בית הממתקים, ג'ניפר איגן, ספריה לעם, מאנגלית: יואב כ"ץ, 363 עמודים, 2024.
עולם בלי שכחה הוא עולם דכאני, אומרת איגן. זהו עולם שמציף את האדם הזוכר בפרטים שהוא אינו יכול לספר מהם סיפור בעל משמעות. אולם חמור מכך, זהו עולם שאין לאדם בו שום אפשרות להיות הוא עצמו מבלי להיות נתון למבטה המפקח של החברה כולה.
נועם תירוש
בשנת 2014 איש עסקים ספרדי בשם מריו קוסטחה גונזלס תבע את תאגיד הענק גוגל בבית המשפט האירופי לצדק. באותו זמן חיפוש פשוט אחר שמו של קוסטחה גונזלס בגוגל היה מעלה במקום גבוה ברשימת התוצאות מודעה ישנה מעיתון מקומי, ולא פופולרי במיוחד, שבישרה על היותו של קוסטחה גונזלס פושט רגל. לטענתו, פרט נושן זה מחייו אינו רלוונטי יותר בשנת 2014. הוא הרי שילם מזמן את חובותיו לנושיו ולחברה כולה. כאיש עסקים, הוא אמר, הזיכרון העמוק של הרשת וחוסר היכולת שלו לספר מחדש את סיפור חייו פוגעים ביכולתו להתפרנס. ואומנם, בעידן הדיגיטלי כל הידע הקיים עלינו וזמין לאחרים בלחיצת כפתור, הופך לחלק בלתי נפרד מהאופן שאנו מוכרים וידועים בו בציבור. זהו עידן ששכחה הופכת להיות בו במידה רבה נדירה יותר. "עידן הזיכרון הדיגיטלי המושלם", כפי שכינה אותו חוקר האינטרנט מאוקספורד ויקטור מאייר שונברגר (Mayer-Schönberger).
עידן הזיכרון הדיגיטלי המושלם הוא שעומד גם במרכז הדיסטופיה הדיגיטלית של ג׳ניפר איגן: בית הממתקים, ספרה עטור השבחים שתורגם השנה (2024) לעברית. איגן מתארת עולם נטול שכחה. עולם שבתמורה לגישה מלאה וחופשית לזיכרונות העבר שלנו ושל אחרים אנו מוותרים בו לחלוטין על האפשרות לשכוח. בספרה איגן ממשיכה לפרט על קורותיהן של חלק מדמויות ספרה הקודם וזוכה פרס הפוליצר מפגש עם חוליית הבריונים (אשר תורגם לעברית בשנת 2013, שנתיים לאחר זכייתה בפרס), אך בית הממתקים הוא יצירה העומדת גם בפני עצמה ומבקשת לבחון את משמעות החיים בעידן הדיגיטלי.
בעולמה של איגן כל הזיכרונות של כלל החברים בקהילה האנושית, סיפורי החיים שלהם ונקודות המבט השונות שלהם על אירועי העבר, מאוחסנים בענן וירטואלי הנגיש לכל בזכות תוכנת ״דע את תודעתך״. התוכנה מתוארת בספר כקובייה בגודל שלושים על שלושים סנטימטרים שהמשתמשים יכולים לייצא לתוכה את תודעתם. בתחילת הדרך ״דע את תודעתך״ שווקה כאמצעי טכנולוגי המסייע למשתמשים בו לשחזר את כל אותם זיכרונות שכוחים או מודחקים שכבר אין להם כל גישה אליהם. ״הזיכרון חוזר אליכם״, נכתב בפרסומת, ״דעו מה אתם יודעים״. ואומנם, כותבת איגן בסיפור, ״מי יעמוד בפני הזדמנות לערוך ביקור חוזר בזיכרונות שלנו, שאת רובם שכחנו באופן מוחלט כל כך, עד שנראה לנו שהם שייכים למישהו אחר?״ (עמ׳ 101).
אולם בחלוף השנים ועם ההתפתחות הטכנולוגית היכולות של התוכנה הולכות ומשתכללות, והחברה המפיצה אותה ״מנדלה״ מציעה דבר מה גדול הרבה יותר מגישה מלאה לזיכרונות, גם אלו המודחקים ביותר, של כל משתמש ומשתמשת. מנדלה מייסדת רשת חברתית המכונה ״תודעה קולקטיבית״, והמשתמשים מעלים אליה את כל תוכן המידע שאיחסנו בקוביות התודעה שלהם. תמורת השיתוף של המידע האישי, למשתמשים ברשת נפתחת הגישה לתודעותיהם של אחרים. כך יכול כל אחד לדעת כיצד הוא או הקרובים לו ביותר זכורים גם אצל אנשים אחרים:
״בשלוש עשרה השנים מזמן שדע את תודעתך יצאה לעולם, אחת היכולות הנלוות שלה – תודעה קולקטיבית – נהפכה בהדרגה למרכזית. באמצעות יצוא והעלאה של כל הזיכרונות שלך או חלקם ל״קולקטיב״ מקוון, אתה זכאי לגישה שוות ערך למחשבות ולזיכרונות עלומי שם של כל אדם בעולם, חי או מת, שהעלה את זיכרונותיו״ (עמ׳ 69).
ואומנם, איך נוכל לדעת מה הוא באמת סיפור חיינו אם לא נקבל גישה מלאה לאופן שבו אחרים זוכרים אותנו? לאופן שבו אחרים מכירים אותנו? אולם המחיר, כמובן, הוא איבוד הבלעדיות על הזיכרונות שלנו והענקת אפשרות לשוטט בזיכרונות ששיתפנו מרצון עם התודעה הקולקטיבית החובקת כול:
״מי יתנגד לזכות בכניסה לתודעה הקולקטיבית תמורת מחיר פעוט של חיפוש אנונימי בתודעתנו? כולנו חתמנו על זה ביום ההולדת העשרים ואחד שלנו, גיל ההסכמה [...] בדיוק כפי שדורות טכנולוגיה קודמים הסכימו לשיתוף מוזיקה ולניתוח די אן איי בלי להבין לגמרי, בהתלהבותנו מהחירות החדשה שנחשפה בפנינו, את מה שמסרנו מרצוננו בשיתוף כל תפיסותינו כולן עם האינטרנט [...]״ (עמ׳ 101).
האפשרויות הרבות שנפתחות למשתמשי התוכנה, לצד המחיר הכבד שהם משלמים, הם במידה רבה לב הסיפור. הנה למשל בת אוהבת המקבלת הזדמנות לגשת לזיכרונותיו ולתודעתו של אביה המת, אשר אוחסנו להם בקוביית מנדלה צהובה (״בחרתי צהוב כי זה הזכיר לי את השמש, את השחייה של אבא שלי״, עמ׳ 150). חיבור קל לקובייה והנה האב המת הופך להיות שוב חי בתודעתה של הבת, אשר הופכת לצופה בכל קורות חייו. אולם, צפייה פאסיבית בתודעתו של אדם אחר אינה מספקת. כשנפתחת האפשרות לזכור הכול ולדעת הכול, מדוע לא להבין כיצד גם אחרים חוו את אביה? אולי היא תיתקל בנקודות מבט נוספות שיגלו לה משהו שהיא אינה יודעת ואולי אפילו אביה לא ידע. ״כאפוטרופסית על התודעה של אבא שלי, אישרתי את הפצתה האנונימית לציבור, במלואה. בתמורה אני יכולה להשתמש בתאריך ובשעה, בקווי אורך ובקווי רוחב, ולחפש בזיכרונות אנונימיים של אחרים [...] בלי שאצטרך להמציא כלום״ (עמ׳ 150־151).
אולם ליכולות הטכנולוגיות הללו מחיר גבוה. ראשית, הצופים בתודעות האחרים בהכרח מוצפים בעודף פרטים שקשה מאוד להרכיב מהם סיפור. הבת, כשהיא צופה בתודעתו של אביה, מיד נחשפת לעשרות אלפי פרטי מידע שאין לה שום צורך בהם ואין היא רוצה לדעת אותם:
״רוקסי רצתה לצפות בנסיעתה ללונדון עם אביה מבעד לעיניים שלו, לראות את עצמה בת השש עשרה בפעולה כמו גיבורת סרט. אבל בסוף היא תלשה את מערכת הצפייה מראשה לפני שאבא שלה אפילו יצא מביתו לאסוף אותה בדרך לנמל התעופה. השטף האינטימי של מחשבותיו החליא אותה: על ג׳סולין חברתו הלחוצה, פשוטת איברים במיטה, אקורדים בגיטרה חשמלית, חוזרים על עצמם שוב ושוב, עקצוץ בביצים שלו, זמזום מכסחת דשא מאיפשהו, ערגה לכריך אבוקדו וגבינה צהובה, רצון לנסוע ללנדון בלי רוקסי, התקף חרטה על שהזמין אותה לבוא איתו – וכל אלה מתקפלים בפני עווית של זעם כשהבחין בבאוזר מחרבן לצד הבריכה״ (עמ׳ 169).
