היכן היא "איתקה של השיר"


אור וזמן, יונתן ברג, עורכת: נועה שקרג'י, מקום לשירה, 83 עמודים, 2021.


יונתן ברג בחר, באופן לא טריוויאלי, בפורמט של ספר שירה עם נראטיב. כוחה של היצירה נובע דווקא מתוך הרצף שלה – הספר חשוב ולא השיר. היומרה הזו ראויה להערכה, גם אם השטר אינו נפרע במלואו – הן בהכללתם של שירים שאינם אחידים ברמתם, והן בגלישה לנקודות שבעיניי אינן משרתות את התמות החזקות של הספר ו"מפזרות" אותו.


שמעון פוגל


השיר הפותח את אור וזמן, ספר השירה החדש של יונתן ברג, נקרא "איתקה". זהו שיר פתיחה מובהק; הוא כתוב בלשון ציווי ודומה כי הכותב פונה בו אל עצמו יותר מאשר אל הקוראים. השיר פותח ספר שתובע את קוראיו לקריאה רצופה, כמעט עלילתית. זוהי בחירה חריגה מעט בנוף הספרותי בעידן הדיגיטלי, ואשוב לכך בהמשך.

בקריאה ראשונה אי אפשר להימנע מתמיהה על הבחירה היומרנית מחד, והקלישאתית מאידך, לפתוח ספר שמסעות הן הציר המארגן שלו בהתייחסות למסעות אודיסאוס אל עירו (ואולי גם לשירו הנודע של קוואפיס, ולשימוש הקלישאתי בו). הדרך היחידה להציל את השיר (והספר) מהלך הרוח הזה, היא לתהות: מהי האיתקה אליה מתקדם השיר?

שיר הפתיחה נחתם בשורות חידתיות: "כעת, האידיאות העירומות/ של דבקות וריק, איתקה של השיר,/ משכן המחשבה כי היופי/ ינצח ויהי מה" (עמ' 7). המסע, על פי הצהרה הזו, הוא מסע בעקבות השירה, ודווקא בעקבות (או אַחַר) איכותה כביטוי אסתטי. ובאמת השיר החותם את הספר (שאני מציע לראות כטרילוגיה יחד עם השירים "ירושלים" ו"איש ציפור") מוכתר בשם: "יופי". זהו השיר היחיד בספר שמתחיל ב"אני" ומסתיים בשורות המפויסות, החריגות בנופו של הספר, "מתחת לשולחן עליו נח ספר תלמוד וקולו של הרבי/ מחברת זולה כתמי דיו צמחו על ידי שירי אהבה/ שאני כותב מאז ולעד לאותה תנועה בלתי אפשרית בתוך הזמן וכנגדו" (עמ' 78).

החיפוש אחר ניצחון היופי מייצר מסע כאוטי בעולם כמו גם בארץ ישראל. המסעות בעולם משתרגים בתיאורים מרובים של לכלוך, מחלה, אבק ונוזלי גוף, השזורים בשירים. המגע עם הלכלוך, העליבות והקושי, מובא פעמים רבות כייצוג של עוני מקומי, ולא פחות מכך כייצוג של חיפוש רוחני. המסעות בארץ ישראל, לעומת זאת, שזורים בחוויה הצבאית, ובביטויים הפוסט-טראומטיים שלה. ברג מרבה לעסוק בשאלה הפוסט טראומטית בהופעותיו התקשורתיות (המרובות יחסית למשורר) וגם בכתיבתו הפרוזאית. עם זאת, בספר זה החוויה הצבאית אינה מתפקדת בפני עצמה, ואף אינה פותחת פתח לשיח פוליטי, אלא היא מרכיב בתוך החיפוש המתמשך – שהוא הבריח התיכון של הספר.

מעניין להשוות בין החוויה הצבאית המתוארת באור וזמן לבין האופן שבו ברג טיפל בפוסט-טראומה הצבאית ברומן שלו עוד חמש דקות (עם עובד, 2015). העלילה שטווה ברג ברומן קושרת בין החוויה הצבאית של יואב, אחת משתי הדמויות המרכזיות, ובין חוסר היכולת שלו לקיים מערכות יחסים משמעויות, להתקדם מבחינה מקצועית, ואפילו לבחור לעצמו דרך פוליטית. השימוש האינטנסיבי של יואב בסמים נקשר לחוויה הזו, שימוש שאינו מוביל אלא לשקיעה עמוקה יותר בתחושת חוסר תוחלת. בספר השירים הנוכחי, לעומת זאת, מופיעים רצפי שירים שבהם נכרכים יחדיו הזכרון הצבאי, הנדודים והחוויה הפסיכדלית– הכול כחלק ממסע החיפוש המתמיד אחר היופי.

