוז – הוא ליבו של רגש האשמה שרודף את המחברת. אך גם "סיפור העריות" הזה אינו אלא קליפה נוספת, מסווה עמוק יותר לרגש אשמה אחר, יסודי ובסיסי יותר: האשמה על הקול שלא נשמע. הרומן הגנוז, כך מסתבר, לא היה רק טקסט על יחסים אסורים, אלא ייצוג של קול שנחסם – קולו של האב. לאורך הטקסט מדגישה רביניאן שוב ושוב את הדמיון המהותי בינה לבין אביה: כמוהו היא חולמת חלומות, נמשכת לעולם המילים והדמיון. האב, מתברר, היה סופר שלא מימש את ייעודו, הוא כתב שירי חיזור לאם ואף זכה בפרס על סיפור קצר, אך דבר מיצירתו לא נשמר. במקום לכתוב, נאלץ לעסוק בפרנסה, והיה לסוחר טקסטיל. רביניאן עצמה מתעכבת על הדמיון הצלילי והסימבולי בין טקסט לטקסטיל, שתיהן נגזרות מאותו שורש יווני שפירושו לארוג. אך בעוד היא מצליחה לארוג מילים וליצור מהן ספרות, אביה נותר עם הבד – עם החומר, עם החלום שהומר בתחליף. בהיעדר מרחב יצירתי, אם בשל היותו מהגר ואם בשל עול פרנסת המשפחה, נאלץ האב להמיר את הקול הספרותי בשתיקה מעודנת, חונקת.

והנה הולכת ומתבררת האשמה העמוקה שנושאת עימה הבת: הרומן הגנוז הוא, במובנים רבים, מעין עובר נפל – ניסיון ספרותי להרות בעבור אביה. לאחר מות אחיה התינוק, ניסתה – כך היא מספרת – לפצות את אביה על האובדן, לרצות אותו על כך שהיא, ולא הוא, נותרה בחיים. נדמה כי פריצתו של הרומן מתוך שכבות הזיכרון המודחק היא ביטוי של אותו דחף מפצה: תחליף לנוכחותו של התינוק, שהיה היחיד שדמה לאביה האדמוני. כאשר היא משתפת את אביה בהחלטתה לגנוז את הספר, הוא מגיב בהתרגשות בלתי צפויה: "אז תביאי לי את הספר [...] אני אגיד שאני כתבתי אותו [...] מה זה משנה, את או אני? [...] שישימו אותו על השם שלי" (עמ' 142). כאילו קלט ברגע ההוא את מה שהיא עצמה עדיין לא ידעה, שהיא כתבה את קולו, שדרכה נולד לבסוף הסיפור שלו. לא גאולה ביולוגית, אלא ירושה פואטית.

רביניאן שבה, אם כן, אל הרומן הגנוז כשיבה אל הקול האבוד של אביה, ודרכו, אל קולה שלה. שיעורים בפיתוח קול הוא טקסט אינטימי ונועז, שבו הכתיבה נעשית אמצעי לאבל, לעיבוד ולפיוס. באמצעות פירוק הרומן הגנוז וחיבורו מחדש כממואר, היא מבצעת תהליך כפול: מצד אחד, היא מתמודדת עם שדים ישנים – אהבה אדיפלית, אשמה ילדותית, כוחן המכשף והמאיים של מילים; ומצד אחר, היא מגבשת קול עצמאי, שקט ובשל, שאינו מתנצל ואינו מתכחש למקורותיו. היא חוזרת אל לב הפצע כדי לרפא אותו, ולמצוא לא רק את קולה אלא גם את קולו של אביה.

בפרק הסיום היא מבצעת שני טקסים סימבוליים: הראשון הוא אכילת כבד, והשני שריפת כתב היד הנשכח שמיצה את תפקידו. הכבד הופך למוקד משמעות רב־שכבתי: מוקדם יותר בספר מסופר על משחק שנהג האב לשחק עם ילדיו שבמהלכו רדף אחריהם וצעק בפרסית שיאכל אותם. משמעות הביטוי המילולית היא "אני אוכל את הכבד שלך" כלומר: את נשמתך, את פנימיותך (עמ' 114). כעת, היא זו שאוכלת את הכבד. לא כבת נרדפת, אלא כמי שבולעת אל תוכה את האב על כל מרכיביו הגשמיים והרוחניים. רגע אחר כך, כשהכבד כבר בבטנה, היא שורפת את כתב היד. זהו רגע סמלי של התמרה רגשית – לא גירוש שדים אלא הכרה: היא מפנימה את מה שפעם רדף אותה, והופכת אותו לחלק אינטגרלי מקולה. בכך נחתם מסע הפיוס: עם עברה, עם לשונה ועם זכרו של האב.

---

ד"ר בתיה שמעוני היא מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא חוקרת ספרות עברית חדשה בדגש על ספרות מזרחית על היבטיה השונים: הגירה וקליטה, מגדר ועיצוב הזהות המזרחית במפגשה עם אתוסים מכוננים בחברה הישראלית (שואה, ציונות, האתוס הצבאי והביטחוני).