הזיכרון, אומרת לנו איגן, איננו אגרגציה של כלל הפרטים שאנו יודעים על העבר, אלא היכולת לספר סיפור בהווה, לברור את הפרטים החשובים מאלו הפחות חשובים. חשוב מכך, הזיכרון הוא היכולת להעניק משמעות לכל המידע שיש ברשותנו על העבר. עודף מידע, אם כך, פוגם ביכולת לספר סיפור קוהרנטי על מה שהיה פעם. על יחסינו עם הורינו. על עצמנו. הבעיה היא לא הנגישות למידע אלא מה ניתן לעשות איתו, ״איך למיין, לעצב אותו ולהשתמש בו? איך להישמר מפני טביעה בו?״ (עמ׳ 155). הרי, אומרת לנו איגן, ״לא מוכרחים לספר כל סיפור וסיפור״ (שם).
אולם מלבד עודף הפרטים והמידע, ליכולות הטכנולוגיות המתוארות בסיפור יש מחיר כבד יותר. התודעה הקולקטיבית יודעת הכול וחובקת כול כאמור. ״הקולקטיב הוא כמו כוח הכבידה״, אומרת איגן, ״כמעט אף אחד לא יכול לעמוד בפניו. בסוף נותנים לו הכול״ (עמ׳ 162). עידן הזיכרון הדיגיטלי המושלם שאיגן מתארת הוא גם עידן נטול פרטיות, נטול אנונימיות. כל אדם בו נטול יכולת להיות מוגן ממבטם ותודעתם של שאר אלו הבוחרים להעלות את המידע לרשת המשותפת (הרי מספיק שאדם אחד צפה בי, באקראי, והנה אני חלק מהסיפור שמישהו מספר לעצמו). ב־1890, כשהשופטים האמריקאים סמואל וורן ולואיס ברנדייס כתבו את מאמרם המכונן על ״הזכות לפרטיות״, הם טענו כי פרטיות היא היכולת של אדם להיעזב לנפשו, לחיות את חייו הרחק מעדשות המצלמה הממשיות (של צלמי העיתונות) או הסימבוליות (מבטה הבוחן של החברה כולה). בעולמה המסויט של איגן אין שום אפשרות כזו.
מעטים בלבד בוחרים להתנגד לתודעה הקולקטיבית. אלו שלא מוכנים לשתף דבר עם הרשת המנסה לכלוא אותם, הופכים בכך מבודדים ובודדים. אותם ״מתחזים,״ ו״חמקמקים״ (כך ברומן), המפעילים זהויות מקוונות שמתוחזקות על ידי צד שלישי ומסתירות את העובדה שהאדם האמיתי שמאחורי הזהות המקוונת מסתתר, חומקים ממבטה המצמית של התודעה הקולקטיבית. ״הידע הטוטלי של התודעה הקולקטיבית הוא הדבר שממנו החמקמקים רוצים לברוח בצורה כה נואשת עד שהם מוכנים להותיר מאחור את זהויותיהם. יש מי שמשווים חמקמקים לבעלי חיים במלכודת, שמכרסמים את רגליהם כמחיר לחופש״ (עמ׳ 127).
עולם בלי שכחה הוא עולם דכאני, אומרת איגן. זהו עולם שמציף את האדם הזוכר בפרטים שהוא אינו יכול לספר מהם סיפור בעל משמעות. אולם חמור מכך, זהו עולם שאין לאדם בו שום אפשרות להיות הוא עצמו מבלי להיות נתון למבטה המפקח של החברה כולה. זהו עולם שאנו נשפטים בו על מעשינו ללא הרף, שנים לאחר ששילמנו את חובנו לחברה.
גם מריו קוסטחה גונזלס, מיודענו, שילם את חובותיו לחברה וביקש שישכחו את דבר פשיטת הרגל שלו. בית המשפט האירופי לצדק הכיר בסבלו והקים את ״הזכות להישכח״. מאז, הזכות הוכרה במסמכי מדיניות מכוננים של האיחוד האירופי וכיום אזרחי האיחוד רשאים לפנות לחברות המחזיקות במידע האישי שלנו ולדרוש מהן להסיר את המידע, גם אם אנחנו אלו שפרסמנו אותו בעבר (למשל תמונה מביכה ברשת החברתית החביבה עלינו). הזכות להישכח מזכירה לנו שבעידן דיגיטלי שאנו יכולים לזכור בו הכול, או לפחות נדמה לנו שאנו זוכרים הכול, השכחה הופכת חשובה מאי פעם. בית הממתקים הוא המחשה ספרותית נוספת לכך.
ד"ר נועם תירוש הוא חוקר מדיה וזיכרון, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרו האחרון הזכות לשכוח – מדוע ביקש קפקא להישכח יצא לאור השנה בהוצאת רסלינג.
Kommentare