כך למשל השיר "יריד" אשר מתאר שיטוט בגרמניה. המקום היחידי שחופשי מזכרון העבר הוא יריד, שבו "הילדים צרחו בעֹנג, המבוגרים, מעוותים מנאון ואלכוהול/ הנה הוא, העולם שמתחת, זה שביקשתי./ חיות מעונות שועטות בתוכנו,/ מתרוצצות לכל עבר" (עמ' 43). מן השיר הזה ממשיך ברג לארבעה שירים על זכרונות צבאיים, ישראלים מאוד – השיר "הלם", שכורך את מלחמת וייטנאם עם יהודה ושומרון; "נפקדות", מהגולן על גבול סוריה, "הקסבה" על המחסומים; ו"שמירה" על גבול הלבנון (עמ' 47-44). החטיבה הצבאית הזו מוחלפת ברצף ארוך של שירים (מ"כחול" ועד "צליין בסן מיקלה"), שבהם חוויות אירופאית, מנוקדות בסמים, מעוררות מחשבות מחודשות על שואת יהודי אירופה (עמ' 55-48). ברג אינו מעניק לקורא מפתחות ברורים למעבר הזה, אולם כשם שהוא עושה שימוש בדימויים של בזות, הפרשות ולכלוך, כדי לתאר את עומקיו של החיפוש הרוחני – כך הוא רותם את הטראומות הצבאיות לאותו חיפוש נכסף אחר היופי. השיר האחרון בשרשרת זו (חלוקה שהיא רק הצעתו של כותב שורות אלו), רגע לפני שברג חוזר לשירים המתרחשים באסיה, נחתם בהימלטות אל מוזיאון. בשיר מתייחס הדובר לתמונה מאת ג'ורג'ונה, צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס, שמופיעה בה זקנה "כמהה ליופי, ובגללו הרוסה" (עמ' 55).

בחרתי לקרוא את הספר באופן שמחלק אותו לחטיבות משנה – סיפורים קצרים השלובים זה בזה – וזו כמובן בחירה שאינה הכרחית מבחינה טקסטואלית. עם זאת, אני מבקש להתבונן באופן שבו הספר מאורגן גם כניסיון מענה לשאלה היסודית שעומדת בבסיסו – ל"איתקה" שלו.

בראיון להארץ (עם משה גלעד, 8 לינואר 2022) עסק ברג בהרחבה בחשיבות שהוא מייחס למסעות, ובערכה של תחושת הזרות. אני מעונין לדון כאן בספר עצמו, ולא בראיון. אבל אילו הייתי אני המראיין לא הייתי שואל "למה אדם בן ארבעים רוצה לסכם?" אלא "למה לכתוב ספר שירה?" או בניסוח מחקרי יותר (אם יסלח לי המשורר שהעיד שם כי "מחקר הספרות משעמם אותי נורא") – מהי צורתו של ספר שירה בעידן הדיגיטלי? ברג בחר, באופן לא טריוויאלי, בפורמט של ספר שירה עם נראטיב: זהו אינו לקט שירים שבו כל יחידה עומדת בפני עצמה. כוחה של היצירה נובע דווקא מתוך הרצף שלה – הספר חשוב ולא השיר (באותו ראיון הוא אף העיד שכך נכתב הספר). יותר מכך, חלק מהשירים אינם עומדים בפני עצמם מבחינה שירית אך מתפקדים כמרכיבים חשובים במארג הכללי. זוהי פעולה כמעט חתרנית בעידן הדיגיטלי, שבו התפרק האלבום המוזיקלי ממשמעותו לטובת השיר הבודד, סרטים נצפים ביחידות זמן משתנות על פי זמינות הצופה, וסדרות שלמות יכולות להיות מוקרנות בלילה אחד. ברג מזמין כאן את הקוראים לקריאה רציפה, ובכך מנכיח דרך אחרת, הנבדלת במובהק מהשירה המתקיימת באתרים (ובכתבי העת המודפסים). היומרה הזו ראויה להערכה, גם אם השטר אינו נפרע במלואו – הן בהכללתם של שירים שאינם אחידים ברמתם, והן בגלישה לנקודות שבעיניי אינן משרתות את התמות החזקות של הספר ו"מפזרות" אותו.

אבל הספר גם נטוע היטב בהקשר הדיגיטלי – הוא הופץ דיגיטלית בחינם, במקביל אליו פורסמו סרטוני יוטיוב שבהם ברג מקריא שירים בליווי מוזיקלי של אהוד בנאי, והספר כולו מנוקד בקישורים המיועדים להבהיר ביטויים, מקומות ויצירות המאוזכרות בו. הקישורים האלו, שאינם קיימים בגרסה המודפסת, הם בוודאי מענה לצורת חשיבה דיגיטלית ואינטרטקסטואלית המבקשת קישוריות ותנועת רצוא ושוב. דווקא בספר שהמסע והניתוק הם מיסודותיו יש בבחירה הזו גם מידה של בעייתיות, שכן היא מממקדת את תשומת הלב של הקורא ברקע, במקום במסע עצמו. היא מזמינה לראות בריבוי המקומות והאזכורים מניירה, מעין name-dropping, ולאו דווקא חלק מהותי מהשיחה השירית שאליה הוזמן הקורא. ועדיין, למרות הסכנות האלו, עצם הנכונות להיענות לאתגר של ספר שירת מסע – ארוך, קשה ומורכב – בעולם הדיגיטלי, ראויה למחשבה והערכה.

כללו של דבר – גם אם אין הספר עונה לכל היומרות הגדולות שעשויות להיתלות בו, הוא מציע סיפור אינטנסיבי, מתוחכם (ולעתים מתחכם) מעורר מחשבות ורגשות (סותרים לא פעם) – שבסופו המחבר חוזר לירושלים, לפנחס שדה ואהוד בנאי, ולמחברת השירים שבה הוא מוצא יופי.

 

ד"ר שמעון פוגל הוא חוקר ספרות חז"ל והגניזה הקהירית, עוסק גם בכתיבה ועריכת שירה.


183 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול